אז למי מצביעים?

אני לא זוכר מערכת בחירות שבה כל כך לא היה ברור לי למי אני הולך להצביע. אני עדיין שוקל להוציא את הפתקים הרלוונטיים ולתת לתצפיתנית-ג'וניור לבחור אחד מביניהם. אבל בכל זאת, אכתוב כאן כמה שיקולים מזוית המבט שלי, שאולי יוליכו בסוף גם לבחירה.

א. נקודת המוצא – נקודת המוצא היא עדיין ציונות-סוציאל-דמוקרטית (משולבת בתפישות של כלכלה מרחיבה). אז זה כבר אומר שאין מפלגה שמייצגת את זה טוב בכנסת, אבל זה בכל זאת מנקה חלק ניכר מהמפה הפוליטית: כל מה שמיאיר לפיד (כולל) וימינה לא רלוונטי. גם המשותפת ורע"ם לא. מה זה משאיר לנו (יחסית בגבולות הגזרה): מר"צ, העבודה, כחול-לבן, ואולי ליברמן (בגלל הפער הניכר בין הדימוי למעשה, המחלוקת הברורה מול נתניהו, והיבטים של כלכלה מרחיבה. אבל זה עדיין נראה לי קיצוני מדי ממש להצביע לו).

ב. ההצבעה האסטרטגית – אני חושב שאחרי השיעור שנלמד בסיבובים הקודמים, הרעיון של הצבעה למישהו אחר במטרה שהוא יהיה "המפלגה הגדולה" ולכן יהיה זה שירכיב את הממשלה ירד מהפרק. ברור לכולם שהמפתח הוא היכולת להרכיב קואליציה ולא גודל המפלגה. ואם מישהו מהמצביעים שמשמאל ללפיד מספיק דביל בשביל להצביע ללפיד או לסער כי הוא חושב שזה יתרום להחלפת נתניהו יותר מאשר קול למפלגות שמשמאל להם, שום דבר כנראה כבר לא יעזור לו.

ג. ההצבעה הטקטית – מה שכן רלוונטי הוא כמובן אחוז החסימה. מכיוון שהוא גבוה מדי, כאן בהחלט אפשר לטעון שמפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה במעט, תביא לאובדן של המון קולות, ולעומת זאת, הקול שיעביר את המפלגה את אחוז החסימה שווה בעצם שלושה או ארבעה קולות. לפי הסקרים האחרונים שאני רואה, העבודה נעה בין 6 ל-5 מנדטים, ומר"צ וכחול-לבן נעות בין 4 ל-5 (במעט סקרים), כך שאם הסקרים מדוייקים, נראה ששלושתן כנראה לא בסיכון ממשי.

אבל – אני יוצא מנקודת הנחה שאין לנו כמצביעים מספיק מידע ברזולוציה שדרושה לקבלת החלטה כזו, להצביע למפלגה אחרת בגלל אחוז החסימה. לסקרים יש טווח טעות, שהוא מאוד רלוונטי כשמדובר על קרבה של 1-2% לאחוז החסימה. הם עלולים להיות מושפעים מאחוז ההצבעה, ומחלוקת המתלבטים (והפעם יש כנראה הרבה מאוד כאלה). ובנוסף לכל אלה, בימים האחרונים לפני הבחירות אסור לפרסם סקרים, ולכן תוצאת הסקרים לא עדכנית. ולכל זה צריך להוסיף חוסר ודאות נוסף – אנחנו לא יודעים מה עושים המצביעים האחרים, ולכן אם יותר מדי אנשים יקבלו החלטה דומה להצביע למפלגה אחרת כדי "להציל אותה", זה עלול להסתיים בכך שהמפלגה המקורית שלה התכוונו להצביע לא תעבור את אחוז החסימה בעצמה.

מכיוון שכך, אני מציע לוותר על החשבונות האלה, ולהצביע למפלגה המועדפת.

ד. מצביעים לזנב ולא לראש – גם כאן, צריך להתחשב באלמנט חוסר הודאות וקשה להיות מדוייקים, אבל אני חושב שכדאי לזכור שראש הרשימה מקבל רק מנדט אחד. כלומר, הבחירה שלכם בין העבודה ומר"צ (נניח) היא לא בחירה בין מירב מיכאלי לניצן הורוביץ, אלא בין רם שפע (מספר שש ברשימת העבודה) לבין ג'ידא רינאווי זועבי או עיסאווי פריג' (מספרי ארבע וחמש ברשימת מר"צ). זה נכון שלמספר חברי הסיעה יש משמעות בגלל משמעת קואליציונית, אבל גם לזהות הפרסונלית של חברי הכנסת יש משמעות.

ה. למה לא מר"צ – כבר ב-2015 כתבתי שאני מתקשה להבין מהי ההצדקה לקיומה של מר"צ כמפלגה עצמאית, ואני עדיין מתקשה להבין את זה. למרות זאת, מר"צ לא הגיעה עדיין לאותה המסקנה כמוני. התוצאה היא שהיא שוב מנהלת קמפיין שנע בין שימוש ברגשות העויינות כלפי החרדים והימין שהיא מניחה שיש בקרב קהל המצביעים שלה, לבין קריאה נואשת למצביעי השמאל לקחת את האחריות שמר"צ לא לקחה בעצמה, ולהציל אותה מפני עצמה (כלומר, מפני אחוז החסימה). אחת המשמעויות של הקמפיין הזה היא שהוא מבטא תפישה עצמית במר"צ לפיה היא לא רלוונטית לאף מצביע שאינו גם ככה בגוש השמאל (בעיקר האגף השמאלי של העבודה, והקולות היהודים הגבוליים של המשותפת). כלומר, הפוליטיקה שלה היא מאבק על חלוקת הכוחות בתוך השמאל הישראלי, ואלה היריבים שמולם היא מנהלת את הקמפיין. אם הוא יהיה מוצלח מדי, דרך אגב, הוא יפיל את העבודה מתחת לאחוז החסימה ויגרום לאותו הפסד קולות שבשמו הוא קרא להצביע למר"צ. אני לא סובל את הפוליטיקה הזו. באופן כללי, מר"צ (מלבד האגף ה"אדום" שלא הצליח להגיע לעמדת ההנהגה בה) היא מפלגת שמאל-ליברלית קטנה שפונה לקהל נישה, שמעולם לא עוררה בי חשק להצביע לה, וגם עכשיו לא. האפשרות שמר"צ לא תעבור את אחוז החסימה תהיה מכה קשה נקודתית, אבל ייתכן שבטווח הארוך יהיו לה השפעות חיוביות. לכן יש כאן גם משמעות לזיהוי הסיטואציה: האם אנחנו נמצאים באיזו נקודת אל-חזור דרמטית, שבה מה שלא יקרה עכשיו כבר לא יוכל לקרות, או שאנחנו מניחים שיש טווח ארוך. אני נוטה לכיוון השני.

ו. למה אולי לא העבודה? – על פניו, זו היתה אמורה להיות נקודת הפתיחה המתבקשת מבחינתי. אבל  הפריימריז האחרונים לתפקיד היו"ר ולרשימה עיצבו אותה כ'מר"צ 2' – מפלגת שמאל ליברלית קטנה שפונה לקהל נישה. באופן כללי, מאוד לא התרשמתי מהרכב הרשימה, מלבד המיקום הנאה של בר-לב (פחות רלוונטי לפי כלל הזנב-ולא-הראש), והסימפטיה שלי לגלעד קריב. אבל זה אחד מהמחירים של "פריימריז פתוחים". בכל מקרה, בפעם היחידה ששמעתי את מואטי נשאלת לעניין, היא ענתה תשובה קטסטרופלית בעיני (ובאופן כללי, אני חושב שמעורבות של יועצי תקשורת בפוליטיקה היא לא רעיון מוצלח במיוחד). על הפוליטיקה של אפרת רייטן לא שמעתי גם אחרי שהשיגה את המקום החמישי ברשימה. מבחינתי משפיע גם התחביב הקטן שלי, שמלמד שזו תהיה "מפלגת ילדי תימן" (לצד מר"צ כמובן, אל חשש) – מיכאלי ומואטי כבר התבטאו בעניין (ואין לי ספק באיזה צד "נכון" הן יתייצבו אם שאלות כאלה יעלו על הפרק). נעמה לזימי (מספר תשע המסתמן כלא ריאלי) מחוייבת לעניין עוד יותר, עד כדי כך שהתבטאה בעבר שצריך להוציא משורות המפלגה אנשים שחושבים כמוני (וזה חבל, כי היא דווקא באה מסביבה פוליטית טובה). בקיצור – יש שם מעט דברים שגורמים לי לרצות להצביע להם.

ז. למה אולי כן כחול-לבן? – משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שאני חושב שאם מסתכלים על הפוליטיקה כפי שהיא – כלומר, נסיון להשפעה ממשית על המציאות שמנותב בהתאם לחלופות המעשיות ולא כמשחק של זהויות וייצוגים, ה"בגידה" של כחול-לבן היא פחות משמעותית ממה שמייחסים לה תומכיה-לשעבר-הנבגדים. הם רצו "רק לא ביבי". אנשי כחול-לבן רצו להשפיע על המציאות בכיוון מסויים. אני מבין שבמצב הריאלי, בפני כחול-לבן (או בפני גנץ, אם תרצו), עמדה החלופה של סבב בחירות נוסף (ככל שניתן היה לקיים בחירות בתקופת שיא הקורונה, ובכל מקרה משמעותן עוד כחצי שנה של ממשלת מעבר בראשות נתניהו), כניסה לממשלה עם נתניהו ופעולה מתוכה (ומעמדות שרים), או פינוי הזירה לחלופה כלשהי של ממשלת ימין-חרדים בלי כחול-לבן. מבין האפשרויות האלה ובמבחן ההשפעה על המציאות (ולא מבחן הדימוי העצמי של המצביעים), אני לא בטוח שהאפשרות שנבחרה היתה הגרועה ביותר (חוץ מאולי עבור הקריירה האישית של גנץ). אודי מנור כתב על זה בבלוג שלו. אני מעריך שלהשפעת הבחירה הזו היתה גם השפעה כלשהי על מעשי הממשלה בפועל, ושאם תומכי כחול-לבן לא היו מתנערים ממנה בכזה עלבון ומותירים אותה כ"סוס-מת" פוליטי, היא יכלה להשפיע אפילו יותר (וגם להרתיע את נתניהו מריסוק ההסכם הקואליציוני בתזמון שמתאים לו והליכה לבחירות חדשות).

הסיבה השניה היא שוב חוק ה"זנב-ולא-ראש". למרות פנינה תמנו שטה הנוראית בעיני, ב"זנב" של כחול-לבן מגיעים מיד אחריה חילי טרופר ומיכאל ביטון (את שניהם הייתי שמח לראות בנסיבות אחרות ברשימת העבודה, שבמסגרתה כבר התמודדו לכנסת בעבר), ואחריהם אורית פרקש הכהן (שהתייצבה בעבר, במחיר משרתה, נגד המונפול שיצר מתווה הגז), ואלון שוסטר, שעד כמה שהיה אפשר בכהונה הקצרה ובנסיבות שבהן התרחשה, היה כנראה שר חקלאות לא רע, לכל הפחות (וזה הרבה יותר מאשר קודמיו בתפקיד).

ח. יישבו עם נתניהו? – לגבי העבודה ומר"צ, התשובה היא שדי ברור שלא. בהרכבן הנוכחי, לא צפויות עריקות לטובת נתניהו. אם מניחים שהשאלה היא "עם מי נתניהו ירכיב ממשלה", אפשר לסמוך עליהן שהן ישארו באופוזציה, ויהיו שם יפות, צודקות, ולא משפיעות כמעט בכלל (חוץ מאשר על הדימוי העצמי של המצביעים). לגבי כחול-לבן, אני מניח ששם זו אופציה הרבה יותר ריאלית – עם כי בהרכב הזה ובהתחשב בפוטנציאל המנדטים, אני חושב שהסבירות לעריקות אישיות קטנה יותר מאשר להחלטה מפלגתית. אבל כמו שאמרתי בסעיף הקודם, אני לא בטוח שזו בהכרח הבחירה הגרועה ביותר.

בשורה התחתונה

התחלתי את הרשימה הזו בתקווה שפרישת השיקולים בצורה מסודרת אולי תוביל אותי גם להחלטה לגבי ההצבעה. ממה שאני רואה עד הנה, מתחזקת אצלי התובנה שאני מתקשה למצוא טיעונים שאינם רגשיים להצביע ל"עבודה", בעוד שהמחשבה הפוליטית, כפי שאני מבין את הזירה הפוליטית, מטה אותי לכיוון הצבעה ל"כחול-לבן". זו לא קריאה נלהבת מצידי לכל מכרי, מוקירי והקוראים בעמדה להצביע כמוני. זו התובנה האישית שלי, וייתכן גם שדעתי עוד תשתנה במהלך היממה וחצי שנשארו עד פתיחת הקלפיות. אבל אלה המחשבות שלי, נכון לעכשיו.

ותזכורת – אם נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא, זה יהיה נחמד ברגע הראשון. ברגע השני אנחנו עלולים לגלות שלפיד/סער/בנט לא יהיו טובים ממנו.