על סדר היום: אופיואידים ותקנים

שני דברים שנאספו לי בתקופה האחרונה, ומדגימים את אחת הבעיות ב"שוק חופשי" שבו העקרון המארגן הוא מיקסום הרווח, והתוצאה היא פגיעות קשות באנשים שמעורבים בו. וזה קורה מכיוון שבשונה מהמודל, ב"תחרות חופשית" אמיתית, ובמיוחד בכזו שלתוצאות שלה יש השפעות גדולות על איכות החיים של המתחרים, בני אדם אמיתיים נוטים לרמות, ולהוד רוממותו הצרכן אין את הפנאי והיכולת לעשות תמיד את הבחירה המושכלת בין המוצרים העומדים לבחירתו.

בניין מכון התקנים. צילום: עיצובית.                                                            CC BY-SA 3.0

א. אופיואידים

התייחסתי כאן בעבר לתופעה של מגפת ההתמכרות לאופיואידים (סוג מסויים משככי כאבים, שדומים להרואין) בארה"ב, שהרגה שם עשרות אלפים בשנה (יותר מכלי נשק ותאונות דרכים ביחד. בסה"כ כ-450 אלף! בעשור של 1999-2008) והצליחה אפילו לקצר קצת את תוחלת החיים הכללית. חלק משמעותי מהאחריות לכך נופל על חברות התרופות, ששיווקו אותן באופן אגרסיבי לציבור ולרופאים שרשמו אותן לציבור, תוך שהן עוברות על החוק וממעיטות בסכנת ההתמכרות.

במסגרת החקירות והתביעות של המדינות בארה"ב נגד חברות התרופות בפרשה, בחודש יוני 2019 יצרנית התרופות אינסיס, ששיחדה רופאים כדי לקדם את משככי הכאבים שלה, נקנסה ב-225 מיליון דולר ופשטה רגל. בחודש אוקטובר של אותה השנה, חברת טבע הישראלית חתמה על הסדר לפיו לאורך עשור היא תשלם 250 מיליון דולר ותספק תרופות בשווי 23 מיליארד דולר. באותו הזמן, יצרנית התרופות פרדו חתמה על הסדר שבו תשלם 8.1 מילארד דולר.

ולפני כשבועיים, חברת הייעוץ הענקית מקינזי חתמה על הסדר במסגרתו תשלם 573 מיליון דולר, בעקבות תפקידה בייעוץ לחברות שייצרו אופיואידים.

אז ייתכן שעכשיו, בנוסף לקנסות האלה, גם "השוק" "יעניש" את החברות האלה על התנהגותן. אלא שכל עוד החברות מרוויחות כסף ומייצרות מוצרים שימושיים, אין ממש היגיון שהשוק "יעניש" אותן, ודי ברור שבהיעדר רגולציה (בדיעבד) של גורמי המדינה, לא בטוח אם מישהו במנגנון של "שוק חופשי" היה בכלל מסוגל לבלום מדיניות שכזו, שמייצרת לחברות רווח אדיר בדמות לקוחות מכורים, ומטילה את השפעות הנזקים האדירים שהיא גורמת על המתמכרים ועל החברה שמסביבם.

 

ב. תקנים

אחת המטרות החביבות על מקדמי הליברליזם הכלכלי בישראל הוא מכון התקנים. בלי להכיר לעומק את התחום, אני מוכן לשער שמדובר בגוף איטי יחסית (בשירות הציבורי בישראל, הרבה פעמים הגורם לאיטיות הוא תת-תקצוב לאורך השנים, שהקשה על הגופים להתעדכן בקצב הראוי), שדורש לעיתים כפל תקנים (למרות שאני יכול לחשוב על מקרים שתהיה הצדקה לכך), ושמשמש במקרים מסויימים כחסם של תחרות עבור יצרנים או ייבואנים מסויימים כנגד ייבואנים אחרים. באופן דומה, אני מוכן גם לשער שלרוב המוחלט של דורשי סגירתו אין שום היכרות עם הידע המקצועי הבסיסי של עולם התקינה, ובאילו מקרים הוא נחוץ באמת. לעומת זאת, נתקלתי בחודשים האחרונים בשתי דוגמאות שמציגות למה יש צורך במדיניות של תקינה.

הדוגמה הראשונה, והכואבת מאוד, היא קובץ המקרים של ילדים שנפגעו במהלך חג הסוכות האחרון ממאווררים שרשת הביטחון שלהם לא היתה צפופה מספיק כדי למנוע מילדים להכניס אצבעות פנימה. לפי משרד הכלכלה:

בבדיקה שנערכה באמצעות מכון התקנים, בהנחיית הממונה על התקינה, נמצא כי המוצרים אינם עומדים בדרישות התקן הישראלי הרשמי החל עליהם: ת"י 900 חלק 2.80 "בטיחות מכשירי חשמל ביתיים ומכשירים דומים: דרישות מיוחדות למאווררים", בסעיף הבדיקה המדמה ניסיון חדירת אצבע האדם דרך מגן המאוורר. תוצאות הבדיקה מעידות על ליקוי קריטי.

במקרה הזה, מדובר במאווררים שיובאו לארץ למרות שלא עמדו בתקנים, מה שמלמד שלא רק שנחוץ תקן כזה, אלא גם שנחוץ פיקוח הדוק יותר על הייבוא, כדי שהתקן ייאכף. עוד פרט מעניין שעולה מההודעה שפורסמה היא שהמאווררים האלה שווקו ברשתות שיווק שונות תחת מותגים שונים, וזו עוד זווית חשובה על "חופש הבחירה" של הצרכן ב"שוק החופשי" – המידע שבידיו מוגבל, והתחרות עליו כלקוח היא לעיתים קרובות פיקטיבית, בין מוצרים זהים של אותו היצרן, שממותגים במותגים שונים.

הדוגמה השניה מגיעה מתחום שישראל אימצה בו את התקן האירופי, אבל  אין בו פיקוח על כך – בניית חניונים רובטיים בבנייני מגורים חדשים. מכתבה ב"כלכליסט" עולה ש

אף שאימצו כאן את התקן האירופאי הוא אינו מחייב ואינו נאכף בשום צורה, לא בשלב הייבוא של המתקן והתקינות שלו ולא בשלב השירות.

ובמצב כזה [ההדגשות שלי]:

בהיעדר אכיפה ותקינה נכנסו חברות ויבואנים שמחדירים לשוק מתקנים שלא עומדים בתקן לא מבחינת האיכות, לא בתכנון, לא בחלפים ולא במערך השירות, שלעתים כלל אינו קיים. כך, לצד כמה חברות שמבצעות את השירות בהתאם להוראות היצרן נכנסים ספקים חדשים שגורמים נזקים, ולפעמים נעלמים עוד בטרם התקינו את החניה במבנה. במקרים שבהם חברות נעלמו הן הותירו אחריהן נזקים עצומים של מתקנים לא בטיחותיים, פירים שנבנו במידות לא נכונות ואי אפשר להתקין בהם מתקן אחר, או מתקנים שהתקלקלו אחרי זמן קצר ואין מי שיחזיר אותם.

לפי מנכ"ל של אחת החברות שעוסקות בתחום:

כמעט בכל המקרים אין לנו יכולת לסייע לבניין שניזוק כי ברוב המכריע של הפרויקטים תכנון המרתפים וחפירת הפיר למתקן החניה נעשו עם חברה שלא עובדת לפי התקן האירופי והישראלי. זה נזק קשה ובלתי הפיך לפרויקט.

גם כאן, הקושי של הצרכנים להשיג מידע אמין מותיר אותם עם נזק גדול. ושוב, לפי התיאוריה הכלכלית, חברות שגורמות נזקים כאלה ייפגעו, אולי אפילו ישלמו פיצויים (אם לא יפשטו את הרגל), ויפסידו את נתח השוק שלהם לחברות אמינות יותר. אבל לאורך התהליך הזה נגרמים נזקים, שנדמה שהלוביסטים של השוק החופשי פשוט מתעלמים מקיומם, ולא יודעים כיצד לתמחר אותם במודלים הנהדרים שלהם. מחוץ למודלים, יש אנשים שקנו דירות בבית שהחניה שנבנתה בו לא תתפקד לעולם, וילדים קטועי אצבעות.