השלום החסר: תעלולי מאלי

רוב מאלי היה יועץ מיוחד לנשיא קלינטון וחבר בצוות האמריקאי שליווה את המו"מ בין ישראל לפלסטינים. הוא התבלט בין השאר בכך שכתב בשנת 2001 ביחד עם חוסיין אגא – אקדמאי לבנוני שהיה מקורב לאבו-מאזן ובהמשך ייצג אותו במו"מ חשאי מול ישראל – מאמר שמטיל את האחריות על כשלון פסגת קמפ-דיוויד על הצד הישראלי והאמריקאי. עד כמה שאני זוכר, מבין משתתפי הפסגה הלא פלסטינים, הוא היחיד שהטיל אחריות משמעותית לכשלון על ישראל, ודניס רוס ביקר אותו קשות על "סלחנותו" כלפי ערפאת במאמר המדובר.

ספרו של דניס רוס "השלום החסר" חושף שתי אנקדוטות במהלך פסגת קמפ-דיוויד בהן מאלי הרשה לעצמו "חופש פעולה" בניסוח מסמכים שלא על דעת המעורבים במו"מ.


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.


 

בפעם הראשונה [עמ' 661-660. הדגשות כאן ובהמשך שלי], אחרי שהנשיא קלינטון עבר עם ברק על מסמך שהאמריקאים התכוונו להציג בפני ערפאת, מאלי הכניס בו שינוי לטובת הפלסטינים שלא הוסכם על ידי ישראל, בטרם הצגתו לערפאת:

During the course of our meeting, Rob brought the paper and the Presidet went off with it to see Barak. The President went over it with Barak but did not allow to read it, saying we had changed our whole approach to accommodate Bank's concerns, and he needed now to present it to Arafat. Barak did not resist. When he finished with Barak he asked to see Arafat. During the course of the meeting at Aspen, Dani [יתום] came down and grabbed Bruce [Riedel] and me as we stood outside the cabin. He was agitated, saying there was one real problem with the draft paper. He said that the point in the paper on Jerusalem was not in brackets and it implied that there could be two capitals in the existing municipality of Jerusalem. That would mean the division of existing Jerusalem and Barak could not accept that, "no way." I did not know what he was talking about; we had decided to do only "I" and "P" positions on Jerusalem*, with few points on which there was no disagreement. On such a point, there was obviously disagreement.

But sure enough, the last point said there would be two capitals in the municipality of Jerusalem. Dani said that we could not give the paper to Arafat with the point written that way. I wrote in the word "expanded" to modify 'Municipality", and while Dani was uneasy he accepted it. […] Bruce got Doug Lane, the President's executive assistant, to substitute this copy for the version President Clinton was about to hand over to Arafat.

Rub had been the note-taker in the President's private meeting with Arafat, and when he came out of the meeting I confronted him, asking how the last point on Jerusalem got put in the paper. He said he and Jon [schwartz. סגן היועץ המשפטי של מחלקת המדינה] had added it, but had neglected to tell me they had done so. I was angry, telling him, "No way that should have happened and now we are going no have a problem." Rob was very contrite, but said he doubted there would be a problem: 'Arafat was pleased to receive the paper from the President.​

 

במקרה השני, מאלי, המתרגם גמאל הילאל והיועץ לביטחון לאומי סנדי ברגר ניסחו תשובות לשאלות שהעלו הפלסטינים ביחס לנקודות שהציג להן הנשיא (שייצגו למעשה את הנקודות של ברק), מבלי לערב את רוס ואת מזכירת המדינה אולברייט [עמ' 691-690]:

Bruce [Riedel] also told me that things had not gone well during the night. Summarizing, he said that the Palestinians had initially come back to Gamal with a number of questions ,[…] Gamal had gone back to the Palestinians with answers after Rob, he, and Sandy had worked them out. Then the Palestinian had come back and said since President Clinton needed to leave to go to Asia, we should take a two-week break during which Arafat could consult with Arab leaders. The Sandy-led group response was that there would be no break; we needed an answer on the U.S. ideas: Were they basis for concluding an agreement, yes or no. The answer came back "no".

I was stunned that I had not been awakened. Neither had Madeleine. I called the Secretary to tell her what had happened so she would know before going to the meeting with the President. She was furious. That she had not been awakened made her angry. That I had not been awakened left her incredulous. How, she asked, could they develop any answers without going to you? I had no response.

But there was no need for me to get angry with anyone, the Secretary's anger was sufficient for both. She blew up at Sandy whose response was that he assumed that with Gamal involved, she and I had been kept informed. Gamal explanation was that Sandy had determined who was involved and Sandy wanted to work quickly and not expand the circle. Rob simply apologized, saying he had known there would be a problem.

 

שני המקרים האלה מדגימים את הסביבה המורכבת מאוד של ניהול מו"מ מדיני בדרגים הגבוהים, ואת הפוטנציאל של דמויות זוטרות יחסית בתוכה לנסות להתערב במהלכים כדי לנסות לקדם עניינים שנראים להם, או לתקוע מקלות בגלגלי התהליך.

מחשבה אחת על “השלום החסר: תעלולי מאלי

  1. פינגבק: השלום החסר: הבדלי גישות בצוות האמריקאי | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s