השלום החסר: הדלפה מסביבת ביילין – בין האפיק הסורי לפלסטיני

מאז הקמת מדינת ישראל, השאלה האם לנסות להגיע להסכם שלום עם כל השכנים בו זמנית או בהדרגה, ואם בהדרגה – עם מי קודם, היתה שאלת מפתח בתהליכים המדיניים שבין ישראל ושכנותיה. ברשומה קודמת ראינו כיצד חיבל רון לאודר, נאמנו של נתניהו, בנסיונות חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה מצד ראש הממשלה ברק. בתחילת שנת 2000 חודש בועדת שפרדסטאון המו"מ בין ישראל לסוריה – מה שהציב כמובן את שאלת סדר העדיפויות והמיקוד: המו"מ עם הסורים או המו"מ על הסכם הקבע עם הפלסטינים. 

דר' יוסי ביילין Pikiwiki Israel


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.


לפי רוס, עמ' 571, הציבור בישראל, וגם שרי הקבינט, העדיפו הסדר עם הפלסטינים על פני הסדר עם הסורים:

Martin [מרטין אינדיק, אז שגריר ארה"ב בישראל] conveyed one other message prior to my arrival: Barak was completely out of step with the country's mood on Syria. No one was keen to do a deal with the Syrians. On my arrival on February 2, I found that, if anything, Martins message was understated. Barak was completely isolated in his own cabinet on Syria. Even Amnon [ליפקין שחק], who felt we had to determine if a Syrian deal was possible, believed that it was a major mistake not  to be engaging the Palestinians on the permanent status issues. A consensus in the country favored resolving the conflict with the Palestinians. There was no such consensus on Syria. The author, Amos Oz, a leading peace advocate, expressed the country's mood in his now-famous line that the Syrians "think that we will give them the Golan and they will send us a receipt by fax.

אני חושב שיש מקום לשאול עד כמה ידעו אינדיק ורוס להעריך את "עמדת הציבור" בישראל, מה מידת החשיבות של הדעה הציבורית לשאלת ההיתכנות של הגעה להסכם, ומה ההבדל המהותי שחשב עוז שיהיה בין ההסכם הצפוי עם הסורים כפי שתיאר אותו לבין ההסכם הרצוי לדעתו עם הפלסטינים. כל אלה שאלות מעניינות, אבל מעניין לא פחות לדעתי הוא שלפי אינדיק היו בממשלה מי שדאגו באופן אקטיבי למנוע התקדמות במו"מ מול הסורים.

בינואר 2000 התקיימה בשפרדסטאון שבארה"ב ועידה בחסות נשיא ארה"ב, שבה התקיים מו"מ בהובלת ראש הממשלה ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע. במהלך הפסגה, בדינמיקה די אופיינית, הסורים הפגינו גמישות בתנאי שישראל תתחייב להסכמה שהגבול יתבסס על קו ה-4 ביוני 1967, וברק סירב להתחייב לכך מחשש שאם לא יושג הסכם סופי, הסורים יתייחסו להתחייבות הזו כאל נקודת הפתיחה של סבב המו"מ הבא. כדי לנסות לדחוף להתקדמות, הציג הנשיא קלינטון טיוטת הסכם אמריקאית, הכוללת את ההסכמות ובסוגריים את עמדות הצדדים בנקודות השנויות במחלוקת.  לנוכח אי ההצלחה להתקדם להסכם בועידה, שאל רוס את ברק לקראת סיומה מה נחוץ לו כדי שהוא יוכל להתקדם, וברק ביקש שהסורים יאפשרו את חידוש השיחות על נסיגה בהסכמה של ישראל מלבנון. אחרי הועידה, העיד רוס [עמ' 567-565. ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

While both sides assured us they would protect the bracketed draft of the text, it leaked in Israel. Upon his return Barak had been greeted with a large demonstration against giving up the Golan Heights. Perhaps someone in the government chose to leak the draft to show that Barak had gained at Shepherdstown and that he had not given away thee border.*

We had tried to lessen the damage of a possible leak by putting a disclaimer at the top of each page of the draft, making clear that the positions in the text reflected the U.S. understanding of these positions and was not binding on either side. But the text was leaked the disclaimer had disappeared.

[…]

 It was in this environment that the President placed his call to Asad. I was not able to listen in, but I had told Rob the President would have to use all his persuasive powers given Asad's likely perceptions and the negative briefings Shara had already given him. When Rob called to brief me on the call, he started by telling me that the President had gone overboard. No doubt fearing that everything was at stake in this call, the President had promised that if the Lebanon talks resumed, Barak would not only reaffirm Rabin but also agree to demarcate the border based on the Rabin deposit.

לפי דבריו של רוס, בעקבות ההדלפה מהצד הישראלי, על מנת "להציל את המצב מול אסד", התחייב קלינטון בשם ברק – אבל בלי לשאול אותו – שאם יחודשו השיחות על הנסיגה מלבנון, ברק יאשר את ההתחייבות של רבין: נסיגה ישראלית מלאה מהגולן בתמורה לשלום מלא עם סוריה – ואף יסכים לסימון הגבולות על בסיסה.

אבל המידע המעניין ביותר לטעמי מופיע דווקא בכוכבית שהוסיף רוס, ועוסק במקור ההדלפה של הטיוטה האמריקאית:

In 2002, Martin Indyk told me he had learned that Nimrod Novik was responsible for the leak. Nimrod was not part of the government but remained close to Yossi Beilin, who was the Minister of Justice in the Barak government. Supposedly, Yossi and the people around him were troubled by Barak's focus on Syria, Believing the priority should be on the Palestinians. The question remains whether Beilin and his staff ever obtained actual copy of the draft treaty.

כלומר – אם המידע של רוס נכון, ההדלפה הגיע מסביבתו של יוסי ביילין, מכיוון שהוא ואנשיו היו מוטרדים מהאפשרות שברק מעדיף להתמקד בהסכם עם הסורים על פני הפלסטינים, ולכן פעלו כדי לחבל בסיכוי להסכם עם הסורים.

במסגרת ההכנה של רשומה אחרת בסדרה, נתקלתי בכתבה הזו של עקיבא אלדר ב"הארץ", שבה הוא סוקר את ספרו של אורי שגיא "היד שקפאה" – שמתאר את המו"מ בין ישראל לסוריה, שאורי שגיא עמד בראש צוות המו"מ בו במהלך כהונת ממשלת ברק. על התזה שמציג שגיא בספרו (שקראתי לפני לא מעט שנים, אז אני לא זוכר אותו לפרטיו), לפיה האחריות לכשלון המו"מ מוטלת על חוסר האומץ של ברק להגיע להסכם, אני חושב שיש מקום לדון. בכל מקרה, אני מצאתי בכתבה אנקדוטה שמהווה את הצד השני של הדלפת טיוטת שפרדסטאון. אלדר כותב [הדגשה שלי]:

כבר בעמודים הראשונים, בתיאור ארוחת הערב שנעלה את מפגש שפרדסטאון, בינואר 2000, שגיא מספר כיצד ברק הקדיח את התבשיל לפני שהנשיא קלינטון הגיש אותו לאורחים מירושלים ומדמשק.

ימים אחדים אחר כך פירסמתי ב"הארץ" טיוטה מפורטת להסכם שלום שהאמריקאים הניחו לפני הצדדים, והודלפה לידי. המסמך הזה היה ועודנו הבסיס לסיום הסכסוך בין ישראל לסוריה.

אז קודם כל, להדלפה יש שני צדדים – מי שמדליף ומי שמפרסם. ואני חושב שכאן השאלה שצריכה לעניין את הקורא האינטיליגנט היא האם אלדר הוא "שחקן" בפני עצמו, או שרק "משחקים" בו. כלומר- האם ייתכן שאלדר לא מודע לכך שעצם ההדלפה ופרסום הטיוטה, שאפשר לכתור לה כתרים של "זכות הציבור לדעת" ו"הישג עיתונאי", היא מהלך ממשי בזירה המדינית, שמשמעותו חבלה בסיכוי להמשך המו"מ? 

אפשר לטעון שלאלדר אין מרחב בחירה, ומהרגע שמסמך כזה הגיע לידיו, אם הוא לא יפרסם אותו הוא יודלף למישהו אחר שיפרסם. אבל אני חושב שקשה לפתור את הדברים בכך. מקורות להדלפה יודעים ובוחרים היטב למי כדאי להדליף. ככל שהם מדליפים בתפוצה רחבה יותר, הם לוקחים סיכון גדול יותר. מגעים מדיניים רגישים שאינם בקונצנזוס הדדי זקוקים לרמה מסויימת של סודיות, ששמירתה היא גם מדד לאמון בין הצדדים וכלי לבניית האמון הזה, שגם הוא נחוץ להתקדמות במגעים שכאלה. אחד ההישגים הגדולים של יוזמת "עסקת המאה" – לפי האדם שמוביל אותה, ג'ראד קושנר – הוא שתוכנה נשמר בסוד עד שיוזמיה החליטו לפרסם אותה. לפי קושנר, ההצלחה בשמירה על הסודיות היתה מרכיב קריטי בהוכחה לכל הגורמים המעורבים שהממשל האמריקאי אכן רציני ביחסו ליוזמה הזו. עיתונאי שמקבל ומפרסם הדלפה כזו חייב לטעמי לקחת בחשבון שהוא לא פועל באופן נייטרלי, אלא משרת מהלך פוליטי שמטרתו חבלה ביוזמה הנחשפת. תקשורת ההמונים אינה רק משקיפה על המציאות הפוליטית (והכלכלית, והחברתית) – היא עצמה חלק מהמשחק, והעיתונאים העובדים בה הם "שחקנים" פעילים – ולהערכתי, רבים מהם באופן מודע. 

3 מחשבות על “השלום החסר: הדלפה מסביבת ביילין – בין האפיק הסורי לפלסטיני

  1. לפי מה שאני יודע לא ידוע מי בדיוק הדליף את המסמך. לפי רביב דרוקר, בספרו חרקירי, המסמך עבד מספר ידיים עד שהגיע לידי עקיבא אלדר. היד הראשונה שהעבירה אותו הייתה יד אמריקנית ששלחה אותו לחבר ישראלי, באותו יום בדיוק שהמסמך הוגש לצדדים. החבר הישראלי הוא נמרוד נוביק, ששימש בעבר יועצו המדיני של שמעון פרס.

    נוביק, איש עסקים שמקדיש זמן רב לתחביבו – תהליך השלום, העברי אותו למספר אנשים – אברום בורג, חיים רמון, בועז קרני, השר יוסי ביילין, רון פונדק ויאיר הירשפלד. בלשכתו של ביילין עבד אז שלמה גור, דיפלומט ותיק שכיהן אז כיועץ מדיני של ביילין. גור ועקיבא אלדר, מיודדים במשך שנים. בקרב האנשים שראות את המסמך טרם פרסומו, נפוץ החשד שגור עמד מאחורי הדלפת המסמך לאלדר. גור הכחיש נמרצות את החשד הזה. כך או כך, בעקבות ההדלפה אסד הקפיא את כל המגעים מול הישראלים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s