פרשה מעניינת מתוך התהליך המדיני בין ישראל לסוריה מספקת הצצה לפינה אפלה בדרכי ההתנהלות של הפוליטיקה והדיפלומטיה, ולמורכבות הבלתי-נדלית של העולם הזה: כיצד נאמנו של נתניהו הטעה במודע את ראש הממשלה ברק ואת הממשל בארה"ב בנוגע למו"מ עם סוריה.
רון לאודר. צילום: Michael Thaidigsmann
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
בעמ' 510 מתאר רוס שברק האמין באפשרות של "פריצת דרך" מדינית מול סוריה:
Barak's belief that a breakthrough with Asad might be possible with American intervention made him more eager to move toward us and actually more reluctant to move toward Asad lest Asad pocket any Israeli concessions in anticipation of a U.S. brokered peace treaty. But even this tactical reserve couldn't explain his unwillingness to embrace the Rabin pocket.
"Rabin Pocket", הפיקדון של רבין, הוא הסכמה עקרונית שנתן רבין בפני רוס ומזכיר המדינה כריסטופר באוגוסט 1993 לנסיגה ישראלית מלאה מהגולן בתמורה לשלום מלא עם סוריה. רוס וכריסטופר מיהרו לדמשק להעביר את המסר לאסד, שהגיב בהסכמה דומה בצירוף כמה הסתייגויות, אבל העניין לא התפתח למו"מ משמעותי, בין היתר בגלל החתימה על הסכם אוסלו זמן קצר לאחר מכן (שהפתיעה את הסורים והאמריקאים). שגריר ישראל בארה"ב וראש צוות המו"מ של רבין לעניין סוריה, איתמר רבינוביץ, שנכח בפגישה המדוברת בין רבין לרוס וכריסטופר, האשים מאוחר יותר את האמריקאים בכך שחשפו בפזיזות בפני אסד את ההסכמה של רבין, ובכך לא מיצו את האפשרות למנף אותה להתקדמות מדינית. כך או כך, כתוצאה מחשיפת ההסכמה של רבין בפני הסורים, חידוש המחוייבות לה מצד ההנהגה הישראלית הפכה לדרישת הסף מצד סוריה לחידוש המו"מ מול ישראל. והנה מסתבר שברק לא היה מוכן לקבל על עצמו את ההתחייבות הזו. מדוע? רוס ממשיך ומסביר [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:
What did? From Blair House to our Zurich discussions, it became obvious to me that Barak and his colleagues had received a piece of information that convinced them Asad would be willing to live with something less than an Israeli commitment to withdraw to the June 4, 1967 lines. I was dubious and cautioned Dani and Zvi to take any such information with a grain of salt, but they seemed convinced.
Immediately after Zurich, I learned what – or, rather, who – had convinced them. It was Ronald Lauder, the American businessman and friend of Bibi Netanyahu. Bibi had used Lauder as a go-between to President Asad beginning in the summer of 1998, going to Damascus with messages from Netanyahu. […] Though Bibi was now out, Lauder was still in.
הסתבר שברק דיבר עם לאודר לגבי פגישותיו עם אסד, ולאודר הציג מסמך הכולל עשר נקודות שלטענתו הגיע לגביהן להסכמה כללית עם אסד. בין הנקודות נכללה הסכמה סורית לנסיגה שאינה נסיגה מלאה לקווי 4 ביוני 1967. בהמשך הפרק מתאר רוס שברק ביקש מקלינטון לפגוש את לאודר, להתרשם בעצמו ולבדוק אם אסד האם ההסכמה תקפה. קלינטון פגש אותו וקיבל ממנו את המסמך, הכולל בין השאר את הנקודה הזו:
2) Israel would withdraw from the "Syrian lands taken in 1967" to "a commonly agreed border based on the international line of 1923"
קלינטון שאל את רוס לדעתו, והוא ענה:
I told him it was "too good to be true." But now I understood why Barak and his colleagues believed they did not need to commit to the Rabin pocket and the June 4 lines. […] but did I think Lauder was lying? I said, "No, he is sincere and I believe he believes much of what he is saying. But I am afraid he is not precise and what he considers minor differences are not so minor. Moreover, I think there is some real wishful thinking here." Where did I have the greatest doubts? I knew that tge 1923 line was a complete nonstarter with Asad; in Asad's eyes, those were the colonial borders, and he would never accept them in a document.
רוס שאל את לאודר ספציפית על הנקודה הזו בפגישה נוספת אצל מזכירת המדינה אולברייט, בה הם עדכנו אותו שהם מתכוונים לבדוק את המסמך עם אסד ולשאול האם אפשר להתקדם על בסיסו.
To my surprise, he insisted that Asad had agreed to this – anג when Asad received the paper, we would see it was not a problem.
אלא שבשיחת טלפון עם קלינטון אסד הכחיש את עצם קיומן של 10 נקודות שכאלה, וקלינטון הציע לשלוח לו את המסמך לתגובה.
Two days later, Asad responded, calling the President to say Syria had not accepted this paper, and would not now. The effort with Lauder had ended. Asad preferred to work from the Rabin commitment – the "pocket – and have us make suggestions to the two sides.
What I had suspected all along was now clear to everyone: Barak's initial approach to the Syrians had been based on a faulty premise: that he did not have to reaffirm Rabin's "conditioned" commitment to withdraw to the June 4 lines.
אז מאיפה הופיעו 10 הנקודות של לאודר? מאוחר יותר נפגש רוס עם ריאד דאודי, יועצו של אסד וחבר בצוות המו"מ של סוריה עם ישראל. רוס הציג לו את מסמך 10 הנקודות עם ההערות שרשם עליו קלינטון, והציע להשתמש בכמה מהן כבסיס למו"מ.
Daoudi looked over the Lauder points, clearly impressed with the President's notes in the margin. But he said, "Dennis, I have seen these points; we spent thirteen hours going over them and drafting comments, and they don't reflect any of our comments. This is the first draft given to us, not the final version" – in which he knew they have insisted on the June 4 lines replacing the 1923 lines.
That, I responded, was very important for us to know.
[…]
[…] I had tried to leap over that prospect both with the formula I had drafted and by going over the Lauder points with Daoudi. It didn't help, I told him, that the draft of Lauder points lacked any of the Syrian comments – a very troubling discovery.
Barak was equally troubled by the Daoudi revelation, but then observed that even if the Lauder points were not accurate, Asad had accepted negotiating over them.
[…] the next morning Daoudi asked to see me alone. He said he had spoken to Syrian Foreign Minister Shara, and the Lauder points were of the table.
אז נראה שלאודר, איש אמונו של נתניהו, הציג לברק ולאמריקאים מסמך שכביכול הוסכם על ידי אסד, אלא שהיה מדובר בטיוטה הראשונה שהציגה ישראל, ולא בתוצר השיחות עם הסורים לגביו. והסיפור לא נגמר בכך. כי מסתבר שבידיו של לאודר בהחלט היתה טיוטת מסמך מתקדמת יותר, אותה חשף בפני האמריקאים מאוחר יותר:
Foreign Minister Shara arrived in New York the third week of September. Shortly beforehand Lauder appeared briefly on our horizon again. Lauder, still professing his desire to be helpful sent a letter to President Clinton enclosing an eight-point paper which he claimed included the final points that had been agreed by both sides in 1998. Gone was the reference to the 1923 borderline, replaced by withdrawal to a commonly agreed border based on the June 4, 1967 lines. […] Syrian concerns were clearly addressed, but this was a very different paper from the ten points we had been shown.
ואיך מסביר רוס את הפרשה הזו?
Why hadn't we – American and Israelis alike – been shown this paper? Why had we seen only the first Israeli draft instead? My guess was that Bibi didn't want to give up deniability and so asked his friend to reveal only the ten-poins version – not this later version reflecting Syrians comments.
אלא שלהצגת המידע המטעה הזה מצד לאודר לברק ולממשל קלינטון היו כמובן תוצאות בעייתיות:
Whatever the motivation of she Lauder effort – or the reason for presenting a preliminary paper as a final version – it had certainly sown confusion. Now Lauder's "clarifying" letter to President Clinton indicated that Bibi Netanyahu had committed to withdrawal to the June 4 lines – which meant that Barak's position on peace with Syria was less forthcoming than Netanyahu's, at least insofar as it was revealed by Lauder's eight-points paper.
Interestingly, I showed Foreign Minister Shara the eight-point paper in New York and he confirmed that this had been acceptable to Syria. But it was not acceptable to Barak. The points he had seen as so advantageous to Israel were gone.
בהנחה שהתיאור העובדתי של רוס הוא נכון, יש כאן לטעמי חשיפה של אירוע חמור. מקורבו של נתניהו הטעה במודע את ראש הממשלה ברק ואת נשיא ארה"ב ובכירי הממשל בנוגע לעמדה הסורית, אותה הציג כפשרנית יותר משהיתה. מידע מטעה זה שיבש את הערכת ברק בנוגע לעמדה שאותה יהיו הסורים מוכנים לקבל ולמידת הגמישות שלהם, וגרם לו להציג עמדה שבלי ידיעתו נתפשה בעיני הסורים כ"צעד לאחור" ביחס למה שהציע נתניהו. סיטואציה שכזו מן הסתם לא מקלה על האמון השברירי שבין צדדים כמו ישראל וסוריה של אסד, ולא מעודדת את הסורים לנכונות להתקדם במו"מ מול ישראל. בעיני הצעד הזה, בהנחה הסבירה שנעשה לבקשת נתניהו, מהווה חבלה מכוונת מצד נתניהו בתהליך המו"מ של ממשלת ברק מול סוריה, תוך ניצול האמון שנתן בו ברק.
עמדת תצפית 
מעניין… מעניין גם לחשוב מה היה קורה אם היה לנו שלום עם סוריה והגולן היה בידיהם כאשר פרץ האביב הערבי…
אהבתיאהבתי
כמובן שבמצב כזה התמונה היתה יכולה להיות אחרת לגמרי, וספק אם "האביב הערבי" היה מופיע בסוריה בדמות אותה זירה מקומית של מלחמה אזורית ובין-מעצמתית שאנחנו רואים עכשיו.
אהבתיאהבתי
נשמע סך הכל שהוא די הציל את הגולן והחזיר את המו”מ למצב בו יש לצד הישראלי קלפים ולא כפי שחשפו אותם האמריקאים. נשמע די סבבה סך הכל..
חוץ מזה שאם הדברים היו נכתבים לפני האביב הערבי אולי הם היו מובנים יותר, אבל כעת לאור המבחן ההיסטורי ומצבה של סוריה היום, לא ממש מבין את הדברים. למזלנו לא הגענו להסכמות אז וכעת כל הסכמה שלא תהיה, תהיה עם משוואה הרבה יותר לטובתנו.
אהבתיאהבתי
אני לא מקבל.
בהנתן ההנהגה של אסד בסוריה והתקדים של ההסכם עם מצרים, הבסיס לשלום היה נסיגה ישראלית מהגולן. אפשר היה להתווכח (בשוליים) על כמה נסיגה, וזה נוגע בעיקר לשאלת השטחים המפורזים, ושטחים שהסורים השתלטו עליהם במהלך ואחרי 1948 (החוף הצפון מזרחי של הכנרת, חמת גדר וכדומה), שמהווים את ההבדל שבין הגבול הבינלאומי לבין קווי שביתת הנשק של אחרי מלחמת העצמאות.
אולי אולי אולי אפשר היה לסכם על החכרת השטח לישראל לטווח ארוך, אבל לא הגענו לשלב במו"מ שבו היה רלוונטי בכלל להעלות את זה.
אבל ההנחה שאם היינו מגיעים להסכם עם סוריה שום דבר בזירה לא היה משתנה והיינו מקבלים את המלחמה בסוריה בדיוק כמו שקרתה נראית לי לא סבירה.
יש בהחלט מקום לדון האם בכל מקרה היה עדיף לישראל שימור המצב הקיים על הסכם שלום תמורת נסיגה, או אפשרות לאיזה הסכם ביניים ארוך טווח שבו "עומק השלום כעומק הנסיגה". אבל נראה לי חסר טעם לשבח את עצמנו או להודות על מזלנו על כך שלא ויתרנו על הגולן ללא תמורה בהנחה שהמציאות לא היתה משתנה אם היה נחתם הסכם.
אהבתיאהבתי
לפעמים יש לנו מזל שנתניהו הוא נוכל בלתי אמין.
אהבתיאהבתי
כמו שכבר הגבתי לאחרים, אני חושב שלהגיד מנקודת המבט של היום שמזל שלא הגענו להסכם עם סוריה זה אנכרוניזם גדול מאוד, ותפישה א-פוליטית וא-היסטורית של המציאות.
ודרך אגב, למי שנהנה לגלות את נכלוליותו של נתניהו – אל חשש. תיכף נחזור לנכלוליות של אדריכלי תהליך אוסלו.
אהבתיאהבתי