ברשומות קודמות בסדרה ראינו את יחסי אי-האמון בין רבין ופרס, שליוו את התהליכים המדיניים בתקופת ממשלת רבין. ומה קרה לאחר "המהפך" ב-1996, שבו נתניהו ניצח במפתיע (לפחות מבחינת הציבור בישראל באותו הזמן) את פרס בבחירות שלאחר רצח רבין?
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ובכן, למרות שפרס היה אדריכל תהליך אוסלו, ולמרות שנתניהו היה ממתנגדי התהליך כראש האופוזיציה (אך המשיך להתנהל במסגרת ההסכמים כראש ממשלה), לפי רוס, כאשר המצב הגיע למשבר בנוגע לפעימות הנסיגה הישראלית [עמ' 395, ההדגשות שלי]:
… the Israelis most responsible for Oslo and most determined not to let it collapse – Peres, Uri Savir and Yossi Ginossar (who had served as Rabin and Peres's private channel to Arafat) – had now quietly entered the picture. Uri had remained close to Abu Ala and they talked frequently. Yitzik [יצחק מלכו, התצפיתן] had begun to consult with Uri. Shimon was always willing to be helful to Bibi, and Bibi trusted Shimon more than any of his own ministers. In Bibi's eyes, Shimon had no agenda to hurt him and focused only on getting something done. And Yossi remained in almost constant contact with Arafat and Abu Mazen.
אני חושב שמכיוון שמדובר בפוליטיקאים בזירה המדינית, צריך לא להתרשם יותר מדי מרוח ההרמוניה שמשדר רוס, אלא יותר מהדברים עצמם – גם בתקופת נתניהו המשיכו אנשי אוסלו מהצד הישראלי להיות פעילים ומעורבים בתהליכים ולקיים קשרים הדוקים עם צמרת הפת"ח, ונראה שלנתניהו, בשונה מלרבין, היה דווקא אמון רב בפרס.
עמדת תצפית 