הבט סביב: פירסט ווי טייק דה אמירייטס, ת'ן ווי טייק בחריין…

רגע לפני החתימה על הסכם השלום עם איחוד האמירויות, קיבלנו הצהרה פובמית נוספת, על תהליך לנורמליזציה של היחסים בין ישראל לבחריין. עוד כמה נקודות לגבי התהליך.

א. ברשומה הקודמת, בעקבות ההצהרה המשותפת עם איחוד האמירויות, כתבתי שמדובר בהצהרת כוונות ולא בהסכם שלום. והנה, בתוך חודש ההצהרה הזו אכן הפכה לטקס חתימה על מדשאת הבית הלבן. אני מעריך שגם ההצהרה עם בחריין תהפוך להסכם לפני הבחירות עם ארה"ב, כשיתכן שבסמוך אליו תפורסם הצהרה עם מדינה נוספת. מי היא תהיה? בהמשך.

ב. בחריין – מדובר בממלכת אי קצת משונה, ששושלת ערבית כבשה מהפרסים שכבשו אותה מהפורטוגזים. ב-1971 היא השתחחרה מהחסות הבריטית. יש בה בערך מיליון וחצי תושבים, אבל קצת יותר מחצי מהם עובדים זרים. מבין האזרחים, כ-70% הם מוסלמים שיעים, שנשלטים על ידי בית מלוכה סוני במונרכיה קונסטיטוציונית שדואגת לייצוג של מיעוטים ונשים. מבנה האוכלוסיה הזה הוא כמובן פוטנציאל לצרות, כאשר בתקופת האביב הערבי פרצו מהומות נגד השלטון, שזכו לתמיכה מאיראן ודוכאו באמצעות כוח צבאי מסעודיה ואיחוד האמירויות שנשלח להשתלט על המצב. אמנם יש בה נפט, אבל לא הרבה (ולא לעוד הרבה זמן), והתוצר לנפש שלה הוא גבוה, אבל רק בכ-20% יותר מישראל. הנפט מהווה רק כ-30% ממנו, והשאר צומח בקצב ראוי לציון. בכל מקרה – הרוב השיעי הופך את שאלת ההתקבלות של ההסכם עם ישראל למסקרנת יותר מאשר במקרה של האמירויות, וגם הופך את ההסכם ל"מרגיז" יותר מבחינת איראן.

ג. הסכמים עם מדינות לא דמוקרטיות – חלק מהביקורת "בשמאל" עוסקת בכך שאנחנו חותמים הסכמי שלום עם משטרים דיקטטוריים, שפועלים מעל ראש העם (ומה שמעניין אותם זה עסקאות נשק). יש בזה משהו – ואפשר לטעון שגם מהצד הישראלי ההסכמים האלה מובלים בריכוזיות (לא לגמרי חסרת תקדים) בידי ראש הממשלה, וכנראה גם ראש המוסד, בלבד. אבל אולי יש מקום להזכיר שאת הסכם השלום פורץ הדרך עם מצרים חתמנו מול היורש של נשיא שעלה לשלטון כחלק מכת-גנרלים שהובילה הפיכה צבאית, ומצרים היא אמנם רפובליקה אבל אף פעם לא היתה דמוקרטיה לתפארת (והנשיא שחתם על ההסכם נרצח כעבור שנתיים וחצי). את הסכם השלום עם ירדן חתמנו – בהובלת ראש הממשלה וראש המוסד בלבד, שמידרו לחלוטין את שר החוץ – עם מלך במונרכיה חוקתית שגם הוא מייצג קבוצת מיעוט באוכלוסיה. את "הסכם השלום" עם הפלסטינים חתמנו בכלל עם ראש ארגון טרור שהתגורר מחוץ לטריטוריה שעליה הוא נועד לשלוט במסגרת ההסכם. לא זכורים לי גינויים לכך מצד "מחנה השלום", אז כנראה שזה לא מדד מאוד רלוונטי.

ד. נורמליזציה – כמו שכתבתי בסעיף השישי של הרשומה הקודמת בנושא, בין השאר בעקבות ספר שהוא כנראה "התהום" של אלי אבידר, המדד הרלוונטי יותר לטעמי הוא הנורמליזציה של היחסים, שבמסגרתה מתקדמים גם ללגיטימציה של השותף להסכם בתודעה העממית. במובן הזה נכשלנו בהסכם עם מצרים (בעיקר אחרי רצח סאדאת), אנחנו במצב רחוק מלהיות מעודד במקרה של ההסכם עם ירדן, ואנחנו בכשלון טוטלי במקרה של ההסכם עם אש"פ. ומה לגבי ההסכמים החדשים? נראה שלפחות בינתיים, ההסכם עם האמירויות כבר הולך בכיוון הנכון:

ספר לימוד שהתפרסם שבועיים בלבד לאחר ההכרזה על הסכם שלום בין איחוד האמירויות לישראל, מציין לחיוב את הסכם השלום. הספר כולל קטע המציין את תמיכת מועצת פסקי ההלכה האסלאמית באיחוד האמירויות בהסכם השלום עם ישראל. ד"ר מוחמד מטר אלכעבי, ראש הרשות הכללית לענייני אסלאם והקדשים מצוטט בספר באומרו כי "היוזמה מהווה החלטה היסטורית" הנובעת "מתוך הערכים האמיתיים של דת האסלאם", אשר "מעודדת בניית גשרים של שיתוף פעולה". לאחר מכן מתבקשים התלמידים ליצור מצגת בנושא חשיבותם של הסכמי שלום ותפקיד איחוד האמירויות להשגת שלום. החלק החדש בספר הלימוד קובע גם כי איחוד האמירויות תומכת במאמצים לקראת פיוס בין ישראל לפלסטינים.

בהקשר הזה, אולי ראוי לנצל את ההזדמנות כדי לקדם את הנורמליזציה עם ישראל מצד מצרים (שתומכת בהסכמים האלה), ומצד ירדן (שאני לא זוכר ששמעתי התבטאויות ממנה בנושא, כנראה בגלל שהמלך לא רוצה להתעמת בגלוי עם הפלסטינים, וגם כי יש בעסקת המאה מימד מטריד מבחינתו לגבי המעמד המיוחד שלו בהר הבית, וראו בהמשך).

ה. ומי הבא בתור? התשובה על כך דורשת להבין את הנסיבות שמאחורי המהלך, והנסיבות הן "עסקת המאה", שהעיקרון שלה הוא גיבוש הקואליציה של בנות הברית של ארה"ב באזור במסגרת המלחמה-הלא-מאוד-קרה-שמתנהלת-בו, ונסובה (כמו רוב המאבקים האימפריאליים), על משאבים ודרכי מסחר בהם. בהקשר הזה אני ממליץ מאוד על הפוסט הזה של אלעד רזניק בפייסבוק (גם אם אני לא מקבל את המסקנה שלו לגבי הצבעה לנתניהו) שממנו לקחתי את המפה הזו:

בקיצור, לא סתם ערב הסעודית מגבה (עדיין מאחורי הקלעים), מצרים תומכת, איראן מתנגדת, וטורקיה מהלכת על סף עימות עם יוון (בגיבוי צרפת) לגבי תחומי המים הכלכליים בים התיכון, שבהם יש מי שחושבים להעביר צינור הולכת גז ממדינות המפרץ דרך ישראל אל יוון והבלקן.

אז מי הבא בתור? השאלה היא חלון הזמן והשיקולים של הצדדים השונים לגביו. ברור שהמפתח של כל "עסקת המאה" הוא ערב הסעודית, בתור המדינה הגדולה, העשירה והחשובה בסיפור (שלא פחות חשוב, שולטת בשניים משלושת המקומות הקדושים לאסלאם). היא גם הגשר הגיאוגרפי בין ישראל למדינות המפרץ, לפחות כל עוד עיראק היא שדה קרב. איחוד האמירויות ובחריין הן בלוני ניסוי והצהרת כוונות, וההיגיון אומר לשמור את ערב הסעודית לסוף, ולהתקדם עם הפריפריה: סודן, צפון אפריקה וכדומה. העניין הוא שברקע מעורב חלון זמן – בנובמבר יתקיימו בחירות לנשיאות ארה"ב, מה שאומר שביום שאחרי יכול להיות לנו או טראמפ שממשיך לארבע שנים נוספות ונטולות לחצים אלקטורליים, או שבינואר יהיה ממשל דמוקרטי חדש. ומי יודע (בשביל זה צריך להבין בנבכי המפלגה הדמוקרטית ובעיקר בעמדות של ביידן יותר ממה שאני בקיא), אולי ממשל דמוקרטי חדש ירצה לחזור שוב למדיניות "לזרוק את בני בריתנו המסורתיים לכלבים ולקדם הסכם עם ציר 'האחים המוסלמים' ואירן", כמו שראינו בשנות אובמה, שנפתחו בפרס נובל לשלום והסתיימו בקטסטרופה במזרח התיכון.

אז מצד אחד – אפשר להציע שיש הגיון לקדם הצהרה ישראלית-סעודית עוד לפני הבחירות, כהישג מדיני בפרופיל גבוה שאפשר להציג למטרות גיוס תמיכה בבחירות וכ"קביעת עובדות בשטח" לפני שינוי מדיניות אפשרי. מצד שני, אפשר להציע הגיון שעדיף להיות זהירים ולא ללכת רחוק מדי במהלך שעלול לאבד את הגיבוי המעצמתי שלו מצד ארה"ב בתוך כמה חודשים.

לי אין תשובה ברורה לשאלה מה מההגיונות האלה יותר סביר שיתממש, ולא אתפלא אם גם מבחינת השחקנים עצמם הם משאירים את שתי האופציות פתוחות (כי זה מה שפוליטיקאים מעדיפים), ויחליטו לפי הערכת המצב בשבועות הקרובים. בכל מקרה, אני מעריך שאם יחסי ישראל-ערב הסעודית יקבלו שדרוג לפני הבחירות בארה"ב, זה יהיה ברמת ההצהרה ועדיין לא ברמת ההסכם, ולא רק מטעמי הלו"ז הצפוף.

ו.  בית"ר ירושלים סיטי?

בימים האחרונים יצא פרסום לפיו משקיעים מהאמירויות חושבים להשקיע כספים בבית"ר ירושלים, בדומה למה שנעשה במנצ'סטר סיטי. למי שצריך תזכורת, מדובר במועדון כדורגל כושל שנרכש בשנת 2008 על ידי קבוצת משקיעים מאבו-דאבי שהפכה אותו לעשיר בעולם, ומאז הוא זכה בארבע אליפויות באנגליה ומאוכזב מאוד מכך שלא הצליח לזכות עדיין בליגת האלופות. והסיפור הזה, שאולי יתממש ואולי לא לגבי בית"ר יכול אולי להצביע על הפוטנציאל והבעיתיות שיכולים לבוא עם ההסכמים האלה בהיבט רחב יותר. הפוטנציאל הוא שלמדינות המפרץ יש הרים של כסף להשקיע, שמחפשים מקומות להשקיע בהם. הבעיה היא שמימוש הפוטנציאל הזה יכול להביא להשתלטות מפרצית על המציאות בישראל, לא רק בכדורגל. במדינה שהכלכלה שלה מופרטת, אפשר לקנות נמלים וכבישים וחברות ולהפעיל בנקים גדולים ולהגיע לעמדת שליטה ממשית. והבעיה עם זה לטעמי היא לא דווקא שאני חושש מניצול שליטה כזו למטרות עויינות, אלא מאיבוד הריבונות הישראלית. מצד אחד, לגיטימציה אזורית למדינת ישראל כמדינה-חברה מן המניין באזור תהווה צעד חשוב ביותר להשלמה של החלק החסר בהגשמת "תוכנית באזל": "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים." מהצד השני, במין פארסה-טראגית-מחרידה ברוח הימין הכלכלי, פרוייקט הריבונות של העם היהודי עלול להסתיים ברוח של "זקיפות קומה לאומית" כ"אקזיט" לאומי במכירה לבעלי הון זרים (תהליך שכבר החל בעשורים האחרונים). אם מסתכלים על מדינות המפרץ כמודל כלכלי שבו אליטת הון חיה כמיעוט עשיר המסתמך על עבודתה של אוכלוסיית רוב של עובדים זרים נטולי מעמד, אני חושש שבלי מדיניות שתציב מגבלות בעניין, ישראל עלולה יותר ויותר להתעצב כמעמד-מיעוט יהודי של יזמים, שמפעילים במימון הון זר את עבודתו של רוב של עובדים "זרים" זולים במעמד אזרחי אחר. במקרה שלנו ייתכן שמעמד העובדים הזה יהיה מורכב ברובו פשוט מפלסטינים ומהגרי עבודה ממדינות ערב העניות השכנות. ומשמעותו של מהלך כזה יהיה שיבה פוסט-ציונית מפוארת אל הגלות היהודית, הפעם בארץ ישראל.

ז.  ואם כבר הזכרנו את ירושלים – להערכתי לא סתם העניין מופנה כלפי בית"ר ירושלים. בהיבט אחד, הלך הרוח של השלום עושה מהלך הצהרתי בכך שהוא בוחר להשתלט דווקא על הקבוצה שהפכה את עצמה (בתקופה שלפני הבעלים הנוכחי) לסמל לשנאת ערבים ומוסלמים. מהצד השני – היא סמל בהיותה הקבוצה הבכירה של בירת ישראל, שהיא העיר השלישית בקדושתה לאסלאם. ההצהרות שפורסמו עם איחוד האמירויות ובחריין מדברות על חופש תפילה בהר הבית למוסלמים "שפניהם לשלום". המשמעות היא שבחסות סעודית-מפרצית הר הבית יחזור להיות חלק נגיש מהמרחב הדתי המוסלמי-סוני של האזור. כהערת אגב, זה נותן גם בסיס לבלימת פעולתם של אנשי תנועות העליה להר הבית בציבור הדתי בישראל, אבל זו באמת הערת אגב. נוכחות מוסלמית אזורית משמעותית בהר הבית תשנה את מאזן הכוחות הפנים אסלאמי בירושלים, כשהיא יכולה לבלום את נסיונות המעורבות הערים מצד טורקיה, לדחוק הצידה את סוגיית הבירה הפלסטינית בירושלים (או לשים אותה תחת חסות מפרצית), ולשנות את המשוואה לפיה ירדן, כלומר, בית המלוכה ההאשמי, מחזיקה במעמד מיוחד בהר הבית. ושינוי המשוואה הזו משנה את אחד מיסודות המבניים של חלוקת המזרח התיכון למדינות במאה השנים האחרונות – החסות ההאשמית על הר הבית, שמהווה את מקור הלגיטימציה של בית המלוכה ההאשמי בירדן, כחלופה (דלה) לאובדן החסות שלהם על האתרים הקדושים מכה ומדינה לאחר סילוקם מחצי האי-ערב בידי שושלת סעוד (זו שעל שמה נקרא כיום רוב חצי האי ערב בשם "ערב הסעודית"). ולכן, אחת משאלות המפתח בכל התהליך הזה לטעמי הוא מה יהיה מקומה במשוואה האזורית החדשה של ממלכת ירדן.

ח. והפלסטינים? בינתיים הם משתוללים, אבל נראים חסרי אונים. הם קיבלו הזמנה לעלות על הרכבת הזו, סירבו לה, ועכשיו היא נוסעת בלעדיהם. הליגה הערבית (עד כמה שיש לגוף הזה משמעות), שהיתה במשך שנים הגב של הפלסטינים ל"וטו" על הגעה להסכמה מול ישראל, תומכת בהסכמים בניגוד מפורש לבקשות הפלסטיניות. אחרי שנים שהיתה התירוץ לעימות ולקפאון במזרח התיכון, נראה שהשאלה הפלסטינית זזה הצידה. ישראל והערבים מתקדמים בלי הפלסטינים, והם יצטרפו כשהם יחליטו "לרדת מהעץ" שחק את משחק הנורמליזציה שמובילות מדינות המפרץ וישראל. ייתכן מאוד שזה יקרה רק ביום שאחרי אבו-מאזן, שמן הסתם מדינות המפרץ ינסו להשפיע כיצד הוא ייראה.

ט. וכמובן, המבחן האמיתי למהלך הזה, בהנחה שימשיך להתקדם, יהיה "מבחן הדם." כיצד יגיבו מדינות ערב במקרה שתתלקח אלימות מול הפלסטינים (כנראה בעזה) או החיזבאללה. לגורמים הפלסטינים והלא-ערבים המתנגדים להסכמים יש אינטרס להעמיד את המבחן הזה, והנה תוך כדי טקס החתימה נורה מטח טילים מעזה לכיוון אשדוד ואשקלון. מהרושם שלי מהתגובות מצד מדינות המפרץ בשנים האחרונות לסבבי האלימות מול החמאס – אני חושב שהן יעמדו בו.

נ.ב.

ראיתי את הפוסט הזה בפייסבוק, לפיו הרצוג אמר הבוקר שמה שקורה עכשיו הוא מה שעמד על הפרק כשהוא ניהל מו"מ על כניסה לממשלת נתניהו בשנת 2016.

מה שכמובן הזכיר לי את הרשומה הזו שלי בנושא משנת 2017, שמזכירה שבזמן שבישראל דנים על הרכב הקואלציה לפי משוואת "רק ביבי" מול "רק לא ביבי", בשביל לקדם מהלכים מדיניים צריך לא רק רצון, אלא גם קואליציה מתאימה. ולכן מי שדוגל בהשארות באופוזיציה כעניין עקרוני, בוחר בפועל לתת ליריביו את היכולת למנוע את המהלכים המדיניים שהוא היה רוצה לקדם. וזו גם תזכורת למרחק הגדול שבין השיח הציבורי על הפוליטיקה לבין המדינאות והמאבקים הפוליטיים כפי שהיא מתנהלים בדרגים הבכירים של הפוליטיקה.

ועכשיו קלטתי משהו לא פחות חשוב. היוזמה המדוברת משנת 2016 קדמה לממשל טראמפ. אז כנראה שיש לה רקע ותשתית אזורית שקדמה ל"גחמות" של טראמפ.