אימוצי שנות ה-50 – האם לאפשר אימוץ לחו"ל?

אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. ברשומות הקודמות (1,2) עסקתי בשאלה האם תחום האימוצים היה "פרוץ", וראינו שאם נעשו אימוצים באופן לא מבוקר ו/או בתמורה לכסף, הרי שהם נעשו לא בגיבוי מערכת הרווחה והמשפט, אלא מאחורי גבה ובניגוד לעמדתה. ברשומה הזו וברשומה הבאה, נעסוק בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל. יש מקום לציין שמלבד כמה שמועות שנבדקו ונמצאו כלא מבוססות, הטענה לגבי אימוץ בחו"ל נשענת בעיקר על ההיעדר של "חטופים" שאומצו בארץ ומשמשת כהסבר מדוע לא נמצאו חטופים כאלה.

ראשית, נסתכל כיצד מצטיירת הסוגיה מספרו של השופט חשין "ילדי אימוצים" (מסדה, 1955), שבו עסקנו גם ברשומה הקודמת. לאחר שכתב על חוק האימוץ האנגלי, שאוסר על מסירה לאימוץ למי שאינם תושבי אנגליה ועל הוצאת ילדים מאנגליה לאימוץ בחו"ל, הוא כותב [עמ' 121] [ההדגשות, כאן ובכל מקום שלא צויין אחרת, הן שלי]:

ואם האנגלים כך, אנו לא כל שכן. ארצנו מכנסת בנים רחוקים מקצות תבל. כלום תשוב ותפזר בניה היא לארצות נכר?

להמשיך לקרוא