אימוצי שנות ה-50 – האם התחום היה מופקר? – חלק שני

אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. לפי אותם טוענים, תחום האימוצים בארץ היה פרוץ, וכך ניתן היה להעביר ילדים רבים מהוריהם אל משפחות אחרות. ברשומה הקודמת ביקשתי להחזיר להקשרו את הציטוט המפורסם מדברי השופט חשין, שנוהגים להציג כעדות לכך שהתחום היה מופקר. ברשומה הזו אביא מובאות מתוך ספרו "ילדי אימוצים" (מסדה, 1955) שרלוונטיות לשאלה האם תחום האימוצים בשנים אלה אכן היה "פרוץ", כך שאפשר היה להעביר ללא בקרה ילדים שנלקחו מהוריהם ללא ידיעתם או הסכמתם לאימוץ בידי משפחות אחרות.

הספר הוא למעשה קובץ של שיחות רדיו ששידר חשין ברדיו "קול ישראל", שמטרתן (כמו מטרת הספר) היתה להציג את הבעיות המשפטיות בתחום האימוץ, במטרה לקדם חקיקת חוק אימוץ שייתן תשתית חוקית שהיתה חסרה עבור בתי המשפט שעסקו בתחום. כפי שכותב חשין [עמ' 67]:

אחת התופעות המוזרות ביותר במשפט הישראלי, שאינו חסר בדרך כלל תופעות זרות ומוזרות, היא העובדה שאין חוק מפורש בדבר אימוץ ילדים, ואף־על־פי־כן ניתנים על ידי בתי המשפט המחוזיים בארץ עשרות, ולעיתים גם מאות, צווי אימוץ מדי שנה בשנה.

להמשיך לקרוא