הבט סביב: הצהרת כוונות עם איחוד האמירויות – תובנות ראשונות

ההצהרה המשותפת עם איחוד האמירויות, שבכמה מקומות כונתה בטעות "הסכם שלום", תפשה את כולם פחות או יותר לא מוכנים. זה כמובן לא הפריע לרבים לקפוץ מיד עם תובנות ופרשנויות, שכרגיל נחלקות וסותרות זו את זו, וכמעט תמיד מתאימות בדיוק לעמדות הקודמות של הכותב. אז הנה כמה נקודות שלי, שלא דווקא מרכיבות תמונה שלמה.

א. הצהרה משותפת – מה שפורסם ביום חמישי הוא לא הסכם שלום (שגם לא נחתם), אלא הצהרה משותפת, שאומרת שישראל ואיחוד האמירויות עומדות לדון בתקופה הקרובה במטרה לגבש סדרה של הסכמים להסדרת יחסים רשמיים ביניהן, בשלל התחומים שמאפיינים קשרים בין מדינות: מסחר, תקשורת, תיירות, קשרים דיפלומטיים וכדומה. גם כאשר ייחתמו ההסכמים כאלה – אולי בטקס חגיגי על מדשאת הבית הלבן – ואני מקווה שייחתמו, אני בספק אם ראוי לקרוא להם "הסכם שלום", מכיוון שבין ישראל ואיחוד האמירויות לא התקיים מצב מלחמה. מדובר על הסכמי נורמליזציה, שמסדירים את היחסים התקינים בין מדינות, וזו אולי ההזדמנות להצביע על כך שאם הסכמי נורמליזציה הם חידוש מרעיש, כנראה שהמצב הנוכחי (והקודם) לא היה מצב ממש נורמלי. אולי מותר לנו להזכיר, בדחילו ורחימו, שאיחוד האמירויות, טריטוריית חסות בריטית שקיבלה עצמאות בשנת 1971 (מישהו אמר "תוצר של הקולוניאליזם" האירופי?) סירבה לקיים יחסים נורמליים עם ישראל, מדינה חברה במשפחת האומות. בגלל מה בעצם? אם תגידו, בגלל שישראל כובשת אדמה ואוכלוסיה ערבית, אתם מסבכים את עצמכם, שהרי רבים טוענים בעשורים האחרונים שהאדמה והאוכלוסיה שישראל כובשת היא לא "ערבית" סתם, אלא "פלסטינית". אם היתה "ערבית" סתם, הרי שמדובר בשבריר אחוז מהאדמה והאוכלוסיה הערבית, ואז אין בעיה פלסטינית ואין פליטים פלסטינים והרי לערבים יש כבר 22 מדינות וגו'. ואם היא "פלסטינית", מה לאיחוד האמירויות לדחוף את האף לסכסוך מקומי שלא נוגע לה, ומעניין יהיה לבדוק אילו עוד מדינות היא החרימה בגלל סכסוכים ועוולות מקומיים. בקיצור – עדיף לא להסתבך עם זה, ופשוט להכיר בכך שיחסים בינלאומיים מתנהלים לפי אינטרסים ופוליטיקה פנימית, ולא לפי עקרונות של צדק ומוסר, והדברים נכונים לא רק לאיחוד האמירויות ולישראל, אלא גם לכל השכנים באזור, ואפילו ל"מדינות המתוקנות" ב"עולם הנאור". אבל ככלל אצבע – עדיף יחסים נורמליים – כלומר "שלום" – עם שגרירויות וקשרי מסחר ותרבות ותיירות על פני חרמות ומלחמות. מבחן הנורמליזציה יהיה בדיוק בזה, ובהיבט שבו נכשלנו במידה רבה בהסכמים עם מצרים וירדן (ובודאי שעם הפלסטינים) – האם בנראטיב של האמירויות ילמדו לראות בישראל מדינה נורמלית ככל העמים, או שהיא עדיין תצוייר כעוול שמשלימים איתו בלית-ברירה, רק במינימום הנדרש לטובת אינטרסים מיידיים.

ב. איחוד האמירויות – אחרי שהיישות הקצת מוזרה הזו (מסתבר שהבריטים כפו אותה על השבטים המקומיים תמורת סיוע כספי שנועד להחליף את העיסוק המסורתי שלהם בפיראטיות ימית) קיבלה עצמאות מדינית בשנת 1971, היא הפכה לעשירה באופן אבסורדי (הם כל כך עשירים עד שהם יכולים להרשות לעצמם לבנות איצטדיון כדורגל בלונדון רק בשביל לשים עליו שלט של חברת התעופה שלהם) מכיוון ששנים ספורות קודם לכן התגלה שהיא יושבת על ים של נפט, ומאז היא היתה שותפה בקרטל המדינות ששולטות במשאב הציבורי העולמי הזה של מקורות אנרגיה. העניין הזה הפך את תושביה לבין העשירים בעולם (ויש להם עודף מסחרי גדול, מה שרומז שהם לא יודעים מה לעשות עם כל הכסף הזה), ותוצר לנפש מהגדולים בעולם, אפילו אם מתעלמים מהעניין הקטן הזה שעל כל אזרח של איחוד האמירויות גרים שם כ-9 פועלים זרים זמניים שעושים את העבודה. מבין האזרחים, קצת יותר מ-80% עובדים במשרות ממשלתיות והרבה מהנותרים עובדים בעסקים בבעלות הממשלה. המשמעות, בכל קנה מידה שמתעלם מהשיח הפוסט קולוניאלי שבו לא מדברים על דיכוי-בידי-לא-מערביים, היא שמדובר ב"מדינת אפרטהייד". זה, דרך אגב, אחד הטיעונים המרכזיים ששמעתי בביקורת משמאל על ההצהרה המשותפת. אלא שהנתון הזה הוא תמונת המצב. ובפוליטיקה ראויה השאלה היא לא מה תמונת המצב הנוכחית, אלא מה המגמה לעתיד. והמגמה – אותה איחוד האמירויות מובילה בין מדינות האזור הדומות לה – היא של גיוון הכלכלה גם לאפיקים יותר יצרניים מאשר נפט גולמי ומזוקק. וזו מגמה חיובית מאוד, כי לייצא נפט באמצעות חברות זרות ולקנות עם הכסף מכוניות ספורט, קבוצות כדורגל באנגליה ונשק שיבטיח את מעמד האליטה השלטת – זה הטריק של העבר. הפוטנציאל לעתיד טמון בתיירות, תובלה, וענפים יצרניים מתקדמים, שדורשים עובדים (ועובדות) משכילים ומיומנים (ההשכלה היא כנראה המדד העיקרי שאיחוד האמירויות מפגרת בו). עובדים (ועובדות) משכילים ומיומנים, מצידם, הם לרוב הבסיס למגמה של שיוויון פוליטי וכלכלי ושל זכויות אדם. בנוסף, ענפי כלכלה כאלה נשענים על יציבות דיפלומטית, יחסים בינלאומיים תקינים והסכמי סחר עם השכנים – מה שמתאים לגמרי לרעיון של נורמליזציה עם ישראל, שגם לה יש הרבה מה להרוויח מקשרים כאלה: נתיבי מסחר ושווקים לתוצרת וידע (בטחוני ואזרחי) שהיא יכולה למכור, הון להשקעה בכלכלה הישראלית, ואתר תיירות מרכזי פוטנציאלי עבור אוכלוסיה מוסלמית ממדינות האזור.

ג. הסיפוח ו"עסקת המאה" – הפרסום הזה אפשר לשני הצדדים להציג את הסיפוח כ"עץ" שממנו אפשר לרדת. נתניהו הציג את "דחיית" הסיפוח כמחיר ששווה לשלם תמורת "הסכם שלום" עם איחוד האמירויות. באיחוד האמירויות הציגו את ביטול הסיפוח כהישג מדיני מרכזי, שמצדיק את הנכונות לנורמליזציה. בארה"ב, עד כמה שהצלחתי לעקוב, אנשי תוכנית המאה (קושנר) דיברו על ביטול הסיפוח, בעוד שאנשי הסיפוח (השגריר בישראל פרידמן) דיבר על דחייתו.

אני כתבתי כבר בימים שאחרי הפרסום שההגיון של המסמך שפרסמו האמריקאים

לא תואם הגיון של סיפוח חד צדדי ישראלי ללא התקדמות עבור הפלסטינים.

ולכן

הרעיון של נתניהו להוביל החלטת ממשלה על סיפוח או החלת החוק על ההתחלויות באופן מיידי לא תואמת לעסקה, ונראה שכבר קיבלה מקלחת צוננת מצד קושנר

מאוחר יותר, אחרי הקמת הממשלה, כתבתי ש

כמו שכבר כתבתי, אני חושד שסיפוח חד-צדדי מהיר מוטל בספק. מיד אחרי תוכנית המאה, אנשי טראמפ בלמו את הרעיון של נתניהו לסיפוח מהיר, וההסכם הקואליציוני דוחה אותו לכל הפחות ליולי, ומתנה אותו כמובן בהסכמה אמריקאית. אבל האמריקאים מסתכלים במבט רחב יותר. תוכנית המאה, להערכתי, נועדה מבחינת ארה"ב בעיקר להיות התשתית לביסוס הקשרים בין ישראל למדינות הקשורות בארה"ב במזרח התיכון: ערב הסעודית, מצרים, ירדן ורוב נסיכויות המפרץ – שיחזקו את הכוחות שעומדים במזה"ת נגד איראן ונגד ציר האחים המוסלמים (טורקיה-קטאר). כדי לבסס אותם, צריך לנטרל את "המוקש" של הסוגיה הפלסטינית, באמצעות הסדר (או התקדמות משמעותית להסדר), או בעזרת תירוץ עבור משטרי מדינות ערב האלה להניח אותו בצד – למשל סירוב פלסטיני לדון בהצעות הממשל. בהקשר הזה, סיפוח בקעת הירדן הוא הגזר שנועד להמתיק לימין המתון בישראל את ההשלמה עם הקמת מדינה פלסטינית עתידית. הרעיון שארה"ב תיתן לישראל את הגזר ללא המקל בדמות סיפוח חד-צדדי בקיץ הוא לא חלק מהעסקה (ופה ראוי להזכיר – תוכנית המאה הגדירה לפלסטינים חלון של ארבע שנים לדון בה) ויקשה על מדינות הציר הסוני לבסס את הקשרים עם ישראל – ולכן נראה לי סותר את ההגיון הבסיסי של העסקה.

גם חיים סבן, שמוצג כמתווך ההסכם עם איחוד האמירויות, אמר

נושא הסיפוח היה חלום בהקיץ. אשליה. לא היה ולא נברא, זה רק עזר לפתח את מה שהתבשל במשך יותר משנה. אני צחקתי כששמעתי שאמרו שהסיפוח הוא הזדמנות חד פעמית. תמיד אמרתי שזה לא יקרה.

כלומר – לטעמי אפשרות הסיפוח החד-צדדי לא היתה ריאלית מכיוון שהיא סתרה את המדיניות של ממשל טראמפ לגבי המזרח התיכון, ולכן יכלה להתמשש רק במחיר של סכסוך איתו. לעומת זאת – נורמליזציה של היחסים בין ישראל למדינות המפרץ היא בדיוק חלק מהמדיניות הזו – גיבוש הקואליציה של בעלות בריתה של ארה"ב באזור: ישראל ומדינות ערב הסוניות, בראשן מדינות המפרץ (שבירכו על ההודעה המשותפת).

באופן לא אופטימי, הקואליציה הזו לא מתגבשת בנסיבות של שלום עולמי, אלא דווקא כחלק מהמלחמה הלא-ממש-קרה במזרח התיכון, שבה הקואליציה הזו מתייצבת מול איראן השיעית וגרורותיה במזרח התיכון, ומול ציר האחים המוסלמים, בהובלת טורקיה וקטר. בתוך הקלחת הזו צריך לשים לב גם למחלוקת הנוכחית בין טורקיה לבין הציר של ישראל-קפריסין-יוון בנוגע לתיחום המים הכלכליים במזרח הים התיכון, שמשמעותו רלוונטית מאוד לאופק של צינור גז טבעי מישראל ליוון ודרום אירופה. בהינתן המציאות שבה היחסים במזרח התיכון הם מלחמה אזורית "פושרת" – ישראל נאלצת לבחור האם היא מנסה לשמור על נייטרליות (ככל שהדבר אפשרי, והוא לא לגמרי אפשרי), או שהיא מצטרפת לאחד הצדדים וזוכה לכמה יתרונות ממשיים בתמורה.

בהקשר הזה, כנראה שלא סתם ההצהרה המשותפת הזו מכונה "הסכם אברהם" – רמז לשותפות בין בניו של אברהם: הערבים והיהודים (אבל לא הפרסים והטורקים).

בהנחה שהצעד הבא, בחודשים הקרובים יהיה חתימה רשמית וטקסים על ההסכמים המפורטים, אני מעריך שכולם ימתינו לתוצאות הבחירות בארה"ב. אם טראמפ ימשיך לכהונה נוספת, ההערכה שלי היא שהמהלך הזה יתקדם לצעדים נוספים, כלומר נורמליזציה עם מדינות נוספות (ההערכות של אחרים אומרות שהבאה בתור תהיה בחריין). אחר כך אולי תתרחב הנורמליזציה לכיוון סודן, וצפון אפריקה. היהלום שבכתר של מהלך כזה תהיה, כמובן, ערב הסעודית. היא הגדולה בכלכלה, בשטח, ובחשיבות הדתית, וגם בה יש מגמה של גיוון ומודרניזציה של הכלכלה (לצד רפורמות ליברליות ראשוניות). הסכמה איתה תיצור גם את הרצף היבשתי והתחבורתי שבין ישראל למפרץ הפרסי. מכיוון שכך, אני מעריך שהסכם איתה יישמר לסוף – אולי במקביל ובתמורה להסכמה עתידית בנוגע לסוגיה הפלסטינית.

ד. הסוגיה הפלסטינית והנורמליזציה – מאז תחילת שנות ה-2000 ועד לאחרונה, מה שהגדיר את היחסים הרשמיים בין ישראל ומדינות ערב היה "יוזמת השלום הערבית", שהציבה (בלחץ פלסטיני) את העיקרון שלפיו תמורת הסכם בין ישראל לפלסטינים (בתנאים של הפלסטינים) מדינות ערב יהיו מוכנות להתחיל לדון בנורמליזציה. ההצהרה המשותפת עם איחוד האמירויות, למרות כל הדיבור (או מס השפתיים) על בלימת הסיפוח, חורגת לחלוטין מהעקרון הזה, וקובעת נורמליזציה במנותק מהסוגיה הפלסטינית. נראה שלממשל טראמפ ולהנהגת מדינות המפרץ המדוברות "נמאס" מלהמתין לפלסטינים, ולאפשר להם זכות וטו על אופי היחסים עם ישראל. "עסקת המאה" היתה הזמנה לפלסטינים להצטרף לתהליך ומבחן עבורם, אלא שהם התמידו בהחרמת הממשל בארה"ב, והמשמעות היא שההנהגה שלהם "נכשלה במבחן" (וממשיכה להכשל בו בתגובתה להצהרה), ועכשיו הרכבת מתחילה להתקדם בלעדיהם. כפי שאמר אחד המנהיגים הפוליטיים בעיראק לאליהו ששון בשנת 1937 [ההדגשות שלי]:

אסור לנו, כמו שאסור לכל ארץ ערבית אחרת, לשאת שני אבטיחים ביד אחת. על כל ארץ ערבית להצטמצם, לפחות במשך עשרים שנה, בחיזוק עצמה ורק אחר־כך לדאוג לזולתה. אחינו ערביי ארץ-ישראל טוענים, כי במשך עשרים השנים האלה יציפו אותם הציוניים. ייתכן שיש אמת בטענותיהם וייתכן כי הם מגזימים. אם כך ואם כך, הרי אסור להקריב את עניני כל המזרח הערבי לשם הצלת קומץ קטן של ערבים, המונה שמונה-מאות – תשע-מאות אלף נפש. ארץ-ישראל אינה יקרה לעולם הערבי יותר מאשר לבנון, אותה הסכימו אחינו הסורים להשאיר בצביונה הנוצרי. ייתכן כי הם הסכימו לכך מתוך אונס או מתוך אמונה כי ארץ נוצרית קטנה בתוך המזרח הערבי הגדול לא תוכל להזיק. אם מותר לנוצרים ליצור להם ממשלה משלהם בחלק קטן מן המזרח הערבי, על-אחת-כמה-וכמה שגם ליהודים מותר לעשות כן.

אמנם גישה כזו עושה אלרגיה לרודפי הצדק הפוסט-קולוניאליים בישראל ובמערב, אבל אני חושב שבניגוד לרדיפת הצדק (כפי שתופשים אותו הפוסט-קולוניאלים והריאקציונרים הפלסטינים), בטווח הרחוק זו מגמה שתעשה רק טוב לסיכוי להגיע להסדר מול הפלסטינים.

ה. הפוליטיקה הפנימית בישראל – בדומה לשאלת הסיפוח, שבה נאמר שראש הממשלה החלופי ושר הביטחון לא ראה את מפת הסיפוח המיועדת וקולו של שר החוץ אשכנזי כלל לא נשמע, גם במקרה הזה פורסם שגנץ ואשכנזי לא עודכנו בנושא עד רגע לפני הפרסום. ממשלת אחדות פריטטית וראש ממשלה חלופי במעמד זהה כבר אמרנו?

בהקשר הזה, אני חושב שקודם כל אנחנו צריכים להניח שכל פוליטיקאי בכיר מנסה לשמור כמה שיותר מקבלת ההחלטות ויכולת ההשפעה בידיו, וכמה שפחות לשתף בה אחרים, ובודאי יריבים.

בהנחה שהפרסומים האלה משקפים משהו שהוא יותר ממסך עשן, הם מדגימים עד כמה "ממשלת האחדות" הזו בנויה על אי-הסכמה, ועד כמה נתניהו חותר להתנהלות של משטר נשיאותי, שבו יש מקבל החלטות אחד.

עם כל זאת, אני בספק עם אי-ההסכמה הזו פועלת בכיוון שמצטייר כלפי חוץ כשלטון יחיד של נתניהו. בדומה למפנה שהזכרתי בגישה של מדינות ערב כלפי מרכזיות הסוגיה הפלסטינית, גם בישראל ייתכן שהמחלוקת הפוליטית הממשית מתחלקת לפי הסוגיה המעשית הזו. בסיטואציה הנוכחית, כאשר ההנהגה בשני הצדדים נמצאת בידי נתניהו ואבו-מאזן (וכשהחמאס מאיים מהצד) מי שמבקשים לשים את הסוגיה הפלסטינית במרכז סדר היום דוחפים למבוי סתום, שבו לא ניתן להגיע להסכם. מי שמציבים במרכז את שאלת היחסים בין ישראל לסביבתה הלא פלסטינית ודוחים את העיסוק בסוגיה הפלסטינית לעתיד מאפשרים התקדמות ופיתוח של היחסים, אפילו בניגוד לרצונו של נתניהו. נתניהו אמנם לקח את הקרדיט על ההצהרה וההתקדמות הזו, אבל אני בספק אם היא היתה האפשרות המועדפת עליו. ופתאום נזכרתי ב"הסכם הפיוס" בין ישראל לטורקיה מ-2016…

ואם זה נכון, זה מראה עד כמה כוחו של נתניהו, בממשלת האחדות ומול ממשל אמריקאי עם רעיונות אחרים, הוא כוח מוגבל מאוד – אפילו כאשר הוא ממדר את "שותפיו" ומסתפק בלקיחת כל הקרדיט לעצמו.

[תוספת]

ו. יחסים גלויים ורשמיים לעומת שיתוף פעולה מאחורי הקלעים – לפני כמה שנים קראתי ספר של מזרחן ישראלי שהיה מעורב גם בדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב, שכרגע אני לא זוכר את שמו ואת שם הספר. בכל מקרה, זה היה ספר מעניין, ואחד הדברים המעניינים שהוא אמר היה קשור להבדלי תפישה בין העולם המערבי לעולם הערבי. לטענתו, בעולם המערבי התפישה היא שמה שאתה אומר בשיחות אישיות סגורות חשוב יותר ואמין יותר מההתבטאות הפומבית שלך, כי דעת הקהל הציבורית משפיעה עליך פחות מאשר היחסים הישירים עם מי שאתה פוגש. לעומת זאת, בעולם הערבי המצב הוא הפוך – לדברים שנאמרים בשיחה אישית וסגורה אין הרבה חשיבות, לעומת הדברים הפומביים, כי למה שנאמר בשיחות סגורות אפשר להתכחש, אבל מה שאמרת בפומבי זו "המילה" שלך" והכבוד שלך. וכך, לדבריו, נוצר הפער שבו מנהיגים בעולם הערבי אומרים דברים שונים בשיחות ישירות ובהתבטאויות לציבור שלהם, ובזמן שהדיפלומטים המערביים אומרים לעצמם שמה שהם אומרים לצורך הציבורי שלהם הוא לא חשוב כי הם הבטיחו להם דברים אחרים בשיחות אישיות – לתפישת המנהיגים הערבים הפער בהתבטאויות שלהם עובד הפוך: ממה שהם אומרים לדיפלומטים מערביים אפשר להתנער, וההצהרות כלפי הציבור הן המחייבות.

ודימוי אחר שנתקלתי בו בתקופה האחרונה היא שישראל מתפקדת ביחסיה של מדינות ערב כפילגש – יש אינטרסים משותפים, אבל הם תמיד בסתר, תמיד אפשר להתכחש אליהם ולכן אין מחוייבות כלפי הפילגש.

ולכן אני חושב לההצהרה הזו ולנרמול יחסים גלוי יש משמעות גדולה, גם אם השינוי המעשי בפועל לא יהיה גדול, לפחות בתקופה הקרובה. כמו שכתבתי בסוף הסעיף הראשון – שותפות אינטרסים אפשר לעשות גם בלית ברירה, באופן זמני ולא רשמי, ולהתנער ממנה בכל רגע מתאים.
לטעמי הפיכת היחסים הנורמליים ישראל לעניין פומבי וגלוי היא שינוי משמעותי, ושמה את ישראל על המפה הפוליטית הריאלית של המזרח התיכון, מדינה ככל המדינות.