השלום החסר: תעלולי פרס

כמו שעולה מעוד כמה מקורות, יש מקום לחשוד שבתהליך אוסלו היה יותר תיאום בין שר החוץ פרס ואנשיו לבין צמרת אש"פ מאשר בין פרס ואנשיו לראש הממשלה רבין. הנה דוגמה קטנה נוספת, שמציגה גם טריק מקובל בזירה הפוליטית – להציג יוזמה של גורם אחד כאילו הועלתה על ידי גורם אחר.

פרס, רבין וערפאת. צילום:  לשכת העיתונות הממשלתית.


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 


ההסכם שנחתם באוסלו ובוושינגטון השאיר כפי שראינו ברשומות קודמות לא מעט תחומים אפורים, בנוגע לתהליך מימוש הצהרת העקרונות. בדצמבר 1994 עלתה הצעה לעשות שינוי בהסכמה שהושגה – נסיגת צה"ל ממרכזי הערים וקיום בחירות למועצה פלסטינית:

In Early December, in separate meetings with Rabin and Peres, they reported that Arafat, in a discreet channel, had raised the idea of an Israeli redeployment out of one or at most two cities on the West Bank, with the redeployment from the remaining cities occurring only later. This constituted a reversal of the process laid out in the DOP, in which the IDf would withdraw from the cities first so that the PA could hold elections for a Palestinian council. Peres told me he would meet Arafat in Oslo on December 9 – where Rabin, Peres, and Arafat were to be given the Nobel Peace Prize – and try to finalize an understanding on this approach.

Later, Uri Savir would write that this was, in fact, Peres's idea, not Arafat's. At the time, however, Arafat mentioned the idea to me favorably and did not attribute it to Peres; and when I asked if  there was anything we could do to help, he uncharacteristically said (and he never would again) that he was "satisfied with [the] private discussions with Rabin and Peres".

While Arafat might have been satisfied, both negotiators – Uri Savir and Abu Ala – were dead set against the idea. They believed that changing the DOP to make Israeli redeployment in the West Bank incremental, not comprehensive would guarantee further delay that would be counterproductive over time.

ההגיון שמאחורי השינוי, אם צריך להעריך מהו, היה כנראה לאפשר לערפאת יותר זמן להיערך לבחירות למועצה הפלסטינית באופן שיבטיח שתיבחר מועצה בהרכב שיהיה בשליטתו – עניין שהוא לאו דווקא מובן מאליו בהתחשב בכך שהבחירות האלה היו אמורות להתקיים בין הפלסטינים בשטחים, בעוד שערפאת היה גורם שנכנס לזירה הזו מבחוץ, תוך שהוא דוחק את ההנהגה המקומית.

בכל מקרה, מעניין לראות גם כיצד פרס (וכנראה גם רבין שהוטעה), הציג את העניין לנציגי ארה"ב כיוזמה של ערפאת, בעוד שלמעשה היא הגיעה כנראה מפרס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s