השלום החסר: פרס ורבין – יחסי (אי) אמון

התקשורת הישראלית, בזמן אמת ובדיעבד, בנתה בציבור תדמית לפיה למרות היריבות הפוליטית המרה וארוכת השנים, בזמן ממשלתו השניה של רבין פרץ "ירח דבש" בינו ובין פרס, שבו שניהם פעלו בשיתוף פעולה בקידום תהליך השלום בכלל, ותהליך אוסלו בפרט. ההיסטוריה מלמדת אותנו שיעור אחר.


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 


דניס רוס  [עמ' 128, ההדגשות שלי] מציג אנקדוטה מתוך התהליך שלאחר חתימת הצהרת העקרונות:

Early on Monday, I got an irate call at my home from Yitzhak Rabin. He had heard I had agreed with Uri Savir on the terms for a meeting with the Palestinians in Tunis that would require additional public statement, and he refused to make such statements. Uri could not speak for him, and I must check every commitment with him personally.

It was my turn to be angry. I had not only spoken with Uri but also checked the very point he was raising with his military secretary, Dany Yatom, and Jacques Neriah, his policy advisor. How was I to do business if the only one who could speak for Israel on every issue, no matter how small, was the Prime Ministry? "If I screwed up and a committed Israel to things it could not do, you would be right to be angry, but I did a not do that and I resent this call", I told him.

Uncharacteristically, he apologized, asking me to use my judgment about things that were sensitive and to check those with him personally. I promised to do so, and I never again received such a call.*

 

אורי סביר כיהן כמנכ"ל משרד החוץ של פרס, היה הנציג הישראלי שהצטרף כגורם הישראלי בכיר למו"מ באוסלו כאשר האפיק זכה, בעקבות דרישה פלסטינית, למעמד רשמי יותר. מאז 1996 הוא היה ממקימי מרכז פרס לשלום, היה המנכ"ל שלו בשנים הראשונות, כיהן בכנסת מטעם מפלגת המרכז (2001-1999), ומכהן עד היום כנשיא מרכז פרס לשלום.

וכך הזכיר רוס לקוראיו בכוכבית שבסיום הפסקה שהצגתי קודם:

*The call was a reminder that Uri was Shimon Peres's man, not Rabin's. Oslo had always been more their process than his. They would agree to positions with the Palestinians that he would instinctively reject. However, so long as "his guys" – typically Dani or Uzi Dayan, both military men – agrees, it was okay.

דברים אלה של רוס מעידים הרבה על המציאות הפוליטית הממשית שמאחורי התדמית: גם לאחר החתימה, תהליך אוסלו היה יותר של פרס ואנשיו מאשר של רבין, ואלה היו מגיעים לסיכומים עם הפלסטינים מבלי לתאם עם רבין. אמון לא היה שם.

דוגמא נוספת ליחסי אי האמון האלה שהוצגה בספרו של רוס פרסמתי בעבר זמן קצר לפני פטירתו של פרס, ובה הוא מתאר כיצד מידר רבין לחלוטין את פרס ואנשיו (בהתאם לדרישת המלך חוסיין) מהמו"מ על ההסכם מול ירדן.

כתוספת לדברים שפרסמתי שם, אני ממליץ לקרוא גם את הדברים הבאים, מתוך ספרו של ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, "אדם בצל" [ההדגשות שלי]:

כשהגיע השעה לקיים את הפרק האחרון בשיחות השלום עם ירדן […] רבין הורה לי חד-משמעית לא לדווח לפרס ולנקוט כל אמצעי שיידרש כדי למנוע ממנו לדעת את הנעשה.

[…]

ראש הממשלה היה מודע היטב לשיטת העבודה של עמיתו, ומסיבה זו הוא הורה לי להמנע מלדווח לפרס בלי לקבל תדריך מפורט על מה שיש לומר לו. ראש הממשלה ידע היטב על היחס שפיתח המלך חוסיין כלפי פרס מאז ניסיון הנפל שעשה פרס ב-1897 לפתוח ביוזמת שלום, במפגש חשאי שקיים בלונדון עם המלך חוסיין. כל אחד משני בני השיח נתן תיאור שונה לגמרי של השיחות שנערכו ביניהם. התופעה הזאת חזרה על עצמה בנובמבר 1993, כאשר פרס ערך ביקור חשאי ברבת עמון ולמחרת חשף את דבר ביקורו בראיון טלוויזיה בארץ. המלך הבהיר היטב את דעתו על פרס כאשר אותת לרבין פעם אחר פעם שאם פרס יובא בסוד השיחות האינטימיות שלהם, יועמד כל העניין בסכנה.

[…]

[על חתימת "הצהרת וושינגטון" מול ירדן:]

לגמרי במקרה ישבתי בזמן הטקס בשורה השניה, ממש מאחורי שמעון פרס. לפני שהתחיל הטקס הוא אפך את פניו אלי, נסער מאוד, ושאל אם הוא יכול סוף-סוף לראות את נוסח ההצהרה. אמרתי לו בכנות שאין לי העתק ממנה. הוא הגיב בכעס רב והרגשתי שהוא לא מאמין לי.

[…] כשהנשיא קלינטון קרא את "הצהרת וושינגטון" הוא הגיע לפסקה על ירושלים; ברגע שסיים את קריאת הפסקה הזאת פנה מר פרס אלי ואמר ש"זאת היתה טעות גדולה מאוד." חריפה יותר היתה התגובה של מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר […] שאמר לי מיד לאחר שהסתיים הטקס, שהפסקה הזאת מנוגת למה שהובטח לפלסטינים בדבר ירושלים. "מנוגדת למה?" שאלתי בתגובה. מה בדיוק הובטח לפלסטינים, שהפסקה הזאת היתה מנוגדת לו?

3 מחשבות על “השלום החסר: פרס ורבין – יחסי (אי) אמון

  1. פינגבק: הבט סביב: פירסט ווי טייק דה אמירייטס, ת'ן ווי טייק בחריין… | עמדת תצפית

  2. פינגבק: השלום החסר: האמון המפתיע(?) בין נתניהו ופרס | עמדת תצפית

  3. פינגבק: על סדר היום – פוליטיקה אצל הערבים: אזרחי ישראל, פלסטינים ובמפרץ | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s