על סדר היום: השקפת עולם באוצר ואתגרים מוניציפליים של בדואים

אחרי עיסוק מתמשך (שצפוי להמשך בקרוב) בהיסטוריה, הגיע הזמן לפנות זמן לקצת אקטואליה. שתי כתבות ששוה לקרוא, שמעלות היבטים מעניינים לגבי תפישת המגזר הציבורי במשרד האוצר, ולגבי האתגרים של החברה הבדואית בנגב.

א. בדבר ראשון פרסמו ראיון מעניין עם אילן לוין, הממונה על השכר באוצר בשנים 2008-2012. כמה נקודות מעניינות מתוך הראיון [הדגשות כאן ובציטוטים הבאים שלי]:

משבר הקורונה זה לא המשבר של 2008, זה משבר של ביקושים ואבטלה. במשבר כזה, כל העסקים מתכווצים ומפטרים. אני מציע לעשות משהו יעיל יותר מלחלק דמי אבטלה. המדינה צריכה ללכת למי שאיבד את העבודה שלו, ולקלוט את חלקם לתוך המגזר הציבורי. אין מה שאנשים ישבו בבית סתם בלי לעשות שום דבר.

[…] המגזר הפרטי מציע לאנשים הרבה הזדמנויות, וכתוצאה מזה אנשים עם יכולות מוצאים את עצמם שם. אם המדינה לא עושה מאמצים למשוך ולגייס, היא מפספסת מוחות שהיו יכולים לשרת גם במגזר הציבורי.

[…] בציבוריות הישראלית כשאומרים ״התייעלות״ זה נתפש ישר כקיצוץ, מיקור חוץ, או הפרטה. מה שיושב מאחורי התפיסה הזאת הוא הרעיון שכל דבר ציבורי הוא בהכרח לא יעיל ויקר.

[…] האוצר התייאש מהמגזר הציבורי. זה כבר עניין אינסטינקטיבי, כל מה שאפשר – תפריט. מבחינתם אין סיכוי שמשהו במגזר הציבורי יכול לעבוד עם כללים כאלה נוקשים, פיקוח של המדינה וכדומה, אז מקצצים. זה לא קורה בכל העולם. יש מדינות שבהן המגזר הציבורי הוא יעיל ועובדים איתו מצוין, זה עניין של מדיניות.

ועל אנשי האוצר עצמם הוא אומר:

כולם שם מגיעים מאותו מקום, ולומדים לחשוב אותו דבר. […] אחת הבעיות הגדולות ביותר באוצר זה שהוא לא מצליח לייצר מספיק מסלולים של העשרת השיח.

בדרך כלל אתה בא מהאוניברסיטה העברית, מתחיל כסטודנט, נשאר עד שאתה סגן – אם אתה טוב – ואז עוזב. הגמישות המחשבתית, החוויות המעצבות הן מונוטוניות.

 

ב. כתבתי בעבר כמה פעמים על נושא הבדואים בנגב, ואתם יכולים לקרוא את הדברים האלה כאן. קלמן ליבסקינד הביא לפני כמה ימים זווית מעניינת מאוד על הנושא, בראיון עם אייל נזרי, המנכ"ל המתפטר של מועצת אל-קסום. מתוך הראיון אפשר ללמוד לטעמי לא מעט על האתגרים שהופכים את החיים של רבים מהם להרבה פחות טובים ממה שיכלו להיות.

שטח השיפוט של המועצה האזורית אל קסום

הדברים הם מסמרי שער לטעמי, אם אנחנו לוקחים בחשבון שהם מתקיימים ב"אומת ההיי-טק" וב"דמוקרטיה-היחידה-במזרח התיכון" שלנו:

בחלק גדול מגני הילדים במדינה יש שומר שפוגש את הילדים כשהם באים בשמונה בבוקר לגן. אצלי זה היה הפוך. אצלי השומר לא היה בגן בזמן הפעילות, אלא דווקא בשעות שהגן סגור. כלומר, כשיורדת החשיכה. שמעתי ביקורת שאומרת שהשומרים בכלל לא מגיעים. אני לא יודע אם זה נכון או לא. מה שאני יודע זה שהשמירה הזו עלתה לי 15 מיליון שקל לשנה, ובעקבות סדרת החלטות של המועצה, הורדנו את העלויות ל־3 מיליון. חסכנו 12 מיליון שקל.

התוצאה המיידית של המהלך הזה הייתה שהתחילו להישרף לנו גני ילדים. פעם, כשהייתה שמירה, הם לא נשרפו. מרגע שביטלנו את השמירה, הם התחילו להישרף. קודם בגן ילדים באל־סייד, ואחר כך בגן ילדים באום בטין, ואחרי זה בגן בתראבין. זה קרה בחלק גדול מהיישובים. וכשנגרם נזק למבנה חינוך, אני ניגש למשטרה ומבקש לחקור מה קרה פה. והמשטרה לא מוצאת את הבן אדם. ואז נשרף עוד גן. ושוב לא מוצאים מי זה היה. ואז נשרף עוד גן. ומהר מאוד אני מבין שכששורפים לי גן, הילדים נשארים בבית, ואף אחד לא דואג לזה. משרד החינוך לא נותן לי כסף כדי לשפץ, ולי אין מקורות מיותרים כדי לתקן גני ילדים. אני רק יודע שכששילמתי על שמירה, לא נשרפו לי גני ילדים, וכשהפסקתי לשלם הם התחילו להישרף.

חלק מהשמירה המשכתי לשלם למרות הכל, כי כשמדובר בקריית חינוך גדולה, עם בית ספר שמשרת אלפי תלמידים, אני אומר לעצמי שיותר זול לי לשלם על השמירה הזו. כי אם אני יכול לחסוך מיליון שקל, אבל אין לי מערכת חינוך, כי כולם בבית אחרי שהכל נשרף, אז אני מעדיף לשלם את המיליון שקל האלה.

כלומר, הנה בעיה – בגלל ההפקרות באכיפת החוק בנגב, המועצה האזורית נדרשת למעשה לשלם פרוטקשן כדי לשמור על מבני הציבור מתפקדים. רוצים להגיד שהפשיעה היא בגלל המצוקה של האוכלוסיה? בסדר. אני לא בטוח שזו הנקודה, אבל אתם יכולים להמשיך להגיד את זה. בשורה התחתונה, המשמעות היא שתקציבי ציבור חיוניים שנועדו לספק שירותים ציבוריים חיוניים לאוכלוסיה הולכים לכיסם של גורמים עבריינים שגו(נ)בים אותם כדמי-חסות.

והנה עוד בעיה שמכבידה על המועצה האזורית לספק שירותים לתושב:

במועצה שלנו אין תאגיד מים ואין מחלקת מים וביוב, והגורם שמפתח אצלנו הוא הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. הייתה לנו חברה חיצונית שביצעה את האספקה של המים ואת הגבייה, והתברר שיש בהרבה יישובים אצלנו פחת מים גבוה, שזה הפער בין כמות המים שאתה קונה ממקורות לבין כמות המים שאתה מוכר לצרכנים.
היה בית ספר שקיבל חשבונות מים גבוהים. היו לנו שם חשבונות מים חריגים, שאתה מבין שהם לא משרתים רק את בית הספר. הצעתי למשטרה: 'בואו נלך עם באגר, נחפור ונראה מה קורה שם'. אמרו לי 'אתה צריך לקחת שוטרים בשכר'. לקחתי. שילמתי להם. חפרנו וגילינו שיש את הצינור של בית הספר, ויש חיבורים פיראטיים שמושכים ממנו מים, אני לא יודע לאן, על חשבון בית הספר. אבל הבעיה היא שכאן אתה נתקל במגבלות הכוח.

אני יכול למצוא שבבית ספר או בגן ילדים יש חיבור פיראטי, אבל כדי לעקוב אחריו ולראות לאן הוא הולך, אני צריך להיכנס לתוך שטח פרטי של בנאדם, ולזה צריך צו של בית המשפט וליווי של שוטרים, והרבה מאוד דברים שאין לי. הגשנו תלונות, אבל זה לא הבשיל לכלום, ומכיוון שאני לא יכול להיכנס בנעלי כל העולם, עזבנו את העניין, בלית ברירה.

סיפור גניבת המים הוא בעיה ענקית. בחלק מהמקומות יש לי פחת מים של 50%. אני קונה ליטר מים, ומחייב רק על חצי ליטר. החצי השני נעלם בדרך. אותו סיפור עם החשמל. קראו לי הרבה פעמים כשנשרפו שנאים במוסדות ציבור, וכשבדקנו עם חברת החשמל אמרו לנו שהיה שם עומס גדול מדי. לפעמים מדובר במוסד ציבורי שיש בו מקרר ושתי מנורות. אין שום סיכוי שהשנאי קרס בגלל זה. השנאי מותאם לשאת את העומס של המוסד, וברגע שמישהו מושך ממנו עוד חשמל, הוא קורס.

בנר ראשון של חנוכה האחרון התכנסנו באל־סייד לחנוך את תאורת הרחוב הראשונה במקום. היה טקס מרשים. הדלקנו את האור, ושבוע או שבועיים אחרי זה כבר לא היה אור ברחוב. קראנו לחברת החשמל, בדקנו, והתברר שהיו שם עומסים וחיבורים פיראטיים שהובילו לזה שהכל נפל.

אז גם כאן, אפשר להגיד שאנשים מתחברים לחשמל ומים באופן פיראטי בגלל מצוקה כלכלית, אבל אני חושב שכל בר-דעת אמור להבין שחיבור מים וחשמל פיראטי הוא פיתרון רע מאוד למצוקה כוללת של אוכלוסיה, כי גם כאן – אנשים, מן הסתם גורמים חזקים יחסית, עושים דין לעצמם על חשבון המשאבים שנועדו לשרת את כלל הציבור שלהם.

ועוד תופעה שמשבשת את פעולת השלטון המקומי היא האלימות כלפיו:

היו הרבה תופעות של איומים כלפי נבחרים במועצה. כלפי פקידים. הייתה לי עובדת סוציאלית שהייתה מאובטחת תקופה בגלל איומים שהיו עליה. היא הסתובבה עם אבטחה אולי חודש. היו לי גם איומים על עובדים ועל נבחרים שלא הבשילו לאבטחה. שלא לדבר על ראש המועצה, שהוא חשוף לאיומים.

נזרי עצמו, הוכה קשות במשרד המועצה על ידי רעולי פנים, היה מאובטח כחודש וחצי, אבל התוקפים לא נתפשו, ובסופו של דבר הוא התפטר מהתפקיד ועזב. בראיון הוא מסכם:

אני לא נאיבי. אני יודע שהעבודה שאנחנו עושים קשה, ולפעמים גוררת תגובה של כעס ותסכול מהצד השני. אבל אתה תמיד חושב שיש גבול שלא עוברים. וכשזה מתערער לך, אתה עושה חשבון מחדש – וזה מה שקרה איתי. בפעם הבאה זה יכול להיגמר גם יותר גרוע. שרפו גן ילדים, הלכתי למשטרה ולא תפסו את האנשים. נרצח בנאדם, באה משטרה ולא תפסו את האנשים. הרביצו לי, הלכנו למשטרה ולא תפסו את האנשים. אוקיי, מה הלאה? ירצחו את ראש המועצה? ירצחו אותי?

צריך להבין שבבחירות האחרונות נבחר כאן ראש מועצה, סלאמה אל־אטרש, שכל המצע שלו היה לייצר סדר וארגון ולהפסיק עם דברים שליליים, ועיני כל הנגב נשואות אליו כדי לראות איך זה ייגמר. הוא סמל של מי שבא לעשות סדר וניקיון. כדי להיות ראש מועצה, אתה צריך להיות בעל מאפייני אישיות מאוד מיוחדים בגיאוגרפיה הזו, ולסלאמה יש אותם. ומה שמאפשר לו לקבל החלטות זו באמת התחושה האמיתית שהוא שליח של הציבור. הוא כן בקרב על הבית. זה הילדים שלו, והמשפחה שלו, והעתיד שלהם. והוא מאוים. אם הוא רוצה או לא, הוא מוצב קדמי. הוא קו הגנה. והבעיה עם קווי הגנה – שהם לעולם נפרצים.

אז קודם כל, צריך להכיר את המציאות ולהיות מודעים לה. ובהמשך צריך לזכור שאורח החיים המודרני שאנחנו נהנים ממנו נשען על מערכת שלטונית, ארצית ומקומית, שפועלת באופן מקצועי וענייני למען האינטרס הציבורי של התושבים שלה. וכדי שמערכת כזו תוכל בכלל להתקיים, המדינה חייבת לספק לה אכיפת חוק אפקטיבית שתמנע מבעלי-כוח להשתלט עליה או לגנוב את משאביה. היעדר האכיפה הזו היא אחד הדברים שחסרים ביותר לאזרחי מדינת ישראל בכלל, ובמיוחד לאזרחים הבדואים בנגב. אם תרצו, זו אחת מנקודות הקיפוח החמורות ביותר.

2 מחשבות על “על סדר היום: השקפת עולם באוצר ואתגרים מוניציפליים של בדואים

  1. *כמו שאמרתי, תגובות כאלה לא יתפרסמו כאן. עוד פחות מכך הסיכוי שהן יתפרסמו בשם כוזב.
    תלמד את הנקודה, או שתגובות שלך ייחסמו כאן כליל.
    בתור התחלה, כמי שכנראה מכיר אותי ואני עדיין לא הבנתי מיהו, אני חושב שהמינימום המתבקש הוא להופיע בשם אמיתי. אתה לא תכתוב פה גזענות וניתוחים על הפסיכולוגיה שלי מאחורי מסכה.
    התצפיתן.*

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s