חתימת הצהרת העקרונות ("הסכם אוסלו") בוושינגטון לא היתה הסכם שלום, אלא הסכם על המסגרת לתהליך השלום שיתחיל אחריה. חשוב גם לזכור שמשמעותה העיקרית היתה כנראה לא ההתקדמות המהותית בתהליך, אלא התמורה – המעבר ממו"מ מול משלחת של נציגים פלסטינים מהגדה המערבית להכרה ומו"מ מול הנהגת אש"פ שישבה בתוניס.
אלא שזמן קצר לאחר החתימה על הצהרת העקרונות, התברר שהוסכם בה על מעט, ולעומת זאת נחשפו פערים משמעותיים בציפיות.
בעקבות התשובה שלי שהתפרסמה בהארץ למאמר הדעה של טלי עדן כנגד ויצ"ו, שהסתמך על הצגה שגויה ממש של המקרה של הילדה ציונה צרום ומשפחתה, מעיין נהרי כתבה מאמר ביקורת על התשובה שלי. הארץ לא קיבלו אותו לפרסום (בצדק לטעמי), אז ביום ראשון שעבר הוא פורסם ב"העוקץ". לשמחתי ב"העוקץ" הפגינו הגינות נאותה, וקיבלו ופרסמו אתמול (19.7.20) את מאמר התגובה החריפה שלי לביקורת של נהרי.
והנה הוא גם כאן, כפי ששלחתי אותו ל"העוקץ" (שעד כמה ששמתי לב, פרסמו אותו ללא שינויים):
גישה ביקורתית אינה מקנה פטור מהעובדות – תשובה למעיין נהרי
אבשלום בן צבי, 13.7.20
במאמר שפורסם ב"העוקץ" (על הבירוקרטיה של הרוע וקידושה, 12.7.20) מותחת מעיין נהרי ביקורת חריפה על טור הדעה שלי שפורסם ב"הארץ", תוך שהיא מרבה גם בביטויים של חוסר כבוד שמקומם לא יכירם בביקורת עניינית (התייחסות בלשון רבים, "תגובה אוטומטית", "השתקה", "אי דיוקים בוטים" ועוד).
נהרי מלינה על חוסר השימוש בכלים לניתוח היסטורי ביקורתי על מסמכים, אלא שנראה שהיא עצמה לא נוקטת בניתוח כזה, אלא בוחרת באופן סלקטיבי מסמכים המתאימים לתיאוריה שלה, על בסיס חוסר היכרות או התעלמות ממידע סותר.
כך, למשל להמשיך לקרוא
אחרי עיסוק מתמשך (שצפוי להמשך בקרוב) בהיסטוריה, הגיע הזמן לפנות זמן לקצת אקטואליה. שתי כתבות ששוה לקרוא, שמעלות היבטים מעניינים לגבי תפישת המגזר הציבורי במשרד האוצר, ולגבי האתגרים של החברה הבדואית בנגב.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הקודמת ראינו כיצד פרס אמר שההכרה באש"פ אינה מתחייבת מהסכם אוסלו אלא היא החלטה ישראלית, וכיצד מחלקת המדינה של ארה"ב לא הסכימה איתו, ודרשה הכרה הדדית גלויה בין ישראל לאש"פ כתנאי לאירוח טקס החתימה. ברשומה הזו על הדרמה (או הפארסה) ברגעים האחרונים שלפני חתימת ההסכם, שגם היא נסובה סביב שאלת ההכרה באש"פ.
ביום ראשון שעבר התפרסם ב"הארץ" מאמר דעה במסגרת יום המודעות לפרשת ילדי תימן. ביום שלישי של אותו השבוע התפרסם שם מאמר תגובה שלי.
אני מפרסם כאן את הנוסח שאני שלחתי להם, שאני חושב שתואם כמעט לחלוטין את זה שפורסם, מלבד הכותרת, שבה הארץ בחרו בכותרת שונה ו"תוקפנית" מזו שאני הצעתי.
גם בשם כאב הטרגדיה של המשפחות, אין לדרוס את האמת / אבשלום בן צבי
עמדת תצפית 