השלום החסר: רבין, ערפאת והרקע למו"מ באוסלו

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הזו – על הרקע שהביא את רבין להסכים למגעים עם אש"פ (תוניס) והיחס שלו לערפאת.

קודם כל, אפתח ואגיד ששאלת מקומו של רבין ביחס לתהליך אוסלו, בהתחשב בהתנגדותו העקבית לאורך השנים למגעים עם אש"פ וערפאת, היא אחת השאלות המעניינות והמאתגרות בהיסטוריה של התהליך המדיני בין ישראל לשכניה. הדברים של רוס לא מציעים לה פתרון מספק לטעמי. רוס כתב [עמ' 93-92. הדגשות כאן ולהבא שלי]:

He saw Yasir Arafat very differently. He held Arafat responsible for countless acts of terror, the most egregious in his eyes being the grisly attack in 1974 on Ma'alot in which twenty-six people were killed, nearly all of them children. Terror made Arafat an implacable foe for Rabin. Arafat's equivocation and lying as Rabin saw them rendered him someone unworthy of respect.

כלומר, לפי רוס, רבין ראה בערפאת אחראי לפיגועי טרור רבים, אויב מתמיד, לא אמין ולא ראוי לכבוד. דרך אגב, הוא טועה כאן במספר ההרוגים בפיגוע במעלות (המספר הנכון הוא 27), שבוצע על ידי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", שהיתה חלק מאש"פ.

יצחק רבין. צילום: יעקב סער. Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0 לא מותאם

אז איך מסביר רוס את התפנית של רבין לכיוון תהליך אוסלו ומו"מ מול אנשי ערפאת?

Rabin was a practical man, and his public explanations reflected that. "What can we do? Peace you don't make with friends, but with very unsympathetic enemies. I won't try to make the PLO look good. It was an enemy, it remains an enemy, but negotiations must be with enemies."

רוס עושה כאן את הטעות (או, אולי יותר נכון, בהתחשב בנסיונו של רוס בפוליטיקה, ההטעיה), של להסביר את מעשיו של הפוליטיקאי על סמך הסבריו הגלויים לציבור, שלמעשה הקשר ביניהם לבין מניעיו הממשיים הוא מקרי בהחלט. ההמשך יותר מעניין:

In March of 1993, he held an "analytical" breakfast with the new Clinton administration's Middle East specialists to go over regional developments and prospects. Over the meal, he gave a compelling explanation of why no Palestinian leader from the territories would ever have the authority to make commitments or deliver on them, and why Israel would have to deal with those who had such authority, wherever they were based. Several of us asked the obvious question: Aren't you saying that you will have no choice but to deal with the PLO? Rabin demurred; though his analysis logically led to this conclusion, he was not ready to embrace it. The politics of Israel at that juncture ruled it out, and Rabin the cautious pragmatist was not ready to break the taboo on dit rect talks with the PLO.

הנקודה המעניינת כאן היא שרבין הסביר שישראל תצטרך להגיע להסכם עם מי שיש לו את הסמכות לקיים אותו. האמריקאים בשיחה מניחים שזה אש"פ תוניס, אבל רבין דוחה את הפרשנות הזו. רוס מסביר את העובדה שרבין לא מגיע למסקנה המתבקשת כביכול מהניתוח שלו בכך שמגעים ישירים עם אש"פ היו לא אפשריים בזירה הפוליטית הפנימית בישראל, ושרבין היה איטי בהפנמת המשמעות של ניתוח המציאות שלו. אבל אני חושב שזה הסבר לא משכנע. אני חושב שרבין התמיד בגישה שלא מעוניינת במגעים עם אנשי ערפאת בגלל שהיה מודע היטב למגמות הפוליטיות של ערפאת. והנה, למרות שלפי רוס מגעים עם אש"פ תוניס היו המסקנה המתבקשת מההגיון של רבין, רבין פעל בכיוון אחר:

Rather, he still hoped to avoid this by, in effect, breaking another taboo and having Faisal Husseini, a Jerusalemite, become the head of the Palestinian delegation to talks with the Israelis—but he wanted us to propose this idea. If Faisal were the head of the delegation, Jerusalem would be on the agenda. There was no ambiguity here; Faisal was a Jerusalemite, who had a political preoccupy with preserving East Jerusalem for the Palestinians. Rabin the pragmatist could deal with this if it was an American idea and it allowed him to see if there was an alternative to the PLO.

במקום לפעול בצורה ה"הגיונית" כביכול מהניתוח שלו, רבין ביקש להציב בראש המשלחת הירדנית-פלסטינית לשיחות בוושינגטון את פייסל חוסייני, דמות פוליטית מרכזית בשטחים, ולכן מהווה פוטנציאל להיות דמות פוליטית עם יכולת הנהגה שיכולה להוביל הסכם מול ישראל. הטריק שבבקשה מהאמריקאים להציג כשלהם רעיון שלפולטיקאי לא נוח להציג בזירה הפנימית כיוזמה שלו הוא טריק ותיק, ושיעור טוב בהתנהלות הפוליטיקה. רוס ממשיך ומסביר שבמצב הזה מו"מ מול אשפ תוניס היה עניין של זמן:

Following that breakfast, knowing Rabin as I did, I knew it was only a matter time before Israel would begin to negotiate with the PLO. Two months later, when it became clear that even someone of Faisal's stature did not have the authority to negotiate, Rabin authorized negotiations with the PLO through a back channel.

אלא שהסבר כזה הוא שילוב בין חכמה בדיעבד לבין טשטוש מודע של ההתנהלות הפוליטית והמחלוקות הפנימיות בתוכה. ההסבר של רוס מניח שרבין היה איטי בהבנה של המציאות הפוליטית שבה הוא פעל. אני חושב שהסבר משכנע יותר הוא לא שרבין הגיע למסקנה באיחור של חודשיים בגלל הבנה איטית, אלא שכעבור חודשיים רבין נאלץ להשלים עם קיום המו"מ עם אש"פ באוסלו. וכך כותב רוס [עמ' 100]:

no headway was being made in the Palestinian negotiations. Even after Faisal Husseini was made the head of the delegation, Arafat imposed his authority by having Husseini spend his time in Tunis rather than in Washington with the delegation. The signal to the Israelis was clear: You can talk with those in Washington, but you will get nothing done unless you deal with us here—meaning the PLO. Rabin, at least as far as I was aware, had not yet made the decision to deal with the PLO. At this point, we had no dialogue with the PLO either, having suspended it back in June 1990 over an act of terror. We could hardly reengage with the PLO and we were thus Left with little room to maneuver.

שימו לב שמהקטע הזה אפשר ללמוד כמה דברים חשובים:

א. מסתבר שערפאת עצמו חשש שהמו"מ שהוביל פייסל חוסייני בוושינגטון עלול להוביל להסכם מול ישראל שישאיר אותו מחוץ לתמונה – אחרת לא היה שום הגיון בלהפריע לקיומו באמצעות זימונו של חוסייני לתוניס ועיכובו שם (לערפאת היתה מספיק סמכות פנימית בזירה הפלסטינית כדי לבצע את זה).
ב. למרות ההגיון שהציע רוס מתוך דבריו של רבין והמסר הברור שהעביר ערפאת שהיה אמור להוביל אותו למסקנה שהציעו האמריקאים בשיחה עם רבין, מסתבר שגם בשלב הזה הוא מעיד שרבין לא השתכנע עדיין לגשת למו"מ מול אש"פ.

ג. רוס מזכיר כאן משהו נוסף שאנחנו נוטים לשכוח – בשלב הזה גם עמדת הממשל בארה"ב שללה מו"מ מול אש"פ. עד לפרסום הכרזת העצמאות הפלסטינית בשנת 1988, שלוות בהכרה בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338 (שהתקבלו בעקבות מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים בהתאמה, והיו הבסיס הבינלאומי לתהליך המדיני במזה"ת) ובהכרזה של התנגדות לטרור, ארה"ב הגדירה את אש"פ כארגון טרור ונמנעה מלקיים קשר רשמי איתו. בעקבות הצעד הזה ב-1988 ארה"ב הסכימה לקיים קשר עם אש"פ, אלא שהקשר הושעה ע"י הנשיא בוש ביוני 1990, לאחר שאש"פ נמנע מלגנות ולנקוט צעדים בעקבות נסיון פיגוע גדול שביצעה "החזית לשחרור פלסטין", שמנהיגה היה חבר בהנהגת אש"פ. כלומר – כדי לפתוח במו"מ עם אש"פ, לא רק הממשלה בישראל היתה צריכה להתגבר על החלטה שאוסרת את זה, אלא גם הממשל בארה"ב היה צריך לשנות את עמדתו הרשמית ששללה מו"מ כזה. בהמשך נראה שזו לא היתה נקודה שאפשר היה להתעלם ממנה לחלוטין.

 

עד כאן להפעם. ברשומה הבאה נעסוק בהסבר של רוס מדוע רבין אישר בכל זאת את המגעים באוסלו, ונחזור לשאלת ההסכמה האמריקאית למו"מ עם אש"פ.

5 מחשבות על “השלום החסר: רבין, ערפאת והרקע למו"מ באוסלו

  1. מהנה מאד.
    מה אנחנו יכולים להבין מהבדיעבד לגבי העתיד? שיש לקיים דיונים רק עם מנהיגים בכירים או לעקוף את הפלסטינים לחלוטין ולכפות עליהם הסכם? האם אתה יכול לנבא עתיד אוטופי? ומתישב עם פלח ירבוצו?
    הם הרי לא אפשרו מאז תקופת שביל קליפות התפוזים למתונים להתקדם לעמדת מנהיגות.
    הפתרון היחיד בעתיד הוא מיזוג בין ירדן לחלקים מהרשות הפלסטינית, שליטה בין לאומית במקומות הקדושים. אולי כדאי להציע לבריטים לקבל מנדט מחדש על חלק מהגדה המערבית. או לסינים?
    ושוב ההצעה של קידר על 7-8 האמירויות היא הפתרון הזמני הקבוע הטוב ביותר.
    אנחנו לא במצב שונה מאשר הינו מאז 67 פרט אולי לכך שהיתה אז התנגדות של הימין להקים הנהגה של המנהיגים הערבים המקומיים וכיום היו מקבלים את זה בברכה.

    אהבתי

    • לדעתי אנחנו יכולים ללמוד שבשונה מהססמא, שלום לא עושים עם אוייבים, אלא עם אנשים בצד השני שהם שותפים. יכול להיות שהשותפים של היום היו אויבים בעבר, אבל אם הם עדיין אויבים, שלום לא ייצא מזה.
      אני גם נוטה לחשוב שפתרון עתידי יכלול שילוב כזה או אחד של הפלסטינים עם ירדן. הפיתרון של קידר נראה לי לא ממש פיתרון, כי מיקרו אמירויות כאלה זה נחמד לשבטים, אבל לא נראה לי שזה יעבוד בחברה מודרנית, ושלום כמו שאני מבין אותו מתקיים בחברה מודרנית.

      אהבתי

  2. פינגבק: השלום החסר: למה רבין הפך את אוסלו לאפיק מו"מ רשמי? | עמדת תצפית

  3. פינגבק: השלום החסר: האם הסכם אוסלו חייב הכרה באש"פ? פרס מול רוס | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s