השלום החסר: למה עכשיו שלום? משמיר לרבין והרקע למפנה אל תהליך השלום

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הזו – על המהפך ממשלת שמיר לממשלת רבין השניה, ומה היתה התובנה שדחפה את רבין אל תהליך השלום.

אחת המוסכמות ב"זכרון המשותף" או הידע העממי המקובל – שכרגיל לא הולם את מה שידוע למי שמתעניין ברצינות, וכלל האצבע הוא שככל שהנושא "פוליטי" יותר, הפער גדול יותר – היא ששמיר היה ראש ממשלה ימני-עקשן שדגל בלא לעשות, ובמסגרת כך נמנע ככל האפשר מכל תהליך מדיני. ככה למשל הציג זאת אלוף בן בכתבה ב"הארץ" לפני כמעט עשור, לציון 20 שנים למלחמת המפרץ הראשונה:

המלחמה שהסתיימה בניצחון אמריקאי הובילה לתהליך השלום הישראלי-ערבי, שנפתח בוועידת מדריד. אבל ראש הממשלה יצחק שמיר לא החשיב את הפגיעה בעורף כסיבה לשינוי מדיניותו, ששללה כל נסיגה מהשטחים או האטה בהתנחלויות. הוא נגרר למדריד רק תחת הלחץ האמריקאי.

אלא שכמו שראינו ברשומה הקודמת בסדרה, הגדרה כזו לשמיר היא פשטנית לכל הפחות. שמיר לא נמנע מתהליך מדיני בכלל, אלא מתהליך מדיני מסויים. שהרי הוא גיבה את תוכנית "רבין שמיר" שהיתה בהחלט חלק ממהלך מדיני שמטרתו שלום, והגיונו מו"מ ישיר מול הפלסטינים על מה שמכונה "פשרה פונקציונלית" – כלומר העברה הדרגתית של סמכויות שלטון מקומי לנציגות פלסטינית. זאת בשונה ממה שמכונה "פשרה טריטוריאלית" – העברה מהירה של מובלעות שטח עם סמכויות מלאות. ושוב – כל זה בתהליך ישיר ודו-צדדי מול הפלסטינים (כלומר מול הירדנים והפלסטינים), בשונה מהגישה שאומרת שאת השלום במזרח התיכון צריך להביא בועידה בינלאומית מרובת משתתפים – שבה הגורמים הקיצוניים ביותר יכולים "לסנדל" בקלות את הגורמים שבאמת מעוניינים להגיע להסדר. וזו בדיוק הסיבה ששמיר "נגרר" למדריד תחת לחץ אמריקאי – התנגדות לועידות כאלה היתה גישה עקבית של ממשלות ישראליות (כולל ממשלות מפא"י/המערך/העבודה) שרצו להגיע להסכמים עם השכנים הערבים, וראו בועידה כזו לא כלי לשלום אלא מכשול לשלום.[1]

אלא שזמן קצר לאחר ועידת מדריד פרשו מפלגות הימין מהממשלה והביאו להקדמת הבחירות. על הבחירות האלה בשנת 1992 כתב רוס [עמ' 84] את התובנה המעניינת הבאה:

Shamir made a basic miscalculation: when the Israeli public believes they have a partner for peace, they want a government that is capable of negotiating peace. By the same token, if the public feels there is no partner, if the public feels security is the paramount  issue, if anger and fear are the dominant concerns, the Israelis vote for those who will show the Arabs the consequences of not being a partner—and will vote against those they deem too "soft" toward Israel's neighbors.

ואם תרצו, הנה אולי הסבר להיעלמות האלקטורלית של "השמאל" ובודאי של "מחנה השלום" – הציבור בישראל מרגיש מאז שנת 2000, וקשה לי לטעון שאין לזה בסיס, שאין לו פרטנר שמעוניין באמת בשלום.

בכל מקרה, שמיר נוצח בבחירות ורבין ניצח, והקים את ממשלתו השניה, שידועה בעיקר בתהליך השלום שהובילה בתקופתה. והנה עוד פער שהזכרון המשותף או הידע העממי נדרש להסביר – מה קרה שרבין, הגנרל-המצביא, ובהמשך שר הביטחון, הפך פתאום ל"יונה" צחורה והוביל את תהליך השלום?

אז הנה עוד הסבר עממי מוכר ומקובל (עד כמה שאני יכול להעריך תפוצה של רעיונות כאלה), וניתן את הבמה שוב לאלוף בן, מאותה הכתבה שהוזכרה קודם [ההדגשות, כאן ולהבא, שלי]:

יורשו, יצחק רבין, היה ראשון המדינאים הישראלים שהפנים את האיום על העורף וגזר ממנו מסקנות מדיניות. כשר הביטחון הודאג רבין מכושר העמידה של האוכלוסייה עוד לפני מלחמת המפרץ, כשראה את פגיעות הטילים ב"מלחמת הערים" בין בגדאד לטהראן, בשלבים האחרונים של מלחמת איראן-עיראק. האיראנים, שספגו יותר טילים, נכנעו וביקשו הפסקת אש. בזמן מלחמת המפרץ, כשהיה ח"כ באופוזיציה, ירד רבין שמונה קומות מדירתו בשכונת נוה אביבים למקלט. הניסיון הלא נעים השפיע עליו, בשובו לשלטון, לחתור לפשרה עם הפלסטינים והסורים. רבין נימק את גישתו בחשש שאזרחי ישראל יתקשו לעמוד במתקפה רחבה על העורף.

אני לא יודע אם אפשר למצוא איפשהו את הנימוק הזה מפי רבין עצמו. אם מישהו מכיר, אשמח להפניה. אבל ממה שאני זוכר זה כן היה הסבר מקובל, ונהוג היה להסביר שרבין, שבעבר הגדיר את העוזבים את ישראל "נפולת של נמושות", ראה את "הבריחה" של תושבי תל-אביב ממטחי הסקאדים במלחמת המפרץ, הבין שהציבור הישראלי "נחלש" או "עייף" ולא מוכן לשאת יותר במחיר הסכסוך, ולכן הגיע למסקנה שהגיע הזמן שבו צריך להשיג שלום.

אלא שכדי שהסבר כזה ישמע סביר, צריך לשכוח קצת את העבר של רבין, שמלבד הקריירה הצבאית שלו, גם ייצג את ישראל כסא"ל בשיחות הפסקת האש מול מצרים במלחמת העצמאות; היה מעורב כשגריר בארה"ב במהלכים המדיניים שלפני מלחמת יום הכיפורים; היה ראש הממשלה שהגיע להסכם הביניים מול מצרים בשנת 1975 (שהרי גם הסכם השלום עם מצרים לא נחת לפתע משמים עם בחירת בגין, ואפילו לא מקמפ-דיוויד); וממהלכים כמו זה שהוביל כשר ביטחון בממשלת האחדות כמו שתואר ברשומה הקודמת.

רבין וחוסיין לאחר חתימת חוזה השלום. צילום: לע"מ. CC BY-SA 3.0

בנוסף, כדי לקבל את ההסבר הזה צריך להתעלם מדברים שאמר רבין בתקופה זו בפורומים סגורים – שמציגים הגיון אחר. למשל, כך תיאר רוס את הפגישה הראשונה עם ראש הממשלה רבין ביולי 1992 [עמ' 89]:

Rabin was relaxed and unusually expansive. In response to my questions about his priorities on peace, he became both strategic about the imperative of succeeding and steely in his determination (even chilling in terms of what it would take) to overcome inevitable internal opposition. The strategic imperative: Israel would never be in a stronger position than it was today; militarily it was more powerful than ever and the United States had transformed the region. But within a decade, if Israel did not capitalize on the current favorable conditions, it could face grave dangers from Iran or possibly a resurgent Iraq – each of which might acquire unconventional military capabilities. It was necessary to transform the Middle East before that could happen.

 

כלומר, לפי רוס לא רק שרבין לא ניגש לתהליך השלום מתחושה של חולשה אלא להפך – הוא ניגש אליו מתחושה של חוזק. והכוח הדוחף למהלך הוא לא החולשה של החברה הישראלית, אלא ההנחה שצריך לנצל את חלון ההזדמנויות לפני שתופיע סכנה אפשרית של התחמשות איראן או עיראק בנשק לא-קונבנציונלי, שעלול לשנות את התמונה. וזו עוד נקודה חשובה – רבין לא "ראה פתאום את היונה" של ה"מזרח תיכון חדש" והפך מגנרל ניצי ליונה צחורה. הוא ניגש לתהליך השלום מתוך ראיה של האופציה הפסימית בנוגע למזה"ת, וכחלק בלתי נפרד מתפישת הביטחון של ישראל.

ורוס לא היה היחיד ששמע ממנו דברים דומים. שנה מאוחר יותר וכמה חודשים לפני הסכם אוסלו, ביולי 1993, אמר רבין בשיחה סגורה בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי (בכירי מערכת הביטחון), שעליה כתבתי כבר בעבר, שבה הגדיר את האיום המרכזי שניצב בפני ישראל כך:

זה אסלאם פונדמנטליסטי שלא מתעלם מהרצון של קיום לאומיות ערבית נפרדת לעמים השונים. זה אסלאם איראני חכם שבסודן ישלטו סודנים בתיאום עם האיראנים, במצרים משטר אסלאם פנדמנטליסטי מצרי[,] באלג'יריה אסלאם פונדמנטליסטי אלג'ירי[,] כולם קשורים אידיאולוגית לאיראן. […] בתוך הפלסטנים בשטחים, בלבנון חיזבאללה, עם [מ]שותף לכולם נגד המשטרים בעיניהם המתונים. במדיניות חוץ נגד עצם ההכרה והקיום של ישראל, נגד כל מו"מ עם ישראל.

[…]

בטווח הרחוק, איראן גרעינית, עם שיגור טילים לא לפני שבע-חמש עשרה שנה וגם זה ניתן למניעה. יש לנו מחד, איזה פסק זמן זמני שהאיום הוא יותר איום של גורמי אסלאם פונדמנטליסטי […] מבחינה זו מה שקרה בארה"ב גם במגדלי התאומים [בפברואר 1993 ביצע ארגון אל-קאעידה פיגוע במטרה למוטט את מגדלי התאומים. התצפיתן], וגם מה שנחשב כעת בלי שזה היה מתרחש[,] אמריקה היתה פחות מודעת, הרבה פחות מודעת. גם הסכנה הטרוריסטית המיידית, אני אומר לכם יש להם תשית טרור היום בכל העולם.

בטווח הרחוק, אם לא נתגבר על חלק מהבעיות[…] אני אומר לכם[,] זאת הבעיה שמולה צריך להתמודד היום. […]

לכן, מחד פסק זמן עם סיכוי, גם לפתור את הבעיה במעגל הצר. צריך לזכור[,] מו"מ לשלום[,] אם לא יפול העולם הערבי, רק עם הטבעת הכי קרובה אלינו, יש מאחוריה עוד. […] השאלה היא אם נשכיל לנצל את פסק הזמן, אני לא יודע כמה, שנה-שנתיים-חמש[,] אין יכולת להגדיר את זה במדוייק, האם נעצור תהליכים מסויימים שמעודדים את האיום לטווח הרחוק עם המוגבלות בהווה או בטווח הקצר או לא."

במבט עדכני, אפשר לראות שגרעין איראני עדיין אין, אבל התופעה של "ציר ההתנגדות" המוכוון על ידי איראן והולך ומתבסס מסביב לישראל (ברמת הגולן, בלבנון, ברצועת עזה, וזה לא היה רחוק שיתבסס גם במצרים) בהחלט מופיעה כאיום האקטואלי המרכזי.

אז אם נסכם שוב – רבין לא עבר מהפך נפשי מ"נץ" ל"יונה" בגלל שהבין שהנכונות של החברה הישראלית להתמודד עם לחימה נחלשת ולכן הגיע הזמן לשלום – אלא פעל כמדינאי שהיה מעורב באופן עקבי במהלכים מדיניים שמטרתם שלום, ופעל בכהונתו השניה כראש ממשלה כדי לקדם את השלום לא בגלל ש"הגיע הזמן" אלא לנוכח כמענה נחוץ לנוכח איום ביטחוני צפוי בטווח הבינוני.

ואיך מוצגים הדברים אצל האמונים על "מורשת רבין"? בערבוב קצת משונה בין הנראטיב העממי להיסטוריה הממשית. כך זה מופיע באתר "מרכז יצחק רבין" בפרק העוסק בכהונתו השניה כראש ממשלה [הציטוט של רבין במשפט האחרון מודגש במקור]:

כאזרח, חבר כנסת מהשורה, מנותק ממוקדי קבלת ההחלטות, עקב רבין אחרי "מלחמת המפרץ", ששינתה את יחסי הכוחות במזרח התיכון. תגובת העורף הישראלי במלחמה חידדה את תחושתו כי הציבור הישראלי עייף ממלחמות ויהיה מוכן לשלם את מחיר השלום. בקריסת ברית המועצות, שהיתה מוקד הפעילות האנטי ישראלית באזור, ראה הזדמנות היסטורית להתקדמות לשלום. בהסכמה שהושגה בין המעצמות בוועידת מדריד, באוקטובר 1991, ראה חיזוק למגמה זו. הוא סבר כי בנסיבות החדשות נוצר חלון הזדמנויות לשלום ויש למהר ולמצותו בטרם יגיע נשק גרעיני לאזור שיסכן את עצם קיומה של המדינה. 
[…]
"אנו נמצאים בתקופה של סכנה שלמזרח התיכון ייכנס נשק לא קונבנציונאלי… לכן, בראייה של שבע עד עשר שנים, מוכרחים לקדם את התהליך המדיני" 

***

[1] לעניין הגישה כלפי ועידות שלום בינלאומיות, הנה דבריו של רבין עצמו בשיחה שהוזכרה ביולי 1993 בפני חניכי מב"ל:

היום ישראל מחוייבת למתכונת [ועידת] מדריד[.] אם הדבר היה תלוי בי אני לא הייתי הולך על מתכונת מדריד מסיבה פשוטה, אני התנגדתי לועידה בין לאומית לא בגלל האום כי האו"ם תמיד היה או אמריקה או רוסיה ושלום זה אמריקה אז מה זה משנה[.] אם ב-49 זה היה תחת חסות האו"ם אבל השניים שניהלו את המשא ומתן שהגענו להסכמי שביתת הנשק, סיום מלחמת העצמאות היו רובם גנרלים. בכל המגעים אחר כך היו עשרים וחמש שנות בצורת מדינית, מ-49 עד-54 [צריך להיות 74. התצפיתן] כל המלחמות נסתיימו בהחלטות או"ם בלי אף הסכם דו-צדדי ישראלי ערבי […]

אני לא אהבתי את הועידות הבין לאומיות מסיבה אחת – הן עד היום מ-49' לא יצרו שום הסכם, אין תקדים שהסכם מוגבל, שביתת נשק, הפקדת כוחות, הסכמי ביניים ובודאי חוזה שלום השגנו במסגרת משא ומתן שאתה מנהל בו זמנית עם יותר מגורם ערבי אחד.

כלומר, לא רק שמיר "נגרר" לועידת מדריד, אלא שגם רבין, אם היה עומד במקומו, היה צריך "להגרר" כדי להסכים להשתתפות בועידה כזו.

3 מחשבות על “השלום החסר: למה עכשיו שלום? משמיר לרבין והרקע למפנה אל תהליך השלום

  1. המנהיגים הישראלים הותיקים הכירו תקופה שבה ערבים ויהודים חיו בהרמוניה והיתה להם התקווה להחזיר את המנהיגים האלו לשלטון ולסייע להם לעמוד בפני לחצים של מדינות ערב שהעויינות שלהם כלפי ישראל נבעה לכאורה מהאהדה שלהם לבעייה הפלסטינית.
    בלי שימות דור המדבר של יאסר ערפאת אין סיכוי לפתרון. אולי פתרון 7-8 האמירויות של קידר הגיוני.

    אהבתי

  2. אני ממליץ לקרוא את הספר של קלינברג -קריאת ביניים. אפשר להבין ממנו את התנהגות המערכת המשפטית במלחמתה במישטר, שהגיון וחוסר הגיון חיים בצוותה ושאין שום סכוי להגיע לפשרות עם הפלסטינים. צריך לחכות וליצור הזדמנויות יוצאות דופן

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s