השלום החסר: פלסטינים כן, אש"פ (חוץ) לא.

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הראשונה – על יוזמה מדינית נשכחת משלהי שנות ה-90, ועל ההבחנה שבין הפלסטינים בגדה לבין הנהגת אש"פ בתוניס.

במאי 1989 גיבשה ממשלת האחדות שבראש עמד שמיר יוזמה שקידם רבין, למהלך מדיני אזורי שמטרתו חתירה לשלום, ברוח הסכם קמפ-דיוויד. בהיבט הפלסטיני, בין הנחות היסוד של היוזמה היו:

ב. ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלשטינאית נוספת בחבל עזה ובשטח שבין ישראל לירדן.
ג. ישראל לא תישא ותיתן עם אש"ף.

משתתפי התהליך נועדו להיות:

משתתפי המשא-ומתן בשני השלבים
9. המשתתפים במשא-ומתן לשלב הראשון (הסכם הביניים) יכללו את ישראל והנציגות הנבחרת מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה. ירדן ומצרים יוזמנו להשתתף בו, אם ירצו בכך.
10. המשתתפים במשא-ומתן לשלב השני (פתרון הקבע) יכללו את ישראל, הנציגות הנבחרת מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה וכן את ירדן; כמו-כן תוכל להשתתף בו מצרים. במשא-ומתן בין ישראל וירדן, שבו תשתתף הנציגות הנבחרת מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל
עזה, ייכרת חוזה השלום בין ישראל לירדן.

והמהלך המעשי היה אמור להיות:

פירוט התהליך למימוש היוזמה
14. בראש ובראשונה הידברות והסכמה עקרונית של הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, וכן מצרים וירדן, אם ירצו ליטול חלק במשא-ומתן כאמור, לעקרונות המתווים את היוזמה.
15. א. מיד לאחר-מכן – שלב של הכנות וביצוע הליך הבחירות, בו תיבחר נציגות מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה. נציגות זו:
(1) תהיה השותף לניהול המשא-ומתן לתקופת המעבר (הסכם ביניים).
(2) תהפוך לרשות לשלטון עצמי במהלך תקופת המעבר.
(3) תהיה המרכיב הפלשטינאי המרכזי בשיחות למשא-ומתן על פתרון הקבע, בכפוף להסכמה בתום שלוש שנים.
[…]

19. מיד לאחר בחירתה של הנציגות מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, ינוהל עמה המשא-ומתן על הסכם הביניים לתקופת המעבר אשר תימשך, כאמור, חמש שנים. במשא-ומתן זה יסוכמו על-דעת הצדדים כל הנושאים הקשורים למהות השלטון העצמי וההסדרים הנדרשים למען מימושו.
20. בהקדם האפשרי, אך לא יאוחר מן השנה השלישית לאחר כינונו של השלטון העצמי, יתחיל המשא-ומתן להסכם על פתרון הקבע. בכל תקופת המשא-ומתן עד לחתימתו של ההסכם לפתרון הקבע ימשך השלטון העצמי, כפי שנקבע במשא-ומתן על הסכם הביניים.

כלומר – הרעיון היה לקיים בחירות בקרב הפלסטינים תושבי השטחים, שבהם יבחרו נציגים שיובילו ישות אוטונומית פלסטינית וייצגו את הפלסטינים במו"מ על הסדר הקבע, שיכלול גם את הסכם השלום מול ירדן.

נציגי ארה"ב היו מעורבים בתהליך שנועד להוביל לקיום הבחירות האלה של הנציגות הפלסטינית. וכך מתאר את הדברים רוס [עמ' 57-56 ההדגשות, כאן ולהבא, הן שלי]:

We wanted to create an engagement between Israelis and Palestinians, using a dialogue on elections to focus not only on the conditions under which elections would he held but also to address the agenda for postelection negotiations. We had in mind the beginnings of a political process that could affect the realities on the ground – otherwise these would not be an environment for elections – while also involving the Shamir government in discussions on responding to Palestinian needs and devolving Israeli control.

If we were trying to expand the Shamir initiative to give it much more political content, the PLO in Tunis was trying to transform it entirely: the PLO representatives in Tunis offered to accept the elections initiative only if the Israelis withdrew from the territories and accepted Palestinian statehood before the elections. In other words, forget negotiations, meet our strategic objectives, and we will accept elections – not peace. This was ridiculous and we told the PLO representatives in Tunis so. There was little point in having a dialogue with them if they were not going to respond realistically to ideas that we raised. No doubt the PLO approach was motivated, in part, by the desire to put pressure on Palestinians in the territories not to get out front of them.

כלומר – בעוד שהאמריקאים ניסו להכניס לתהליך ההכנה לקיום הבחירות תוכן שיקח בחשבון את הנושאים הממשיים של אחרי הבחירות והקלת מציאות החיים עבור הפלסטינים, הנהגת אש"פ בתוניס הציבה תנאי-סף לא ריאליים, כשחלק ממטרתם היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לתפוש עמדות השפעה ממשיות על חשבון אנשי אש"פ תוניס. רוס, לעומת זאת, ביקש להשתמש בקשר עם אנשי השטחים כדי להפעיל לחץ על הנהגת אש"פ בתוניס.

 In May, the Secretary sent me to the area. I met with an impressive group of Palestinians from the West Bank. Gaza, and East Jerusalem. They were quick to say that only "Tunis" (the PLO) could speak for them, but changed their tune when I said that was a prescription for leading nowhere. […] Their very questions proved that the elections initiative could launch a meaningful process, provided I told them that they were prepared to engage first with the Israelis on the basis of the elections initiative itself. In doing so, I hoped to build pressure on Arafat and the PLO by letting those in the territories know what they had to gain.

וכחלק מהמעורבות שלו באזור, הוא פגש בירושלים את שר המשפטים דן מרידור, שהציג בפניו תפישה מעניינת (שלדבריו לא דווקא שיקפה את עמדתו של שמיר), המבחינה בין אש"פ "פנים" לבין אש"פ "חוץ":

I told Dan what I had done with the Palestinians. I was surprised by his response. It was not the PLO that was the problem per se, he said, it was the difference in agenda between the PLO in Tunis and the Palestinians who lived in the territories: "We can deal with the internal PLO; indeed, we must be able to live with them. But we cannot deal with the external PLO because their aim is to eradicate Israel. They can never give up the 'right of return' for the refugees and that is the end of the state of Israel. If you legitimize the external PLO in your dialogue or you give them a role in this process, you will legitimize their agenda.

כלומר, לפי מרידור, עם הפלסטינים בשטחים, כולל אנשי אש"פ "פנים", ישראל יכולה וצריכה להגיע לפתרון, אבל עם הנהגת אש"פ "חוץ", שיושבת בתוניס [מאז שגורשה לשם מלבנון במלחמת לבנון הראשונה], אי אפשר להגיע להסכם, מכיוון שהיא לא עוסקת במציאות החיים הממשית הפלסטינים בשטחים, אלא בפליטים ובדרישה למימוש זכות השיבה.

Dan's position raised two questions. First, would the "Internal PLO" be prepared to engage in the search for a political solution without the external PLO's sanction—and if not, wouldn't we have to find a way to gain the PLO's approval? Second, did Shamir ready share this view? Dan had no clear answer; the only possibility he saw was that elections and negotiations would produce meaningful responses to Palestinian needs, thus building the insiders' authority. Negotiations, of course, would require Shamir to address Palestinian political aspirations. Here Dan, at least implicitly, was accepting Palestinian statehood. Dan left no doubt that he was way out in front of Shamir. Nonetheless, this told me that in Likud –the right wing in Israel – there were those who might he ready to move further than I had thought.

כמובן שהשאלה המעניינת היא האם אפשר להתקדם עם אנשי אש"פ "פנים" למרות ההתנגדות של אש"פ "חוץ", ולפי התפישה של מרידור – שרוס מקפיד להדגיש את הרקע הימני שלו – התקדמות מעשית במגעים מולם והיענות לצרכים הממשיים של הפלסטינים תבנה את הסמכות של ההנהגה הזו, וכך תהפוך את המסלול הזה למעשי. ורוס מספר:

We now had an initiative, but we could not get the PLO leaders to "authorize" the Palestinians in the territories to embrace it. Instead, they insisted that the PLO take part in any preelection dialogue; that the dialogue take place under the Un's aegis; and that statehood be on the agenda.

וכך אנחנו רואים שוב את הקואליציות המשונות שמעורבות במהלכים המדיניים, וחוצות את המחנות הרשמיים והגלויים לעין:

הנהגת אש"פ "חוץ" בולמת את הפלסטינים בשטחים (גם אם הם מזוהים איתה) מלשתף פעולה בקידום היוזמה, ותובעת בלעדיות בייצוג הפלסטינים, קיום השיחות תחת חסות האו"ם (שבו לפלסטינים יש יתרון בולט) ועיסוק מיידי בסוגיות פתרון הקבע (מדינה). בממשלת האחדות בישראל, מקדמים את היוזמה רבין ממפלגת העבודה בתמיכה של מרידור ובגיבוי של שמיר מהליכוד. זה היה אותו שמיר שטרפד שנתיים קודם לכן, בממשלת האחדות הקודמת, את "הסכם לונדון" שיזם מאחורי גבו שר החוץ פרס (ממפלגת העבודה), במידה רבה מכיוון שיצר פתח להכנס אש"פ "חוץ" כנציג הפלסטינים לשיחות.

כלומר – כרגיל בפוליטיקה הממשית, השאלה היא לא "מי בעד חיסול הטרור" ולא מי בעד שלום. השאלות בפוליטיקה לא מנוסחות לרוב כשאלות "האם?" אלא שאלות "איך?" או "איזה?". למשל: לא "האם לעשות שלום?", אלא "איך לעשות שלום?" או "איזה שלום לעשות?" או במקרה הספציפי שבו עסקנו – "עם אילו פלסטינים אנחנו רוצים (ויכולים) לגשת לתהליך השלום?". ובנוגע לשאלה הזו, אפשר למפות את המחלוקת הפוליטית בישראל  (ולא רק בישראל) בנוגע לנציג הפלסטיני הרצוי לתהליך שלום: הנהגה פלסטינית מקומית מהשטחים, או הנהגת אש"פ היושבת בתוניס.

ומה קרה לתוכנית רבין-שמיר? מעבר לבלימה מצד הנהגת אש"פ "חוץ" בצד הפלסטיני, בדצמבר 1989 שמיר כמעט ופיטר את וייצמן – שר המדע והטכנולוגיה וחבר הקבינט מטעם מפלגת העבודה (ומי שתמך פרס במאבקיו על הנהגת המפלגה נגד רבין) – בעקבות מגעים שקיים עם אנשי אש"ף. במרץ 1990 הוביל פרס את "התרגיל המסריח", פירק את ממשלת האחדות, ובשורה התחתונה השאיר את שמיר עם ממשלת ימין צרה, בה לא ניתן היה לקדם יוזמה שכזו.


אל הרשומות הבאות בסדרה.

14 מחשבות על “השלום החסר: פלסטינים כן, אש"פ (חוץ) לא.

    • דעתי היא שבגדול שלום עושים עם מי שמעוניין להגיע איתך לשלום, ורצוי שהוא גם יתעניין באיכות החיים של החברה שאותה הוא מתיימר לייצג. בהיבט הזה – הנהגה מקומית נבחרת עדיפה על ארגון "מהפכני" ששולט מתוקף יכולתו להפעיל אלימות ולגייס מימון זר מבעלי אינטרסים שונים.
      שברמה הפוליטית – טוב שהציבור יהיה מודע לתופעה הזו של פילוגים בתוך המחנות הלאומיים שיוצרים קואליציות יריבות שכל אחת מהן כוללת פלגים מהמחנות הלאומיים השונים, ויתפכח מחשיבה סכמטית נוסח "ישראל" מול "הפלסטינים".
      ובגדול ההיסטורי, אני חושב שהסכם אוסלו מול הנהגת "אש"פ חוץ" היה במבט לאחור נעיצת מקל היסטורי בגלגלי האפשרות להגיע למצב של שלום ראוי לשמו מול הפלסטינים.

      אהבתי

  1. הנרטיב הישראלי הקבוע, במיוחד בקרב אנשי מרכז הנוטים מעט שמאלה, לכיוון הכרה בזכויות הפלסטינים הוא, הפלסטינים והנהגתם מקפידים לא להחמיץ אף הזדמנות להחמיץ ולמנוע כל הסכם שלום.
    מעניין אותי, אם הנרטיב הפלסטיני של הקבוצה המקבילה בקרב הפ]לסטינים אינו דומה לנרטיב הישראלי.
    הבעיה המרכזית, לטעמי, שאף צד אינו מסוגל בכלל קוגניטיבית-רגשית או אחרת להתמודד עם תודעת הפשרה, הויתור וקבלת האחר.
    ההיסטוריה הציונית, מאז העליה השנייה לערך וההיסטוריה הפלסטינית, מאז שהחלה להיווצר בם תודעה לאומית מודרנית מוגדרות בזכות ה"אחר", "האויב". ודוק – לא הזולת. הזולת הינו מונח המכיל הזדהות כלשהי של הסובייקט עם "האחר" הסרטריאני, של פוסטקולוניאליזם,, לכן בעברית אלה שני מושגים נפרדים כלכך. – האחר הפלשתיני הגדיר את הציוני-העברי-הישראלי במשך שנים ארוכות עד אשר ה"אחר" הפנים-ישראלי, יוצאי מדינות ערב, ערבים-יהודים החלו בהפיכה של האליטות הישראליות המודרניות [ שלהי המאה ה- 20 ], וכתוצאה מכך, הישראלי-החדש אפוף התרבות הערבית [פלסטינית?] מתחיל להגדיר עצמו אל מול הפלסטינים תוך שלילת קיומם האותנטי.
    הפלסטיני לא שולל את הזהות הלאומית היהודית {!} הוא גם לא שולל את הזהות היהודית-הישראלית , הוא שולל את הזכות של הישראלי-הציוני לחיות על אדמתו.
    סוגיית האדמה הפלסטינית, היסטורית, אף הוא לוטה ובעייתי במיוחד, לנוכח היסטוריה של גשר יבשתי בין 3 יבשות הכפוף לכיבושים, הגליות, טרנספר עמים שונים אליו וממנו. והאם היהודי-המודרני הוא העברי של בית רא/שון או בית שני?
    הרבה שאלות.

    אהבתי

    • אני חושש שאתה לא מדייק בכמה מהדברים:
      א. מעניין אותי יותר האם יש בחברה הפלסטינית מחנה מקביל ל"מחנה השלום" הישראלי במובן של מחנה שמבקר בעיקר את הצד שלו והנרטיב שלו ומטיל עליו את עיקר האחריות לכך שעוד אין שלום.
      ב. הצד הציוני הסכים לפשרה במובן של קבלת עיקרון חלוקת הארץ בין יהודים לערבים לכל היאוחר ב-1937, והזרם המרכזי שלו קיבל ותמך בו לאורך כל השנים, ובמובנים רבים עדיין מקבל ותומך בו (אפילו בנט הציע לספח את שטחי C בלבד. ליברמן תומך בחלוקת הארץ. נתניהו ניהל מו"מ רציני על חלוקת הארץ). במידה פחות משכנעת לטעמי, אפשר לטעון שגם הפלסטינים הפגינו נכונות לפשרה כזו, אם כי נכונות מסוייגת מאוד שבהחלט יש מקום לפקפק באמינותה.
      ג. ההיסטוריה הציונית, בטח בתקופות המוקדמות יותר, היתה רחוקה מלהגדיר את עמצה בזכות "האחר", או בודאי לא בזכות "האחר" הערבי. עד לשנות ה-50 והעליה הגדולה, ובמובן מסויים עד לשנות ה-90 והעליה של הקהילה היהודית הגדולה האחרונה שיכולתה לעלות לארץ הוגבלה על ידי המדינה שבה היא גרה – ההיסטוריה הציונית הגדירה את עצמה בזכות השאיפה לאפשר לכמה שיותר יהודים שמעוניינים בכך להגיע ולהקלט במולדתם הישנה-חדשה.
      ד. אתה טוען ש"הפלסטיני לא שולל את הזהות הלאומית היהודית[!]" – אני לא יודע מאיפה אתה מביא את זה, כי מהנסיון המצטבר שלי, הזרם המרכזי הפלסטיני בהחלט שולל את הזהות הלאומית היהודית, כנראטיב רשמי או כמעט רשמי ונפוץ מאוד אצל פלסטינים ששואלים למה קבוצה דתית כמו היהודים צריכה שתהיה לה מדינה משלה. השלילה הזו, לצד הכחשה בוטה-אך-מביכה-למדי של ההיסטוריה היהודית בארץ היא היסוד לכך שהוא "שולל את הזכות של הישראלי הציוני לחיות על אדמתו", או במילים אחרות – מתנגד ללגיטימציה הבסיסית של כל קיום יהודי לאומי-ריבוני במרחב שאנו מכנים ארץ ישראל (גם אם לעיתים הוא מוכן להשלים בלית ברירה, ולפחות לעת עתה, עם קיומה הממשי של מדינה כזו).

      אהבתי

      • לגבי סעיף א – לא אמרתי שיש מחנה מקביל, שאלתי אם קיים מחנה כזה והאם טענותיו דומות לאלו הישראלי.
        אני חולק עליך בענין אי הכרה של בלאומיות היהודית – האסלאם, על אף שמוחמד נפגע מהיהודים שדחו אותו, מעולם לא שלל את הלאומיות היהודית. בוודאי הוא שולל את הלאומיות הישראלית-היהודית אבל לא את הלאומיות הישראלית-הערבית.
        ההיסטוריה הציונית בארץ!! הגדירה עצמה לפי הפרא-האציל, הערבי הבדווי ושאפה שכך יהיו הילידם הישראליים. הציונות החוץ ישראלית עד העלייה השניה ראתה את היהודי הגלותי-הנשי כ-אחר, אבל כבר הזז ולפניו עגנון ואפילו הדוד של ס. יזהר ראו היטב את כשלון הנסיון להפוך ליליד. אגב, גם היום אנחנו עדים לתערובת הבלתי נסבלת של בריונות וצעקנות ישראלית מכל מיני קהילות פולניות מתחברות מצוין לאותן של קהילות מקהילות מצפון אפריקה או אזור הסהר הפורה.
        לצערי, לסיכום – זה שתנועת השלום, השמאל ה מילטנטי הישראלי [ מעולם הזרם המרכזי בשמאל הישראלי היה "פציפיסט" בסגנון תנועות שלום, נגיד באירופה – ב"ג או אלון או פרס כמו האנרכיסטים בספרד? ] הביעה הסכמה לפשרה ולויתורים אינו מוכיח דבר וחצי דבר לגבי היותו תנועה בטחוניסטית-ימנית קלה. אני חושב ש- 40 שנים בהיסטוריה של 140 שנים אינן דבר של מה בכך, והתערבות הנרטיב המזרחי, היהודי-ערבי בשיח הציבורי הישראלי כבר משפיעה משנות ה-80 ואולי כבר משירי הקלטות בתחנה המרכזית.

        אהבתי

        • אני חושש שאיבדתי אותך בהבחנה בין הלאומיות היהודית ללאומיות הישראלית-יהודית והלאומיות הישראלית-ערבית.

          אהבתי

        • א. אני חושש שאיבדתי אותך בהבחנה בין הלאומיות היהודית ללאומיות הישראלית-יהודית והלאומיות הישראלית-ערבית.
          ב. ככל שאני מכיר את ההיסטוריה הציונית (ואני עוסק בה אי אלו שנים), ההיסטוריה הציונית לא העסיקה את עצמה בתפיסות פוסט קולוניאליות של אוריינטליסטים, אלא במאמץ להקים כאן יישוב
          עצמאי ומדינה ולקלוט כאן עולים. גם אצל המיעוט החריג שניסה להידמות בהיבטים מוגבלים מאוד לערבים, (וגם ביחס אליהם, בעיקר אנשי "השומר" [שהתלהבו מהבדואיוּת] בתקופה המוקדמת ופחות מזה בפלמ"ח בתקופה המאוחרת יותר זה היה היבט זניח ביחס למכלול). ככלל, העיסוק שלה בערבים התמצה לרוב בנכונות לשתף פעולה בבניין הארץ במקומות שבהם זה היה רלוונטי, ובנחישות להתגונן מפני הערבים במקומות שבהם הם ניסו להפריע לשני הדברים החשובים שהעסיקו את הציונות: בניית היישוב בארץ וקליטת עולים נוספים.
          ג. את ההמשך בכלל לא הבנתי. לגבי "השמאל" הישראלי, אני חושד שנשמטה לך המילה "לא" איפשהו…

          Liked by 1 person

          • הערונת – "מעולם" הינה צורת שלילה, כך שלא נשמטה ה- לא, והשמאל הציוני הישראלי תמיד היה תנועת מרכז עם חיבוב של הימין.
            פוסטקולוניאליזם התחיל לעניין את החברה הישראלית בשנות ה- 90 של המאה העשרים עת הומי באבא התחיל להיקרא כאן בדבקות, או האוריינטליזם של אדוארד סעיד.
            גם אני עוסק אי אלו שנים בציונות – אמנם אינני חוקר "רשמי" ולא הגשתי "עבודות" – כך שתקפות טענותיי איננה פחותה משלך.

            אהבתי

            • נו. אז ישראל היא תופעת טבע מרתקת וחריגה של חברה מודרנית שבה אין פוליטיקה שמאלית. טענה נפלאה, רק שדורשת הסבר משכנע. האם יש עוד חברות דומות שאין בהן שמאל אלא רק ימין ומרכז עם חיבוב של הימין?
              על נזקי הפוסט-קולוניאליזם והנסיון להשליך את התיאוריה הזו על ישראל אין לי כוח להרחיב כאן – אבל אני חושב שהם לא מעטים.

              Liked by 1 person

              • נגמור את הויכוח – לא אמרתי שאין "שמאל", אמרתי שהשמאל הציוני היה בעל חיבה גדולה לימין. השמאל האחר – נודה : רק"ח, הואשם בבגידה ומה לא?! מרתק מהו השמאל שאתה קורא לו שמאל – האם לשיטת הביביסטים: כל מי שנגדנו הוא שמאל? אם כך, וכבעל ידע רב בהיסטוריה של הציונות כדבריך… אז בהחלט ובהחלט אנחנו חברה נדירה לגמרי.

                אהבתי

                • טוב, די ברור שהשימוש כאן במושג "שמאל" דורש הגדרה טובה יותר כדי שתהיה לו איזושהי משמעות שמאפשר דיון בעל ערך.

                  אהבתי

  2. פינגבק: השלום החסר: למה עכשיו שלום? משמיר לרבין והרקע למפנה אל תהליך השלום | עמדת תצפית

  3. פינגבק: השלום החסר: למה רבין הפך את אוסלו לאפיק מו"מ רשמי? | עמדת תצפית

  4. פינגבק: השלום החסר: פערי ציפיות | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s