השלום החסר: פלסטינים כן, אש"פ (חוץ) לא.

דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 

ברשומה הראשונה – על יוזמה מדינית נשכחת משלהי שנות ה-90, ועל ההבחנה שבין הפלסטינים בגדה לבין הנהגת אש"פ בתוניס.

במאי 1989 גיבשה ממשלת האחדות שבראש עמד שמיר יוזמה שקידם רבין, למהלך מדיני אזורי שמטרתו חתירה לשלום, ברוח הסכם קמפ-דיוויד. בהיבט הפלסטיני, בין הנחות היסוד של היוזמה היו:

ב. ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלשטינאית נוספת בחבל עזה ובשטח שבין ישראל לירדן.
ג. ישראל לא תישא ותיתן עם אש"ף.

משתתפי התהליך נועדו להיות:

משתתפי המשא-ומתן בשני השלבים
9. המשתתפים במשא-ומתן לשלב הראשון (הסכם הביניים) יכללו את ישראל והנציגות הנבחרת מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה. ירדן ומצרים יוזמנו להשתתף בו, אם ירצו בכך.
10. המשתתפים במשא-ומתן לשלב השני (פתרון הקבע) יכללו את ישראל, הנציגות הנבחרת מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה וכן את ירדן; כמו-כן תוכל להשתתף בו מצרים. במשא-ומתן בין ישראל וירדן, שבו תשתתף הנציגות הנבחרת מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל
עזה, ייכרת חוזה השלום בין ישראל לירדן.

והמהלך המעשי היה אמור להיות:

פירוט התהליך למימוש היוזמה
14. בראש ובראשונה הידברות והסכמה עקרונית של הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, וכן מצרים וירדן, אם ירצו ליטול חלק במשא-ומתן כאמור, לעקרונות המתווים את היוזמה.
15. א. מיד לאחר-מכן – שלב של הכנות וביצוע הליך הבחירות, בו תיבחר נציגות מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה. נציגות זו:
(1) תהיה השותף לניהול המשא-ומתן לתקופת המעבר (הסכם ביניים).
(2) תהפוך לרשות לשלטון עצמי במהלך תקופת המעבר.
(3) תהיה המרכיב הפלשטינאי המרכזי בשיחות למשא-ומתן על פתרון הקבע, בכפוף להסכמה בתום שלוש שנים.
[…]

19. מיד לאחר בחירתה של הנציגות מקרב הערבים הפלשטינאים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, ינוהל עמה המשא-ומתן על הסכם הביניים לתקופת המעבר אשר תימשך, כאמור, חמש שנים. במשא-ומתן זה יסוכמו על-דעת הצדדים כל הנושאים הקשורים למהות השלטון העצמי וההסדרים הנדרשים למען מימושו.
20. בהקדם האפשרי, אך לא יאוחר מן השנה השלישית לאחר כינונו של השלטון העצמי, יתחיל המשא-ומתן להסכם על פתרון הקבע. בכל תקופת המשא-ומתן עד לחתימתו של ההסכם לפתרון הקבע ימשך השלטון העצמי, כפי שנקבע במשא-ומתן על הסכם הביניים.

כלומר – הרעיון היה לקיים בחירות בקרב הפלסטינים תושבי השטחים, שבהם יבחרו נציגים שיובילו ישות אוטונומית פלסטינית וייצגו את הפלסטינים במו"מ על הסדר הקבע, שיכלול גם את הסכם השלום מול ירדן.

נציגי ארה"ב היו מעורבים בתהליך שנועד להוביל לקיום הבחירות האלה של הנציגות הפלסטינית. וכך מתאר את הדברים רוס [עמ' 57-56 ההדגשות, כאן ולהבא, הן שלי]:

We wanted to create an engagement between Israelis and Palestinians, using a dialogue on elections to focus not only on the conditions under which elections would he held but also to address the agenda for postelection negotiations. We had in mind the beginnings of a political process that could affect the realities on the ground – otherwise these would not be an environment for elections – while also involving the Shamir government in discussions on responding to Palestinian needs and devolving Israeli control.

If we were trying to expand the Shamir initiative to give it much more political content, the PLO in Tunis was trying to transform it entirely: the PLO representatives in Tunis offered to accept the elections initiative only if the Israelis withdrew from the territories and accepted Palestinian statehood before the elections. In other words, forget negotiations, meet our strategic objectives, and we will accept elections – not peace. This was ridiculous and we told the PLO representatives in Tunis so. There was little point in having a dialogue with them if they were not going to respond realistically to ideas that we raised. No doubt the PLO approach was motivated, in part, by the desire to put pressure on Palestinians in the territories not to get out front of them.

כלומר – בעוד שהאמריקאים ניסו להכניס לתהליך ההכנה לקיום הבחירות תוכן שיקח בחשבון את הנושאים הממשיים של אחרי הבחירות והקלת מציאות החיים עבור הפלסטינים, הנהגת אש"פ בתוניס הציבה תנאי-סף לא ריאליים, כשחלק ממטרתם היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לתפוש עמדות השפעה ממשיות על חשבון אנשי אש"פ תוניס. רוס, לעומת זאת, ביקש להשתמש בקשר עם אנשי השטחים כדי להפעיל לחץ על הנהגת אש"פ בתוניס.

 In May, the Secretary sent me to the area. I met with an impressive group of Palestinians from the West Bank. Gaza, and East Jerusalem. They were quick to say that only "Tunis" (the PLO) could speak for them, but changed their tune when I said that was a prescription for leading nowhere. […] Their very questions proved that the elections initiative could launch a meaningful process, provided I told them that they were prepared to engage first with the Israelis on the basis of the elections initiative itself. In doing so, I hoped to build pressure on Arafat and the PLO by letting those in the territories know what they had to gain.

וכחלק מהמעורבות שלו באזור, הוא פגש בירושלים את שר המשפטים דן מרידור, שהציג בפניו תפישה מעניינת (שלדבריו לא דווקא שיקפה את עמדתו של שמיר), המבחינה בין אש"פ "פנים" לבין אש"פ "חוץ":

I told Dan what I had done with the Palestinians. I was surprised by his response. It was not the PLO that was the problem per se, he said, it was the difference in agenda between the PLO in Tunis and the Palestinians who lived in the territories: "We can deal with the internal PLO; indeed, we must be able to live with them. But we cannot deal with the external PLO because their aim is to eradicate Israel. They can never give up the 'right of return' for the refugees and that is the end of the state of Israel. If you legitimize the external PLO in your dialogue or you give them a role in this process, you will legitimize their agenda.

כלומר, לפי מרידור, עם הפלסטינים בשטחים, כולל אנשי אש"פ "פנים", ישראל יכולה וצריכה להגיע לפתרון, אבל עם הנהגת אש"פ "חוץ", שיושבת בתוניס [מאז שגורשה לשם מלבנון במלחמת לבנון הראשונה], אי אפשר להגיע להסכם, מכיוון שהיא לא עוסקת במציאות החיים הממשית הפלסטינים בשטחים, אלא בפליטים ובדרישה למימוש זכות השיבה.

Dan's position raised two questions. First, would the "Internal PLO" be prepared to engage in the search for a political solution without the external PLO's sanction—and if not, wouldn't we have to find a way to gain the PLO's approval? Second, did Shamir ready share this view? Dan had no clear answer; the only possibility he saw was that elections and negotiations would produce meaningful responses to Palestinian needs, thus building the insiders' authority. Negotiations, of course, would require Shamir to address Palestinian political aspirations. Here Dan, at least implicitly, was accepting Palestinian statehood. Dan left no doubt that he was way out in front of Shamir. Nonetheless, this told me that in Likud –the right wing in Israel – there were those who might he ready to move further than I had thought.

כמובן שהשאלה המעניינת היא האם אפשר להתקדם עם אנשי אש"פ "פנים" למרות ההתנגדות של אש"פ "חוץ", ולפי התפישה של מרידור – שרוס מקפיד להדגיש את הרקע הימני שלו – התקדמות מעשית במגעים מולם והיענות לצרכים הממשיים של הפלסטינים תבנה את הסמכות של ההנהגה הזו, וכך תהפוך את המסלול הזה למעשי. ורוס מספר:

We now had an initiative, but we could not get the PLO leaders to "authorize" the Palestinians in the territories to embrace it. Instead, they insisted that the PLO take part in any preelection dialogue; that the dialogue take place under the Un's aegis; and that statehood be on the agenda.

וכך אנחנו רואים שוב את הקואליציות המשונות שמעורבות במהלכים המדיניים, וחוצות את המחנות הרשמיים והגלויים לעין:

הנהגת אש"פ "חוץ" בולמת את הפלסטינים בשטחים (גם אם הם מזוהים איתה) מלשתף פעולה בקידום היוזמה, ותובעת בלעדיות בייצוג הפלסטינים, קיום השיחות תחת חסות האו"ם (שבו לפלסטינים יש יתרון בולט) ועיסוק מיידי בסוגיות פתרון הקבע (מדינה). בממשלת האחדות בישראל, מקדמים את היוזמה רבין ממפלגת העבודה בתמיכה של מרידור ובגיבוי של שמיר מהליכוד. זה היה אותו שמיר שטרפד שנתיים קודם לכן, בממשלת האחדות הקודמת, את "הסכם לונדון" שיזם מאחורי גבו שר החוץ פרס (ממפלגת העבודה), במידה רבה מכיוון שיצר פתח להכנס אש"פ "חוץ" כנציג הפלסטינים לשיחות.

כלומר – כרגיל בפוליטיקה הממשית, השאלה היא לא "מי בעד חיסול הטרור" ולא מי בעד שלום. השאלות בפוליטיקה לא מנוסחות לרוב כשאלות "האם?" אלא שאלות "איך?" או "איזה?". למשל: לא "האם לעשות שלום?", אלא "איך לעשות שלום?" או "איזה שלום לעשות?" או במקרה הספציפי שבו עסקנו – "עם אילו פלסטינים אנחנו רוצים (ויכולים) לגשת לתהליך השלום?". ובנוגע לשאלה הזו, אפשר למפות את המחלוקת הפוליטית בישראל  (ולא רק בישראל) בנוגע לנציג הפלסטיני הרצוי לתהליך שלום: הנהגה פלסטינית מקומית מהשטחים, או הנהגת אש"פ היושבת בתוניס.

ומה קרה לתוכנית רבין-שמיר? מעבר לבלימה מצד הנהגת אש"פ "חוץ" בצד הפלסטיני, בדצמבר 1989 שמיר כמעט ופיטר את וייצמן – שר המדע והטכנולוגיה וחבר הקבינט מטעם מפלגת העבודה (ומי שתמך פרס במאבקיו על הנהגת המפלגה נגד רבין) – בעקבות מגעים שקיים עם אנשי אש"ף. במרץ 1990 הוביל פרס את "התרגיל המסריח", פירק את ממשלת האחדות, ובשורה התחתונה השאיר את שמיר עם ממשלת ימין צרה, בה לא ניתן היה לקדם יוזמה שכזו.

---

אל הרשומות הבאות בסדרה.