את אני (ארה"ב) והממשלה הבאה

אחרי הרעש הגדול של ה"בגידה" של גנץ, של המו"מ הקואליציוני ושל נסיון החסימה בבג"צ, הגענו אל ספה של ממשלת האחדות. סדר היום בימים האחרונים עוסק בעיקר בכסאולוגיה – ולמעשה בכסאולוגיה הזוטרה. אבל אני חושב שהדבר המעניין יותר, במיוחד כשלמהלך הגדול של גנץ עדיין לא הוצג הסבר משכנע יותר מחולשת אופי, הוא סוגיית הרכב הממשלה שהתבהר היום סופית, ומשמעותה. 

לטעמי, השאלה המרכזית שצריך לשאול היא – מה הרכב הקואליציה המתגבשת נועד לאפשר מבחינת המדיניות, ובעיקר המדיניות הגדולה. בהקשר הזה, מעניין לראות עד כמה מסמך קווי היסוד הקצרצר של הממשלה אינו כולל אמירות קונקרטיות לגבי המהלכים המוסכמים, אלא הצהרות כלליות (אני תוהה אם מסמכים של ממשלות קודמות היו דומים באופיים או שזה חריג). אפשר לטעון שזה בגלל ששום דבר לא מוסכם. אפשר, וייתכן שזה סביר יותר – שיש כמה דברים קונקרטיים מוסכמים, אבל הם לא דברים שמובילי המהלך רוצים לפרסם בגלוי.

בתור רקע, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לרשומה ותיקה, שעסקה בפרשיית קואליציה קודמת, ומה שנחשף אודותיה רק בדיעבד. אז, באביב 2016, נתניהו פיטר את שר הביטחון יעלון והציע להרצוג להצטרף לממשלת אחדות. ברקע עמד מהלך מדיני אמריקאי בשיתוף עם מלך ירדן, נשיא מצרים וכנראה כמה ממנהיגי מדינות המפרץ. אלא שעד שהרצוג הסכים (ואולי, ככל שהתברר שספק אם יוכל להעביר החלטה כזו במפלגת העבודה), נתניהו שינה כיוון וצירף את ליברמן לקואליציה במקומו. בשורה התחתונה, העניין היה שבשביל לקדם מהלך מדיני, צריך לבנות לו קואליציה מתאימה.

ומה הפרספקטיבה הזו נותנת לנו בהקשר של הסיטואציה הנוכחית?

כאן אני מציע לקרוא שתי רשומות מעניינות שנתקלתי בהן בימים האחרונים אצל אחרים:

א. את הרשומה הזו של עידן לנדו – צריך כמובן לסנן בקריאה את הרטוריקה האנטי-אימפריאלית ואת הנימה העויינת למדיניות ישראל של הכותב, שמשתייך לשמאל הרדיקלי, ולהתמקד בכרונולוגיה שהוא מתאר.

ב. את הרשומה הזו של פנחס ענברי.

שתי הרשומות האלה מזכירות לנו – ואני חושב שזו הצעה טובה להסבר מארגן יותר משכנע מחולשת דעת של גנץ – שאת הרכב הממשלה החדשה כדאי להבין בהקשר של המדיניות האזורית והיוזמה של ממשל טראמפ באזור. אני מניח שכאן לא תזיק תזכורת לניתוח שלי את היוזמה כפי שפורסמה.

אז בספטמבר 2019, יומיים אחרי הסיבוב השני של הבחירות, נחת כאן ג'ייסון גרינבלט, שליח הממשל למזרח התיכון, ונפגש עם נתניהו וגנץ. בחודש אוקטובר ביקר כאן קושנר (עם האנשים הנוספים שהובילו את "עסקת המאה") ודיבר בזכות ממשלת אחדות). אלא שממשלת אחדות לא קמה בעקבות הסיבוב השני של הבחירות, כך שלפני הסבב השלישי, בינואר השנה נתניהו וגנץ זומנו לוושינגטון לשיחה לקראת פרסום החלק המדיני של "תוכנית המאה". כמו שכתבתי בזמנו – אני מעריך שתזמון פרסום התוכנית נועד "לחשק" את נתניהו וגנץ אליה, ולא כדי לחזק את הקמפיין של נתניהו – שלהערכתי לאו דווקא מעוניין במימושה. והנה אתמול נחת כאן מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו לשיחות עם נתניהו, גנץ וראש המוסד.

אז מה צפוי לנו ומה על הפרק?

כמו שכבר כתבתי, אני חושד שסיפוח חד-צדדי מהיר מוטל בספק. מיד אחרי תוכנית המאה, אנשי טראמפ בלמו את הרעיון של נתניהו לסיפוח מהיר, וההסכם הקואליציוני דוחה אותו לכל הפחות ליולי, ומתנה אותו כמובן בהסכמה אמריקאית. אבל האמריקאים מסתכלים במבט רחב יותר. תוכנית המאה, להערכתי, נועדה מבחינת ארה"ב בעיקר להיות התשתית לביסוס הקשרים בין ישראל למדינות הקשורות בארה"ב במזרח התיכון: ערב הסעודית, מצרים, ירדן ורוב נסיכויות המפרץ – שיחזקו את הכוחות שעומדים במזה"ת נגד איראן ונגד ציר האחים המוסלמים (טורקיה-קטאר). כדי לבסס אותם, צריך לנטרל את "המוקש" של הסוגיה הפלסטינית, באמצעות הסדר (או התקדמות משמעותית להסדר), או בעזרת תירוץ עבור משטרי מדינות ערב האלה להניח אותו בצד – למשל סירוב פלסטיני לדון בהצעות הממשל. בהקשר הזה, סיפוח בקעת הירדן הוא הגזר שנועד להמתיק לימין המתון בישראל את ההשלמה עם הקמת מדינה פלסטינית עתידית. הרעיון שארה"ב תיתן לישראל את הגזר ללא המקל בדמות סיפוח חד-צדדי בקיץ הוא לא חלק מהעסקה (ופה ראוי להזכיר – תוכנית המאה הגדירה לפלסטינים חלון של ארבע שנים לדון בה) ויקשה על מדינות הציר הסוני לבסס את הקשרים עם ישראל – ולכן נראה לי סותר את ההגיון הבסיסי של העסקה. ועוד תזכורת – מדיניות נתניהו בקיץ-סתיו 2018 סייעה לטרפד מהלך של הסדרת היחסים מול עזה בציר מצרים-רש"פ, והחליפה אותה במגמת הסדרה בחסות ציר האחים המוסלמים (קטאר), שמצרים העדיפה כנראה להשלים איתו על פני החלופה של מלחמה בעזה.

כך שאם אתם רוצים – אפשר לראות בפניית הפרסה של גנץ תוצאה של לחץ אמריקאי עליו שלא לאפשר ממשלה צרה של נתניהו (שבה גורמי הימין יקשו עוד יותר על התקדמות מדינית) ומצד שני לא לאפשר בחירות רביעיות – שהיו תוקעות את המערכת הפוליטית בישראל עד לתום הכהונה של טראמפ.

ההגיון הזה יכול להסביר גם את הפיצול בכחול לבן, שהשאיר את יעלון – איש סטטוס-קוו מדיני מובהק – מחוץ לממשלה שכנראה מיועדת לעשות לפחות נסיון משמעותי בזירה המדינית.

ומה צפוי בזמן הקרוב?

אנחנו נכנסים לחלון זמן מעניין מאוד, בחצי השנה שלפני הבחירות לנשיאות בארה"ב (בהנחה שהקורונה לא תשבש אותן). זו תקופה מורכבת, שבמהלכה טראמפ ירצה לשריין ולהציג הישגים מצד אחד, ומצד שני גורמים אחרים עלולים לחשוש מלהתחייב למהלכים מצד ארה"ב שעלולים להתהפך אם טראמפ יפסיד בבחירות (ואני בכלל לא בטוח שזה צפוי). לעומת זאת, אם יזכה בקדנציה שניה, טראמפ יהיה חופשי הרבה יותר מלחצים בזירה הפנימית, ויוכל לקדם ביתר כוח את המהלכים שלו.

וחוץ מזה, כדאי לשים לב בימים אלה גם לעוד כמה דברים שנוטים לחמוק מתשומת הלב של התקשורת בישראל:

• להיבט של חוסר שביעות הרצון שפומפאו העביר כנראה לישראל בנוגע למעורבות המתגברת שהיא מאפשר לחברות סיניות בישראל, ובדגש על נמל חיפה.
• להשבעת הממשלה החדשה בעיראק, שהיא כנראה לא ממש מה שאיראן רצתה לראות שם.
• לרמזים מצד איראן לנכונות למו"מ על הסכם חדש במקום זה שטראמפ נסוג ממנו.
• לעימות הצבאי האזורי ההולך ומחריף בלוב בין הכוחות שנתמכים ע"י המדינות הפרו-אמריקאיות לבין הכוחות שנתמכים על ידי טורקיה.
• ולחובבי מנהל תקין – לגילויים החדשים בנוגע למה שמסתמן כהתנהלות שערורייתית ממש של ממשל אובמה הנאור לשבש את הכניסה לתפקיד של ממשל טראמפ בתקופה שבין ההפסד של הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות לבין השבעת ממשל טראמפ.