השלום החסר: אהוד ברק והפוליטיקה של הנסיגה מלבנון

התקופה האחרונה, לרגל 20 שנים ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, הביאה איתה עיסוק תקשורתי מחודש במלחמה ברצועת הביטחון, ומן הסתם גם ביציאה ממנה. התוצר הבולט כנראה הוא הסדרה "מלחמה בלי שם" ששודרה בערוץ כאן 11. הסדרה היתה מעניינת לצפיה לטעמי, והציגה שילוב מעניין בין קטעי תיעוד מזמן אמת מארכיון רשות השידור, כולל ראיונות עם חיילים ומפקדים, ובין ראיונות מאוחרים עם מי שהיו חיילים, מפקדים ופעילים, שמסתכלים על האירועים ממרחק השנים. מכיוון שלסדרות כאלה יש השפעה ניכרת על הזיכרון הקולקטיבי ועל התודעה של הציבור, אחת הנקודות המעניינות לטעמי היא איזה נראטיב מוצג בסדרה לגבי הנסיגה מלבנון, ובעיקר לגבי הגורמים שהובילו אליה.

לפי הנראטיב הכללי שעולה מהסדרה [ובאופן מעניין, גם מסדרת כתבות של אלון בן-דוד בערוץ 13 שהוקדשה לנושא, למרות שהציגה בצורה נרחבת יותר את המחלוקות שהתקיימו במערכת הצבאית בזמן אמת], צה"ל היה "תקוע" ברצועת הלבנון במשך 18 שנה ללא תכלית ממשית, מתוך קבעון מחשבתי וחשש פוליטי מצעדים מרחיקי לכת. הנסיגה מתוארת כתוצר של שינוי הלך הרוח הציבורי, בעיקר בעקבות פעילות תנועת "ארבע אמהות" שהחלה לאחר אסון המסוקים והעלתה לתודעה הציבורית את חוסר התוחלת של הלחימה בלבנון, ורצף של אירועים קשים של אבדות קשות ובולטות, שבמרכזם אסון השייטת, השריפה בסלוקי, הריגתו של מפקד יק"ל ארז גרשטיין, וההיתקלות שבה נהג מפקד סיירת צנחנים איתן בלחסן. אז נכנסה לתמונה המערכת הפוליטית (מלחמה בלי שם, פרק 3, מדקה 24:07 עד 25:07):

הנארטיב שמציג הקריין מסמן את התקריות האלה כרגע שבו "רוח הקרב" מוחלפת ב"מחשבה פוליטית" – במובן של תחרות פוליטית בין המועמדים שמחפשים אג'נדה לבחירות, ולא במובן של מדינאות. אבל מעניין לשים לב שברק עצמו דווקא אומר שם שזו לא פוליטיקה, ומזמין את המראיין לחפש התבטאויות קודמות שלו, כי יש הרבה התבטאויות על זה.

המעניין הוא שאפילו בסדרה עצמה הופיעה התבטאות כזו. היא מופיעה בפרק הראשון של הסדרה (מדקה 33:02 עד 33:36):

כלומר, אהוד ברק התנגד עוד בתפקידו כראש אמ"ן בשנת 1985 לעצם הקמת אזור הביטחון. אלא שכראש אמ"ן הוא לא יכל לקבל החלטה מעשית בנושא, כפי שלא יכל להחליט להוציא את צה"ל מלבנון במהלך כהונתו כרמטכ"ל בראשית שנות ה-90. מעשה כזו הוא החלטה מדינית, שבתקופת ממשלת רבין נעשה נסיון להגיע אליה דרך הסכם שלום עם סוריה.

בספרו של דניס רוס, The Missing Peace (עמ' 251), הוא מתאר מפגש עם ברק בשלהי מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. ברק היה אז כבר שר החוץ, כלומר בעמדה בכירה בדרג המדיני.

What, I asked, would change the current reality? His answer was that Israel should offer to withdraw from Lebanon, provided there calm. Hizbollah would lose its rationale for resistance and what would Syria do, argue that Israel should not withdraw? If so, that would reveal Syria's real agenda of preserving its control of Lebanon and its ability to use Lebanese-based attacks as a lever on Israel. Much as he was to do three years later, Barak saw an offer to withdraw as a kind of trump card to play against the Syrians.

כלומר, גם ב-1996 ברק הציע לסגת מרצועת הביטחון, מתוך הבנה שסוריה משתמשת בנוכחות הישראלית שם כדי לשלוט בלבנון ומשתמשת בחיזבאללה כמנוף לחץ על ישראל, מבלי לשאת בסיכון שתגרור התגרות ישירה בישראל.

כאשר ברק התמנה לראשות הממשלה בשנת 1999, הוא הניע את מהלך הנסיגה מלבנון כחלק מהתהליך המדיני מול הסורים (שעוד יוזכר ברשומות אחרות), ובהיעדר הסכם עם הסורים, ביצע אותו באופן חד צדדי. אני ממליץ לקרוא את הראיון הארוך הזה עם ברק מתחילת החודש, העוסק ביציאה מלבנון.

כהערת אגב, יש מקום להזכיר את השתלשלות האירועים בהמשך: ברק נאלץ להתפטר מראשות הממשלה זמן קצר לאחר מכן, בדצמבר 2000. בשנת 2005, על רקע מחאה גדולה כנגד המעורבות הסורית בלבנון בעקבות ההתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, הכוחות הסורים נסוגו מלבנון וסיימו מעורבות סורית ארוכת שנים. תקריות ההתגרות של חיזבאללה בגבול הצפון (חמורות אך לא רבות) בשנים שלאחר הנסיגה, שלא זכו לתגובה נחרצת, נפסקו למעשה לאחר מלחמת לבנון השניה, על רקע המכה שספג ומעורבותו הגוברת במלחמה בסוריה לאחר שנת 2011. אלא שהגיבוי האיראני שלו זוכה החיזבאללה הצליח לבצר אותו ככוח החזק בלבנון גם ללא ההשפעה הסורית, וכאיום משמעותי כלפי בטחון ישראל גם כיום – אבל ללא השחיקה והחיכוך המתמיד שליוו את הנוכחות ברצועת הביטחון.

במבט כללי, אני חושב שזו דוגמא מעניינת להתבונן באמצעותה בזירה הפוליטית והמדינית, שעיקריה נעים סביב מחלוקות מעשיות. לטעמי נראטיב ה"התפקחות" (שטוב יותר לדרגי השטח) או נראטיב השימוש בשאלת רצועת הביטחון כ"קלף פוליטי" במטרה לנצח במערכת בחירות הם הסברים לא טובים, ולפחות לא מספקים. אני חושב שהסבר טוב יותר הוא להבין שבמערכת הפוליטית מתחרים אנשים ומחנות שונים שלהם עמדות שונות בנוגע למחלוקות המעשיות. כלומר, לאורך כל השנים שבהם שהה צה"ל ברצועת הביטחון פעלו בזירה הפוליטית גורמים שהיו בעד המשך השהות בה וגורמים שהיו בעד נסיגה ממנה. ברק, לאורך כל דרגו בצמרת הישראלית עוד לפני שהגיע לדרג המדיני, היה בין אלו שהעדיפו לוותר על הנוכחות ברצועת הביטחון. ואין כאן כרגע שאלה של "מי היה חכם יותר?" או "מי ראה טוב יותר למרחוק?". גם על החכמה וההשפעה של הנסיגה החד-צדדית מרצועת הביטחון ועל דרך ביצועה אפשר להתווכח, ואולי פרספקטיבה ארוכת שנים יותר עוד תשנה את הערכתנו בנושא. אבל בסופו של דבר, הנסיגה בוצעה כאשר אדם שתמך בה באופן שנים הצליח להגיע אל העמדה שממנה מתקבלות החלטות מדיניות בסדר גודל שכזה.

2 מחשבות על “השלום החסר: אהוד ברק והפוליטיקה של הנסיגה מלבנון

  1. ואם אנחנו כבר כאן – ממליץ לצפות בדקות האחרונות של הפרק הזה מהסדרה של תאגיד השידור על מוצב ריחן. מופיעים בהן קולות נוספים של מי שקראו ליציאה מלבנון עוד לפני אסון המסוקים ו"ארבע אמהות".

    אהבתי

  2. כפי שציינת היו מספר ארועים שהובילו את דעת הקהל לקבל את היציאה. זו כנראה לא היתה החלטה חד צדדית של אדם אחד. מותו של ארז גרשטיין השפיע מאד על הצמרת הצבאית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s