שלושה סוגי פוליטיקה וגרעון השמאל בישראל

בימים הקרובים יתבהר האם מהלכי החירום בנוגע לקורונה ישמשו כסולם למי מהצדדים לרדת מעצי החרמות/הבלוקים שלו ולהקים ממשלת אחדות שלא הסכימו להקים עד עכשיו, או שהקריאות לממשלת חרום יתגלו כעוד ספינים על דעת הציבור במאבק בין הגושים. בינתיים, הזדמנות לכתוב משהו כללי על המערכת הפוליטית, שלוש צורות פעולה בתוכה, והגרעון הבסיסי שמחליש את השמאל בישראל. מכיוון שהדברים התארכו מעבר לצפוי, החלטתי לוותר על הצגת דוגמאות קונקרטיות. מי שהן חסרות לו, מוזמן לשאול בתגובות.

חלק ראשון: שלוש צורות המעורבות במערכת הפוליטית

כבסיס, אציע את ההבחנה שהמעורבות הפוליטית של האזרחים מתחלקת באופן סכמטי לשלוש צורות בסיסיות:

א. מעורבות "זהותית" – צורה זו מאפיינת את "האדם הפשוט", שלא עוסק בפוליטיקה ביום-יום שלו. העמדה הפוליטית שלו היא עמדה שבעיקרה היא זהותית: "אני איש ימין/שמאל". "אני חילוני/ דתי". אני "מזרחי"/"ישראלי (אשכנזי הוא זיהוי חיצוני בעיקרו)"/"ערבי"/"רוסי". וכו'. על סמך הזיהוי הזה, האדם מצביע בבחירות למפלגה שנתפשת כמייצגת את הזהות שלו. רמת המעורבות והבקיאות שלו במערכת הפוליטית נמוכה, והוא מצביע למפלגה שמייצגת את הקבוצה או העמדה שאיתה הוא מזהה את עצמו. הוא יחבב יותר או פחות את המועמד/ת של המפלגה הזו, אבל ימשיך להצביע לאורך שנים לאותה המפלגה, פרט לנסיבות חריגות – במידה רבה כאשר היא עצמה נתפשת כמי שהשתנתה ולא מייצגת את העמדה הזהותית, או כאשר מפלגת אווירה כלשהי נתפשת באופן נקודתי כמתאימה יותר.

את תוצאות המדיניות הממשלתית אנשים אלה פוגשים לבסוף כמעט כ"כוח טבע" שנוחת עליהם בלא תחושת יכולת להשפיע עליו. במידה רבה, ההצבעה שלהם נתפשת בעיני עצמם כאישור לזהות שלהם יותר מאשר צעד שהם מצפים שיביא לתוצאות ממשיות במציאות. הם יצביעו "זהותית" גם אם ברור שלמפלגה שלהם לא תהיה השפעה – כהצהרה.

ב. מעורבות "אידיאולוגית" – צורה זו מאפיינת בעיקר קבוצת מיעוט אינטלקטואלית, לרוב סטודנטים-פעילים, במהלך הלימודים ולעיתים גם אחריהם, כאשר הם עוסקים בארגוני מגזר שלישי. אנשים אלה בקיאים בתיאוריות הפוליטיות של העמדות שבהן הם מחזיקים, אם כי נוטים לגשת אליהן בצורת של עקרונות כלליים יותר מאשר בדמות צעדיים קונקרטיים. הם תומכים במדיניות שתואמת את האידיאולוגיה שלהם מכיוון שהיא נראית להם נכונה עבור כלל החברה, במקרים רבים גם כאשר היא לא נוגעת לאינטרס האישי המיידי שלהם ואפילו עלולה לפגוע בו.

האנשים האלה פקודים למפלגות ופעילים בתוך המנגנונים המפלגתיים, אם כי נוטים להשאר כמיעוט אידיאולוגי נאמן ולהשאר (במידה מסויימת בגלל אופי המעורבות האידיאולוגי שלהם ובמידה מסויימת מרצון) בשולי מוקדי הכוח. לעיתים קרובות המעורבות "הזהותית" שלהם, שבצורה הקודמת מתחברת עם מפלגה מסויימת, הופכת בצורה הזו לחיבור פרסונלי למועמד מסויים בתוך המפלגה – חיבור שכדרכו של יחס פרסונלי במערכת הפוליטית, נוטה להסתיים באכזבה ובמפח נפש לאור התנהלות המועמד. אני מודה שבתיאור המודל הזה עומדות לנגד עיני בעיקר מפלגות השמאל, אבל אני חושב שהוא דומה למדי גם אם מסתכלים על פעילים מהימין הכלכלי בליכוד, ואולי גם לגבי פעילים מהימין הלאומני-משיחי בימין הדתי.

ג. מעורבות "ארגונית – אינטרסנטית" – בצורה הזו מדובר על מעורבות פוליטית של נציגי התארגנות חברתית-כלכלית קונקרטית (לדוגמא – תנועת התיישבות, ארגון עובדים, קואופרטיב גדול), שחותרת לעמדת השפעה פוליטית במטרה לקדם אינטרס קונקרטי מסויים. לעניין זה יש כמה היבטים חשובים:

  1. המהלך הפוליטי ברגע נתון הוא לעיתים קרובות מאוד-מאוד קונקרטי. למשל, תיקון חקיקה בכיוון מסויים, הקצאת סעיף תקציב מסויים, תיקון תקנה בהתאם לצורך של הקבוצה, הפעלת לחץ פוליטי לקבלת החלטה מנהלית מסויימת – שנחוצים לחברי אותה הקבוצה כדי לקדם את עניינם.
  2. זו מדיניות "סקטוריאלית" באופיה, אבל היא מייצגת סקטור חברתי קונקרטי (במילים של מרקס, מעמד בפני עצמו) – שיכול להיות רחב מאוד –  שיש לו צורך ממשי ולא "סקטור" זהותי.
  3. מכיוון שהמטרה היא השגת אותו צעד קונקרטי, היא מאפשרת שיתוף פעולה עם גורמים פוליטיים שאינם דווקא מזוהים אידיאולוגית עם הקבוצה, והתבססות על שיתופי פעולה חוצי מפלגות.
  4. זו פוליטיקה מעשית מאוד, שעוסקת בחלוקת המשאבים הממשית של החברה. מכיוון שאופן חלוקת המשאבים הממשית של החברה הוא לתפישתי עיקר עניינה של הזירה הפוליטית, מי שמעורב בפוליטיקה מהסוג הזה נוטה להבין את המערכת הפוליטית והמתרחש בה טוב בהרבה מאשר המעורבים בשתי הצורות הראשונות ולפתח מיומנות פעולה עדיפה בתוכה.
  5. אנשים שמובילים ארגונים כלכליים-חברתיים ממשיים מגלים מאוד מהר את הצורך של הארגונים שלהם לפעול בתוך הזירה הפוליטית באופן המעורבות הזה, במטרה לייצר או לשמר את התנאים שיאפשרו לארגון שלהם להתקיים ולצמוח.
  6. האנשים המקושרים לארגונים האלה כחברים בהם מבינים את הקשר שבין ההתגייסות הפוליטית לבין השגת האינטרס של ההתארגנות שבה הם חברים, ומגוייסים לפעילות פוליטית על מנת לקדם אינטרס ממשי ולא כהצהרה זהותית או כבחירה אידיאולוגית.

הפגנה – אילוסטרציה. קרדיט לצילום: Shpernik088

חלק שני – הגרעון הבסיסי של השמאל

אם נתעלם מההגדרות המקובלות והכושלות של שמאל וימין בישראל לפי היחס לאמצעים (כן לסגת מהשטחים, לא לסגת מהשטחים), אני חושב שנכון להגדיר את השמאל כחתירה לבניית החברה כארגון חברתי, דמוקרטי כלפי פנים, שדואג לחלוקת פירות היצירה החברתית באופן מאוזן ומנהל את החברה לפי עיקרון של שיתוף פעולה וסולידריות. לעומת זאת, הימין חותר לחברה שמנוהלת לפי עיקרון התחרות, שמשמעותו חתירת הפרטים לקידום האינטרס האישי שלהם, וחלוקה לא מאוזנת (אבל "הוגנת" לפי הגיון התחרות) של פירות היצירה החברתית בין "מנצחים" ל"מפסידים".

אם נתרגם את זה לשאלת צורות המעורבות – השמאל חותר ליצירת התארגנויות חברתיות סקטוריאליות (בהתנהלות דמוקרטית), שמאורגנות ביחד לסקטור רחב ככל האפשר, לפי העיקרון של שיתוף פעולה – מה שמרקס קרא "מעמד למען עצמו". לפי ההגיון התחרותי של הימין, כל התארגנות סקטוריאלית היא "קבוצת לחץ" אינטרסנטית פסולה שמנסה להשיג יתרון באמצעות שיתוף פעולה בין מתחרים שונים על חשבון המתחרים הלא מאורגנים. זה ההסבר למסע הצלב של רולניקים, תל"חניקים ושאר ליברטריאנים למיניהם נגד ארגוני העובדים והפוליטיקה הסקטוריאלית שלהם. זה לא מסביר את העובדה שאותם אנשים וגופים בהם הם פועלים מאוד לא עסוקים במסע צלב מקביל נגד התארגנויות סקטוריאליות אנטי-תחרותיות חזקות לא פחות (במקרים רבים – יותר) של בעלי הון, בדמות "איגוד התעשיינים" [ראוי לציין שלזה יש לעיתים נטייה לשיתוף פעולה פורה עם ההסתדרות, שמוסבר בחלקו באינטרס משותף בין התעשיה לעבודה המאורגנת, ובחלקו באופן הלא-מאוד-דמוקרטי של ההסתדרות הכללית], "איגוד לשכות המסחר", ושאר סוגים של לוביזם פוליטי של בעלי ההון. את ההסבר לכך צריך לחפש כנראה – מחוץ למקרים של תגמול כספי ישיר וקידום עצמי בסביבה תחרותית – בכיוון של "אידיוטיזם שימושי" בתדלוק של בעלי ההון שמממנים את כל פעילות מסעי הצלב האלה, למען האינטרס הקפיטליסטי הממשי, בשם אידיאל קפיטליסטי מדומיין וסותר.

לצד (ובמקום) הסקטוריאליות הרחבה של השמאל, שחותרת להכיל כמה שיותר, מתקיימת גם סקטוריאליות צרה ומסתגרת, ימנית, שמייצגת את האינטרס של הנהגות שמרניות של קבוצות מיעוט מובחנות לבצר את שליטתן בקבוצות האלה, באמצעות יצירת מנגנון תגמול כלכלי-חברתי עבור ההשתייכות למגזר. למשל הימין הדתי, החרדים, ובמידה מסויימת גם ה"רוסים" והערבים)

ובחזרה לזירה הפוליטית – על מנת להשיג השפעה ממשית בזירה הפוליטית, צריך לייצג כוח פוליטי ממשי וקונקרטי, ולא אידיאל נטול כוח. צריך להוביל כוח חברתי שיכול להזיז דברים במציאות (למשל: להשבית חלק במשק, לגרום להסטת השקעות, לבצע הצבעה מאורגנת בתוך המפלגה או בבחירות לכנסת).

ואם נחזור למצבו של השמאל בישראל, אני חושב שניתן להבין בבירור שחולשתו הגדולה נובעת קודם כל מכך שהמנגנון הסקטוריאלי שלו, שהיה הגדול והחזק בישראל, פורק באופן יסודי לאורך העשורים האחרונים. שרידיו שממשיכים להתנהל כסקטורים הנוטים לפוליטיקה סקטוריאלית צרה ומסתגרת, שלא חותרת להתרחבות ושיתופי פעולה עם סקטורים אחרים, ובכך מהווה או מתקרבת לסקטוריאליות "ימנית". באופן טרגי-קומי, המונח "הפגנה" הפך לשם עצם [כך הוא מופיע בויקימילון] עבור התכנסות חברתית של הצהרת זהות, במקום מה שהוא אמור להיות בזירה הפוליטית – תואר הפועל [תיקון: שם פעולה. תודה למתן] (או משהו כזה, אל תתפשו אותי במונח הדקדוקי) – המחשת היכולת של ארגון חברתי-כלכלי מסויים להזיז דברים במציאות במציאות, באמצעות הדגמת יכולת הארגון וההיקף האנושי שהוא מכיל. הפגנת יכולת לשם קידום צעד בזירה הפוליטית.

יסוד המשבר הפוליטי הנוכחי של השמאל בישראל הוא היעדר הבסיס החברתי-כלכלי שאותו הוא אמור לייצג, והמעבר של מפלגות השמאל להשענות בלעדית על שתי צורות המעורבות הפוליטית הראשונות, שלא מסוגלות לבסס כוח פוליטי ממשי. עניין זה מתבלט מתוך המעבר של שרידי הסקטור החברתי של השמאל לפעולה בתוך מסגרות פוליטיות של המרכז והימין, בהן ניתן להשיג קרבה להשפעה פוליטית ממשית. בעבר, כדאי להזכיר, הכוחות החזקים של הימין הפוליטי נאלצו לפעול, מאותה הסיבה בדיוק, בתוך המסגרת המפלגתית של השמאל.

אם יש עתיד לצמיחה מחודשת של השמאל בישראל, הוא טמון ביצירה מחודשת של התארגנות חברתית-כלכלית דמוקרטית שחותרת להתרחבות מקסימלית המתנהלת לפי הגיון של שיתוף פעולה רחב [כלומר, בפועל – קואופרציה וארגון עובדים על בסיס תודעה מעמדית רחבה לצד קידום אינטרסים מיידיים], ומתוך כך מגייסת את חבריה לפעילות פוליטית לפי ההגיון של מעורבות ארגונית-אינטרסנטית ובונה לעצמה זרוע פוליטית שתייצג אותה בזירה הפוליטית במטרה לייצר את התנאים לשימורה וצמיחתה. בהיעדר התארגנות חברתית-כלכלית שכזו, אין לשמאל בסיס קיום פוליטי.

11 מחשבות על “שלושה סוגי פוליטיקה וגרעון השמאל בישראל

    • במידה מסויימת – בן גוריון, ובמידה רבה חניכיו מ. דיין והאזרח מספר אחת ש. פרסקי.
      וברצינות – העימות המרכזי בין שמאל לימין בישראל בשנות ה-60 (וגם קצת קודם וקצת אחרי) היה בתוך מפא"י, בין אנשי רפ"י (לפני, במהלך ואחרי הפילוג והחזרה) לבין אנשי אחדות העבודה (ובראשם אלון). את בגין אנשי רפ"י דחפו בפוטש של יוני 67 לממשלה בסה"כ כשחקן חיזוק.

      אהבתי

    • אני חושב שהתפוררות הארגונים האלה בישראל מייצגת תופעה דומה ברוב העולם המערבי, ושבישראל הפירוק שלהם הוא כנראה קיצוני יותר ממה שקרה במקומות אחרים.

      אהבתי

  1. פינגבק: על צדק, חלוקה, וצדק חלוקתי | עמדת תצפית

  2. פינגבק: שנה טובה ה'תשפ"א | עמדת תצפית

  3. פינגבק: על סדר היום: שלוש הערות בנקודה הנוכחית של מערכת הבחירות | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s