פוסט בחירות

חלון הזמן שבין סיום ספירת הקולות (תוצאות רשמיות ממש ממש יפורסמו ביום שלישי הקרוב) לבין ההמלצות של ראשי הסיעות לנשיא הוא זמן טוב לנסות לסכם ולהציג תובנות.

א. מה נשתנה?

לא הרבה. אני אסייג ואגיד שלא נכנסתי לניתוחי עומק של מעבר קולות בקלפיות ספציפיות והשוואה של ארבע או יותר מערכות הבחירות האחרונות. בשורה התחתונה, שהיא שורת המנדטים, מאז הסיבוב הקודם:

הליכוד התחזק מ-32 ל-36 מנדטים; כחול לבן שמרה על 33. המשותפת עלתה מ-13 ל-15. ש"ס ויהדות התורה נשארו על 9 ו-7 בהתאמה. ליברמן ירד מ-8 ל-7. ימינה ירדה מ-7 ל-6. העבודה-גשר-מר"צ ירדו מ-11 (ביחד) ל-7 בלבד.

נוטים לארגן את התוצאות לפי "גושים", אלא שה"גושים" האלה מייצגים פחות שותפות פוליטית ויותר "קווי החרמה":

המפלגה המגזרית של הציונות הדתית תהיה שותפה רק של הליכוד והחרדים. החרדים, באופן מעניין, הכניסו את עצמם לאותה סיטואציה, מכיוון שהם לא מוכנים לשותפות עם ליברמן, לפיד (כחול לבן) ומר"צ (לפחות כל עוד לא עומדת על הפרק אפשרות ממשית של ישיבה באופוזיציה – אז אני מעריך שהמצב יכול להשתנות במהירות). הליכוד לא מוכן לשותפות בממשלה שבה נתניהו הוא לא הראש (לפחות כל עוד נתניהו לא הודח/פרש, מה שיכול בהחלט לקרות אם תקום ממשלה חלופית כלשהי). כחול לבן לא מוכנה לשותפות בממשלה שבה נתניהו הוא כן הראש (לפחות לא כשהוא הראשון). כנ"ל העבודה-מר"צ-גשר. הרשימה המשותפת מתלבטת (בעיקר מי שהוא לא בל"ד) אם היא מוכנה להשתתף במשחק, ולהחרים רק את נתניהו (וליברמן) ולא את כולם. מאחורי הקלעים, חלקים שם בהחלט מוכנים גם לשתף פעולה עם נתניהו בדברים נקודתיים תמורת תמורה הולמת. ליברמן לא מוכן לשתף פעולה עם נתניהו, עם החרדים ועם המשותפת. ובכל זאת, ליברמן הוא לטעמי המעניין ביותר, כי ההחלטה הנחושה שלו לא לאפשר הקמת ממשלת ימין בראשות נתניהו היא שמונעת הרכבת ממשלה ומאפשרת את מרתון הבחירות הזה כבר כמעט שנה. עוד על הרקע לעימות בין ליברמן לנתניהו, אכתוב ברשומה עתידית.

אז מה יוצא מהפלונטר הפוליטי הזה? בעיקר פלונטר. אבל ככל שמתברר שהוא לא נפתר וקשה לראות איך בחירות נוספות יכולות לשנות את התמונה, כך תגבר הנחישות של השחקנים השונים להתיר אותו בכל זאת. יהיה מעניין.

ב. "הערבים" – 

הרשימה המשותפת הגיעה להישג יפה של 15 מנדטים. רובו כנראה הגיע מעליית אחוז ההצבעה במגזר הערבי, והמשמעות היא שהיא עדיין לא מיצתה את הפוטנציאל שלה (כי אחוז ההצבעה בקרב הערבים עדיין נמוך יחסית מהכללי). בשונה ממערכות בחירות קודמות, היא גם ניסתה לגייס קולות בציבור היהודי, תוך ניצול השילוב שבין הקמפיין האנטי-ערבי של הימין וסנטימנט ה"אני חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים" בקרב אנשי "השמאל", שהפעם לא היו צריכים לחשוש מאחוז החסימה של מפלגות האם שלהם. ובכל זאת, אני מבין שהקולות היהודיים של המשותפת עדיין לא חצו כנראה את רף המנדט הבודד. בסופו של דבר, המשותפת מצליחה לגבש את עצמה כמפלגה הכמעט בלעדית של המיעוט הערבי בישראל, ואחוזי ההצבעה עבורה ביישובים הערביים הם כמעט מוחלטים. הצצתי בכמה נתונים של יישובים, וגיליתי שגם יישובים בדואים בצפון, שתושביהם משרתים בצה"ל, הצביעו למשותפת. נראה שהיחידים שלא הצביעו באופן גורף למשותפת הם כנראה החברים של נאיל זועבי בכפר נין, ובעיקר הדרוזים.

ועדיין, ההצלחה הזו מבטאת אתגר מורכב: עליית אחוזי ההצבעה מחזקת את התובנה שכדי לקדם את העניינים שלהם, עדיף לערבים-אזרחי-ישראל להשתתף יותר ויותר במשחק הפוליטי, ונראה שהמצביעים שלהם מעוניינים בכך. אלא שהשתתפות אפקטיבית במשחק הפוליטי דורשת לשתף פעולה באופן מעשי גם עם מפלגות "ציונות", באופן שבעבר המפלגות הערביות התקשו לעשות. צעד גדול קדימה היתה ההמלצה של חברי הכנסת של חד"ש ורע"ם-תע"ל על גנץ להרכבת ממשלה בסבב הקודם.

באופן כללי, אני חושב שהמגמה של איחוד הקולות הערביים במפלגה ערבית משותפת הוא לא דווקא גורם חיובי עבור הערבים-אזרחי-ישראל. היא מקבעת את ההשתתפות של האזרחים הערבים בפוליטיקה כפוליטיקה מגזרית, דבר שמשרת פוליטיקה שמרנית. אני מתרשם, למשל, שהשפעתה של בל"ד על הרשימה המשותפת (ועל הדימוי שלה בציבור היהודי) גדולה מכוחה היחסי בציבור הערבי בישראל. הייתי שמח בהרבה עם חד"ש (ואולי גם רע"ם-תע"ל) היו חוברות דווקא לאגף השמאלי של השמאל הציוני (למשל ריצה של חד"ש ומר"צ) ביחד, אלא שנראה שהציבור הערבי – ולא רק הוא – מעדיף עדיין פוליטיקה מגזרית מאוחדת (ריצה במסגרת רשימה אחת מעלה את אחוז ההצבעה בציבור הערבי) על פני ארגון לפי מגמה פוליטית-אידיאולוגית, ואחוז החסימה הגבוה מסכן את המפלגות האחרות ברשימה במקרה של ריצה מפוצלת.

ג. "השמאל הציוני" – 

כבר כמה מערכות בחירות שאני אומר שלמר"צ אין זכות קיום, מכיוון שהיא מנסה להיות שילוב בלתי-אפשרי של חד"ש והאגף הליברלי של העבודה. אז במערכת הבחירות הנוכחית מפגות השמאל הציוני רצו ביחד, ובמקום קמפיין גוועלד הדדי קיבלנו רשימה שכל קמפיין שתעשה יבריח חלק מהמצביעים שלה. ואכן, באופן שלא הפתיע אף אחד (חוץ מאולי עוצמת התהליך), נראה שחלק גדול מאוד מהם הלכו. בבחירות ספטמבר המחנ"ד והעבודה-גשר קיבלו 405,227 קולות. בבחירות מרץ העבודה-גשר-מר"צ קיבלו ביחד 267,458 קולות. כלומר, כ-שליש מהמצביעים הקודמים הלכו לכחול-לבן, למשותפת, לליכוד (אלה של גשר) או פשוט נשארו בבית.

היתרון הוא שבלי הורדת אחוז החסימה, קשה לראות איך מישהו מעז לפצל את הגוש הזה לרשימות נפרדות פעם נוספת.

החסרון הוא שכאשר הרשימה הזו מורכבת משלוש סיעות שונות (אם מניחים שיאיר גולן הוא אכן במר"צ) עם שני מנגנוני סיעה שונים ואורלי לוי אחת – קשה לראות איך היא הופכת לגוף פוליטי אחד.

אמנם, באווירה פוליטית אחרת חלק ניכר מהמצביעים שהלכו למשותפת יחזרו לשמאל הציוני וגם בכחול-לבן יש כמה מנדטים כאלה שיכולים לחזור. אבל אני חושב שככל שאנחנו עוברים יותר מערכות בחירות, הולך ומתבהר שהשמאל הציוני קטן מכדי להתחלק ליותר מגוף פוליטי אחד. ולכן ראוי שבמהלך הכנסת הנוכחית (בהנחה שלא הולכים לבחירות רביעיות) השמאל הציוני יתלכד סביב גוף פוליטי אחד – בתהליך כלשהו של איחוד הסיעות או פירוק של חלקן – ושהפעילים הסוציאל-דמוקרטיים יתאחדו להשתלט על הגוף הזה ולהפוך אותו למפלגה מתפקדת.

בצד האופטימי – ככל שהעסק הולך ומצטמצם, הולכים ומתמעטים הגורמים האחרים שיש להם אינטרס להתערב במה שקורה במפלגות האלה ולהפריע.

בצד הפסימי – זה תהליך ארגוני-זהותי מורכב וכואב, שלא יקרה בקלות והדינמיקה הפנימית בין קבוצות פעילים שונות לא מעוררת בהכרח אופטימיות. בנוסף – הפוליטיקה של השמאל הציוני מרחפת בחלל של מחסור אדיר בארגון חברתי שעליו היא יכולה להשען ואותו היא יכולה לייצג. אבל גם על זה אכתוב ברשומה נפרדת.

ד. דרך חדשה – 

ואם כבר עתיד השמאל-הציוני, כדאי שהוא ימצא לעצמו איזה סיפור מארגן שיכול לגייס סביבו ציבור. לציונות הדתית יש כזה. לאזרחים הערבים יש כזה. לחרדים יש כזה. לליכוד יש בעיקר את נתניהו, שמתאמץ מאוד להפוך את אישיותו לעניין זהותי מארגן.

לשמאל הציוני יש בעיקר עבר, שיח זכויות, והרבה תלונות על המציאות שלא תואמת לשיח החירויות. אבל משיח זכויות (אינדיבידואלי) לא בונים מהלך חברתי. ולכן אני חושב שהשמאל הציוני צריך – כפי שעשה בעבר בזמן שבנה את כוחו – להציע מהלך חברתי ברור, שיכול לגייס אנשים לסיפור מארגן זהותי. ואולי כדאי שיהיה גם משוחרר מהמיתוג של העבר, שבזכות כל מיני מפיצי נראטיבים היסטוריים עקומים ואנשים שמקדישים את מיטב מאמציהם לבקר באופן הוגן יותר ובעיקר פחות דווקא את המחנה שאליו הם מתיימרים להשתייך – גורר איתו יותר עויינות ציבורית מאהדה. אולי בעתיד הציבור ילמד להעריך את העבר הזה מחדש, אבל זה ידרוש תהליכי התבוננות וחינוך ארוכי טווח, בסביבה תקשורתית ואקדמית מתוקנות.

כמחשבה ראשונית (באמת) עלה לי הרעיון של "ישראל צומחת" – חזון שעיקריו:

א. מחוייבות לתעסוקה מלאה בשכר הוגן.

ב. מחוייבות לצמיחה כלכלית-יצרנית ברת קיימה.

ד. מחוייבות לחלוקה רחבה של פירות הצמיחה והזדמנות שווה להנות מהם.

ו. אספקת שירותים ציבוריים (חינוך, בריאות, רווחה, בטחון פנים ועוד) באיכות גבוהה ובזמינות אוניברסלית.

ה. מחוייבות למנגנון דמוקרטי-מכיל עבור כלל האזרחים ולא על בסיס מגזרי.

ז. מימון ציבורי לאספקת שירותי דת ותרבות על בסיס קהילתי תוך ניתוק ממנגנון המדינה ויצירת חלופה אזרחית לסמכויות שניתנו לבתי הדין הדתיים של העדות השונות.

על בסיס העקרונות האלה לייצר שיתופי פעולה מעשיים ותיאום רחבי היקף בין עובדים למעסיקים-יצרנים מכלל המגזרים.

 

ובבניין ציון (ואולי גם בממשלה שלא בראשות נתניהו) ננוחם.