פעם שלישית בחירות

מערכת הבחירות הזו מצאה אותי, ולא רק אותי, נטול אנרגיות לעיסוק בעניין. אבל בכל זאת, מחר בחירות ופטור בלא כלום אי אפשר, אז בכל זאת כמה נקודות.

א. הרשימה המשותפת – בגדול, אין חדש. עודה ממשיך להוביל בזהירות קונגלומרט של מפלגות לא מרנינות עד בלתי נסבלות למדי. נקודת המפתח מבחינת המשותפת היא בעיקר אחוז ההצבעה בקרב החברה הערבית. הנקודה המסקרנת היא הקמפיין שהם עושים בימים האחרונים בנסיון למשוך אלקטורט יהודי מהאגף השמאלי של מר"צ שמאוכזב מהחבירה לעבודה, וסתם אנשים שמוכנים להפוך את ההשתתפות שלהם לפרופרמנס של פולטיקת זהויות, שבמסגרתה יכולות "חיות-פוליטיות-מזדהות-עם-מיעוטים" להפגין את הזדהותם עם המיעוט הערבי באמצעות מתן קולם לקונגלומרט המפלגות הערביות. יהיה מסקרן למדי לבחון עד כמה זה יצליח, למרות שלפתק כזה לא תהיה השפעה ממשית. ולמה לא תהיה לו הצבעה ממשית? כי המעורבות המקסימלית האפשרית של הרשימה המשותפת בהרכבה הנוכחי היא תמיכה מבחוץ בממשלה מעבר צרה בראשות גנץ (לפחות בשלב הראשון, לפני שתתגבש לממשלת מרכז שהמשותפת תסתייג ממנה בחריפות כמו מכל ממשלה ציונית). אלא שמי ששוקל להצביע למשותפת, מתלבט בינה לבין קול לעבודה-גשר-מרץ, שגם משמעותו היא תמיכה בממשלת גנץ, ואולי גם מבפנים (כלומר, עם השפעה כלשהי). אבל ככה זה פוליטיקת זהויות – פוליטיקה ימנית, שבמקרה הזה משרתת בעיקר קונגלומרט שרובו ימני (גם אם ימין של המיעוט), ואת התחושה הטובה של מי שפועל לפי פוליטיקת זהויות.

ב.העבודה-גשר-מרץ – הדבר המעניין שמתבקש להסביר בנוגע לסיפור הזה הוא למה פרץ הכשיל את האיחוד בסיבוב הקודם, וביצע אותו בסיבוב הנוכחי. ההסבר הבנאלי הוא החשש מאחוז החסימה. ההסבר הפחות בנאלי נשען על רעיונות מתורת המחנות, ושואל מה ההבדל במאזן הכוחות הפנימי בין האיחוד הנוכחי לבין הלא-איחוד הקודם (למשל, היעדרם של שפיר שנדחקה החוצה, פרייג' שנדחק לאחור, וברק. וגם צמצום של מספר חברי הכנסת הצפוי של שלוש המפלגות השותפות באיחוד). אחת ההשפעות של האיחוד הוא שלמעשה לרשימה המשותפת הזו לא נותר על מה לנהל קמפיין, מכיוון שכל אגף מנטרל את ההגיון בקמפיין מהצד השני:

יעשו קמפיין יוני-ליברלי שמכוון למי שמתלבטים לגבי המשותפת – יבריחו את הקולות הפחות שמאלנים לכחול-לבן. יעשו קמפיין שמכוון לקולות הפחות שמאלנים שהלכו לכחול-לבן, יבריחו את האגף השמאלני-ליברלי למשותפת. התוצאה היתה לתחושתי כמעט היעדר קמפיין, ובעיקר נסיון למנוע בריחה גדולה מדי של הקולות הקיימים, בתקווה לשמור על כ-2/3 מהקולות של הסיבוב הקודם. לא מהלך מבריק במיוחד – אלא אם מניחים שהיו גורמים שהעדיפו את זה.

בכל מקרה, למהלך הזה היו יתרונות וחסרונות:

היתרון הראשון – הוא חסך קמפיין גוועלד הדדי, על ההמרצות המטרידות והמסרים המדכאים הנלווים אליו.

היתרון השני – ייתכן שהוא סותם את הגולל על שני הגופים הנבדלים של העבודה-ומר"צ (שלפחות השני מהם היה מיותר), ושלאחריו יישאר גוף אחד. בתקווה שהוא יתאחד לכיוון הציוני-סוציאל-דמוקרטי, ולא לכיוון שמאלנות-ליברלית שמתחרה על האלקטורט היהודי של חד"ש.

החסרונות – אני חושד שבמסגרת האיחוד, מספר הטלפון שלי הועבר לידי מר"צ, ובעתיד אוטרד על ידי שתי המפלגות (אם לא יתאחדו באמת).

ג. כחול לבן – מרק משונה של קואליציה של סתירות (אולי בגלל זה התחושה, לפחות שלי, היא שהם לא ממש דאגו לעשות קמפיין עם תוכן), שהדבר העיקרי שהיא יודעת זה שהיא רוצה זה שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה. יש בזה כמה יתרונות ניכרים, אבל זה לא מבטיח שמהעניין הזה לא יצמח ראש ממשלה תואם נתניהו מבחינת מדיניות – עם סגנון נעים יותר, זה לא יהיה קשה במיוחד – ועם תאריך תפוגה ארוך יותר. וזו לא תהיה תוצאה מוצלחת במיוחד.  מבחינת הסתירות, יעלון, למשל, הוא דובר בולט של פוליטיקת הסטטוס-קוו. גנץ סימן את עצמו כאופוזיציה לנתניהו בנושא עסקת המאה (מול ההתנגדות של נתניהו) שאני מבין אותה כמהלך לשינוי הסטטוס-קוו. בחוסן יש כמה אנשים טובים, אבל מאזן הכוחות בתוך כחול-לבן לא ברור, ויכול להיות שיש הגיון בפילוג של ההרכב הזה אחרי הבחירות.

ד. הימין – אין לי באמת עניין איך הימין מחלק את הקולות בתוך הגוש שלו. אני אפילו לא בטוח מי הרשימות שמתמודדות מימין לליכוד. אבל שום דבר טוב לא יצא משם בכל מקרה. כהרגלי, אני מקווה שהליברטנים (שהפליאו בפילוגים בפנימיים) יתבזו כמו דע"ם (הידעתם שהיא רצה גם בבחירות הקודמות?), ושימינה ועוצמה לישראל יגרדו את אחוז החסימה מלמטה ויבזבזו כמה שיותר קולות.

ה. לשון המאזניים – הסיבה היחידה שאנחנו נהנים ממערכות הבחירות החוזרות האלה היא ליברמן. והסיבה היא שליברמן, אחרי שנשבר לו מהנסיון להשפיע מתוך ממשלת נתניהו (להבנתי, כאשר מאזן הכוחות שם הכריע בניגוד לעמדת ליברמן ללכת להסדרה שקטה מול חמאס במקום לנסות להפיל את השלטון שלו בעזה), בחר להתעמת מול נתניהו ולנסות לסלק אותו מהזירה הפוליטית. ואני מעריך שליברמן באמת רוצה בהסתלקותו. אלא שעד עכשיו הרצון הזה לא הביא אותו  להתאבד בדמות כניסה לממשלת מיעוט צרה עם כל הגורמים שנגדם הוא נאבק (מר"צ, החרדים, ובוודאי המשותפת). הכיוון שהוא רוצה היא ממשלת אחדות של כחול-לבן – ליכוד (נטול נתניהו) – והוא. אבל כמו בפעם הקודמת, לא בטוח שהמפה תאפשר לו לממש את הדבר הזה, והוא ימצא את עצמו שוב בפני אותה הדילמה. במובן מסויים, אני חושב שהתחזקות של ישראל ביתנו תגדיל את הכוח שלו, ותהפוך את הסיטואציה למעניינת יותר (כמובן, בעיקר אם יתחזק על חשבון הימין).

באופן כללי, אני חושב שליברמן מוערך (כלומר, מצוייר על ידי התקשורת) באופן שלילי בהרבה ממה שראוי לראות בו. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהתקשורת הישראלית היא קואליציית ימין מ"הארץ", דרך החשוד במתן שוחד מוזס ששולט ב-ynet, החברים של נתניהו בוואלה, ועד לכלים של שלדון במעריב וישראל היום והשופרות של הימין המתנחלי בערוצים 7 ו-20 וברדיו קול ישראל. אחת מהמסקנות הנלוות צריכה להיות שאם התקשורת נלחמת בליברמן – כנראה שהוא מאיים על הימין. למי שרוצה לראות ניתוח רדיקלי-אך-מעניין מאוד בנוגע לליברמן, הנה פוסט של אחד האנשים המבריקים בסביבה (ולא חייבים לחתום על הדברים בשביל זה. ברקים נוטים להרחיק לכת. וזה עדיין יהיה טוב מכ-95% מהפרשנות ה"פוליטית" שתמצאו במקומות אחרים).

ו.  מה צפוי? – אי אפשר לדעת, כמובן, עד שלא יהיו תוצאות האמת. מה גם שיכול להיות שכדי שדברים יזוזו, כל מיני רשימות משותפות יצטרכו להתפלג כדי לייצר קואליציות הסכמה מהותיות.

התרחיש הפסימי (אם נתעלם מהאפשרות של מריחת ארבעה חודשים והליכה לסיבוב בחירות רביעי) הוא קואליציית נתניהו-ימינה-חרדים.

התרחיש האופטימי-אך-אולי-סביר לדעתי הוא ממשלה צרה (אבל לא מיעוט) של גנץ עם ליברמן ואחת מהצפרדעים שהוא יצטרך לבלוע – או חלק מהחרדים או האגף השמאלי של העבודה-מר"צ-גשר (או גם וגם). נדמה שבעבר ליברמן הצליח לשבת גם עם אלה וגם עם אלה. אחרי שממשלה כזו תקום, ומשפחת נתניהו תעקר מבלפור (השיירה תצא במחזה דרמטי בשידור ישיר של מה שיסתיר מהצלמים. אנשים יירקדו ברחובות ויירקו לכיוון המכוניות. לא אופתע לחלוטין אם היעד יהיה חד כיווני לנתב"ג ולא לקיסריה), אפשר יהיה לארגן הכל מחדש. נתניהו יעזוב/יודח מראשות הליכוד, ותוקם ממשלת אחדות שתאפשר להוציא/למתן חלק מהקצוות שמפריעים בממשלה צרה. השאלה מי מהצדדים יוצא החוצה תייצג את ההכרעה הפוליטית הממשית.

ז. טיפ של אלופים ליממה הקרובה – אל תצפו/תקראו חדשות במהלך יום הבחירות. סביר להניח שלא ישודר שום דבר חשוב, אמין, או כזה שיש לכם השפעה עליו. אם תצרכו חדשות, אתם בעיקר תתבאסו/תיגעלו/תתעצבנו. אם אתם לא מרגישים מחוייבים לפעול למען אחת המפלגות (בשלב הזה כולן מסתפקות בהמרצת התומכים הידועים שלהן), אני ממליץ להצביע, לסגור את הטלפון, ולנסוע לראות פרחים או את הכנרת המלאה. שכבר אמרו רבותנו:

"ביום שלישי בבוקר [הפעם באופן חריג זה יום שני. התצפיתן] התעוררה גברת קרש בשעה מאוחרת ואמרה: "היום יהיה לי יום נהדר. היום יש לי חופש. היום אינני צריכה לעבוד." קשרה לראשה סרט יפה. צבעה את השפתיים בריבה אדומה, צבעה את הלחיים בפודינג וקראה: "בוקר טוב, חברים. מי רוצה לטייל? הבוקר נפלא וארצי נהדרת, כל כך מתחשק לי לטבול בכנרת"

 

בעשר בלילה, עם סגירת הקלפיות, פתחו את כלי התקשורת ל-10 דקות, כדי לראות את המדגמים. חוץ מאחד חריג, אלה שדומים זה לזה יתנו תוצאה אמינה למדי, אבל לא סופית. מכאן והלאה, שוב לא ישודר שום דבר בעל ערך בשעות הקרובות. לכו לישון, וצפו בתוצאות שוב כשתקומו בבוקר. אלה יהיו תוצאות כמעט סופיות, פרט למפלגות שקרובות לקצה המנדט, שהתוצאה שלהן תוכרע בימים הבאים אחרי ספירת המעטפות הכפולות. ככה לא תפסידו שום דבר, ולעומת זאת תרוויחו שנת לילה טובה שתאפשר לכם לקום רעננים ליום שאחרי הבחירות.

ח. ביום שאחרי הבחירות – חוץ מלבחור ממשלה, צריך להחזיר את אחוז החסימה למקום נמוך יותר. זה יקל על קיומן של מפלגות אמיתיות. עם כי גם זה רק מכניקה. במהות, כדי שיהיו מפלגות אמיתיות צריך שתהיה חברה מאורגנת, ולא המון של צרכנים. ולכן הפוליטיקה האמיתית היא העיסוק בארגון דמוקרטי של החברה (במידה רבה, באמצעות ארגון דמוקרטי של הכלכלה).

ובבניין ציון ננוחם.