לא עסקה אלא מבחן – לקראת הצגת "עסקת המאה"

לפי הפרסומים, ממש מחר-מחרתיים צפוי להציג נשיא ארה"ב טראמפ את החלק המדיני של "תוכנית המאה" בפני גנץ ונתניהו – אחרי שנים של המתנה ליוזמה המדינית המדוברת מצד ממשל טראמפ.

מה אפשר להעריך לגבי תוכן התוכנית וההחלטה לפרסם אותה דווקא עכשיו?

חלק ראשון – הנסיבות

קודם כל, אני חושב שכדאי להתייחס לשאלת התזמון, ולאופן שבו היא מוצגת לציבור הישראלי בתקשורת.

אני מתרשם שהתקשורת מסגרה את היוזמה הזו כ"הישג" לנתניהו (שהרי הם "ידידים טובים"), ולכן היא פירשה את החלטת טראמפ להציג אותה לפני הבחירות כ"מתנה" שמטרתה לחזק את נתניהו, ובקצה – התערבות לטובתו במערכת הבחירות. בימים האחרונים, עם ההזמנה לגנץ ולפני הצלחה שלו להפריד (ולהקדים) את הביקור שלו מזה של נתניהו, התייחסו לכך גם כאל "מלכודת" לגנץ, שכל כולה נועדה לשרת עוד ספין של נתניהו ונסיון לעכב את הדיון בחסינותו.

אני נוטה לחשוד בשני היבטים של הנראטיב הזה: האחד שממשל טראמפ מונע משיקולי הבחירות המידיים של "ידידו" נתניהו, והשני שהתוכנית הזו טובה במיוחד עבור הפוליטיקה של נתניהו.

במרץ 2018, במהלך משבר קואליציוני שהתגלה בדיעבד כחולף, כתבתי את הדברים הבאים:

ויש עוד גורם שאולי משפיע ברקע – מתישהו, כנראה מעט לפני או מעט אחרי ההעברה המיועדת של שגרירות ארה"ב לירושלים, טראמפ צפוי כנראה לכנס ועידה אזורית באחת מבירות האזור (אומרים שקהיר), אליה יוזמנו מנהיגי האזור להצגת "עסקת המאה" שהוא יניח על השולחן. […] אם נתניהו חושש מצעד כזה, אין לו קלף הימלטות טוב יותר מאשר לקבל זמן קצר לפני הועידה המיועדת החלטה על קיום בחירות חדשות, שיכניסו את המערכת הפוליטית בישראל לסיטואציה שבה אין לו לגיטימציה להתחייב לשום מהלך מדיני עד שתוקם ממשלה חדשה, עניין של כמה חודשים, ועד אז במזרח התיכון אללה הוא אכבר. הכלב ימות, או שהפריץ ימות, או שיפרוץ איזשהו סכסוך שיעסיק את תשומת הלב, ושעת הכושר תחלוף.

מה קרה מאז? אמנם הממשלה שרדה עוד כמה חודשים, אבל בדצמבר 2018 הכנסת החליטה להקדים בכחצי שנה את פיזורה, ומה שקרה מאז כולנו יודעים – שתי מערכות בחירות ושתי כנסות שהתפזרו, וממשלה עדיין אין, ולא תהיה גם בשלושת החודשים הקרובים.

במילים אחרות, כמו שיש מי שמזכירים שלנתניהו היו את התנאים לספח את בקעת הירדן במשך שנות כהונת ממשלתו אם הוא באמת היה מעוניין בזה ולא כספין בחירות ותו-לו, הרי שהוא יכל גם ללחוץ לקדם את פרסום עסקת המאה, אם הוא חושב שזה ישרת אותו. אני חושב שיש מקום לתהות האם נתניהו – אם נפרש את התנהלותו בהקשר פוליטי רחב יותר וארוך טווח יותר מאשר עתידו האישי והמשפט הצפוי לו, לא ממש מעוניין בקידום "עסקת המאה", אלא מסנדל את המערכת הפוליטית בנסיון לטרפד אותה במריחת זמן. וזה המקום להזכיר שככל שיימרח יותר זמן, נתקרב לקמפיין הבחירה מחדש של טראמפ עצמו, שעלול להפריע לעניין ולעכב אותו.[1]

ואם זו אכן הסיטואציה, הרי שהצעד של טראמפ – ובמיוחד לאחר הצירוף של גנץ לתמונה – הוא הפוך ממה שהוצג לנו. לא התערבות לטובת נתניהו, אלא סנדול נתניהו וגנץ, כלומר ראש הממשלה העתידי של ישראל, יהיה מי שיהיה, ליוזמה הזו. ההתנהלות מול גנץ יכולה לשמש גם כרמז עבה למדי עבור נתניהו – אנחנו לא בונים עליך באופן בלעדי לעתיד, ונדע לעבוד לא פחות טוב גם עם המחליף שלך.

בתמונה – טראמפ חותם על עוד עסקה מזרח תיכונית, עם המלך סלמאן מערב הסעודית (Official White House Photo Shealah Craighead

חלק שני – העסקה 

אחד הדברים המעניינים לגבי "עסקת המאה" הוא שאנחנו לא יודעים מה היא כוללת. כלומר, נזרקות כל מיני ספקולציות לאוויר, ולרוב כל דובר מציג אותה כתרחיש שהוא עצמו לא רוצה שיתממש, אבל במשך שנים של שיחות עם גורמים רבים היא עדיין לא הודלפה באופן אמין. בפעם האחרונה שבדקתי, הגורמים שעמדו מאחוריה היו די גאים בעניין. ויש מקום לציין שהיעדר הדלפות במערכת הדיפלומטית זה לרוב סימן לעובדה שהצדדים לוקחים את הדברים ברצינות ורוצים לקיים את האפשרות שיצאו מהם תוצאות ממשיות. אין כמו הדלפה טובה כדי לטרפד מהלכים מדיניים, ומי כמו אנשי הפוליטיקה יודעים זאת ובמקרים רבים מדליפים בהתאם.

אז הפעם האחרונה שבדקתי הייתה כשקראתי את תמליל הראיון הפומבי של ג'ראד קושנר, אחד האישים המרכזיים מאחורי היוזמה,  בערב של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב (מרחקו של המזרח היא תמיד עניין יחסי, כנראה…) במאי 2019.

ומה אני למדתי מהראיון הזה:

א. שכפי שהזכרתי, יוזמי "העסקה" גאים בכך שאנחנו עדיין לא יודעים עליה כמעט כלום.

ב. קושנר אמר שהסכסוך העיקרי במזה"ת הוא לא בין סונים לשיעים, אלא בין מנהיגים שרוצים קדמה לבין מנהיגים שרוצים לדכא את העם שלהם, בד"כ תוך שימוש בתירוצים דתיים. וזו הבחנה מעניינת בים הפרשנות הפסבדו-פוליטית שמציפה אותנו.

ג. הוא ביקר את השיטה הקודמת מצד גורמי התיווך באזור של "התאהבות" בעצם תהליך המו"מ, ואת השיטה האמריקאית של ניסוח הסכמות בשפה מעומעמת, במטרה לחפות ולדלג על סוגיות שאינן מוסכמות. נדמה לי שמייחסים לקיסינג'ר את טביעת הביטוי "עמימות קונסטרוקטיבית" ביחס לשיטה הזו, אבל עד כה היא התגלתה פחות כקונסטרוקטיבית ויותר כמבטיחה את פיצוץ התהליך בהמשך הדרך.[2]

לעומת השיטה הזו, קושנר אמר שצריך להגיד את הדברים כפי שהם, וזה ההסבר שלו להכרה האמריקאית בירושלים כבירה וברמת הגולן הישראלית – לדבריו אין טעם להתכחש למציאות שכבר קיימת במקומות שהיא קיימת.

ד. האמריקאים צפויים לפרסם מתווה מעשי של מה שנראה להם אפשרי מהבחינה הפרקטית (ולא הצעות נוסחאות מוסכמות), בתקווה ששני הצדדים יהיו מוכנים להכנס לשיחות על בסיסו. הוא אמר שזה יבחין בין מנהיגים שיש להם עניין לשפר את המצב של העם שלהם וכאלה שלא.

זו אמירה חשובה מאוד לטעמי – קודם כל, היא מסבירה את הכותרת בה בחרתי, לפיה מדובר בעסקה ללא עסקה. בעסקה יש שני צדדים (לפחות) שמסכימים עליה. במקרה שלנו יש צד ישראל שצפוי להשיב – לא בפעם הראשונה מבחינת ישראל בסיטואציה שבה ממשל אמריקאי מציב אותה בפני יוזמה מדינית – ב"כן אבל", כלומר להציג הסתייגויות להצעה בצירוף ל"הסכמה" כללית. וכבר קראתי בימים האחרונים שהאמריקאים מזהירים שהם לא יהיו סובלניים להסתייגויות כאלה. מהצד השני עומדת הרש"פ של אבו-מאזן שמחרימה כבר זמן רב את הממשל של טראמפ, והודיעה מראש שהיא תסרב לקבל כל הצעה שתגיע ממנו. כמובן שעכשיו היא מאיימת ב"יום זעם" ובאפשרות להתפרק (שני איומים שהם להערכתי איומי סרק).

כך שאני משער שלא פחות מאשר להציע עסקה שמישהו חושב שניתן להגיע להסכמה לגביה, ייתכן שממשל טראמפ מבקש להניח על השולחן אופציה פוליטית שמטרתה לייצר חלופה למערכת הסטגנציה שיצרו נתניהו ואבו-מאזן, כל אחד מצידו. כאשר יש על סדר היום הצעה שאפשר למכור לציבור בשני הצדדים את היתרונות שלה, היא יכולה להפוך למנוף עבור חלופה שלטונית שתבטיח לפעול למימוש שלה – בין אם זה גנץ כחלופה לנתניהו, ובין אם זה היורש של אבו-מאזן, במהרה בימינו (אם הרש"פ תצליח למנות יורש מבלי לקרוס למלחמת ירושה). דרך אגב, בשינוי נסיבות בצד הישראלי ועם לחץ מהציבור שלו להתקדם, ייתכן גם שאבו-מאזן יהיה מוכן (או מוכרח) לצאת מעמדת הקיפאון שלו. לא סתם האמריקאים מדברים היום על חלון זמן של ארבע שנים (!) להצטרפות פלסטינית לתוכנית.

ה. קושנר לא הציג פירוט של המתווה, אבל הציב את המשוואה שלו:

"ביטחון לישראל תמורת שיפור החיים של הפלסטינים".

בהקשר הזה הוא אמר שעניין הזכויות הלאומיות הסמליות מעניינות כנראה בעיקר אליטות קטנות שלא ממש סובלות מהמצב, אבל רוב הציבור עסוק בשאלות החיים עצמם ואיכות החיים שלו. זו גישה שמעדיפה את הקונסטרוקטיביות של השיפור הממשי של החיים על פני הסמלים הטקסיים של ריבונות מדינית. במידה רבה, זה נועד ליצור משוואה הפוכה מזו שיצר תהליך אוסלו – המצב בו ערפאת והרש"פ מתהדרים בסממנים טקסיים של מדינה, בעוד שמצב האוכלוסיה שלהם הולך ומתדרדר. 

אם צריך להעריך את התוכן שתציע היוזמה, אני מבין מזה שהיא לא צפויה להציע הסדר קבע אלא תהליך לשנים הקרובות:

עבור הצד הפלסטיני היא תציע את חיזוק האוטונומיה והכלכלה הפלסטינית לכיוון של יותר עצמאות בלי להגיע בהכרח ל"קו סיום" של הקמת מדינה מוכרת עם גבולות קבע.

עבור הצד הישראלי היא תציע הסדרי ביטחון, שמשמעותם חיזוק האחיזה שלה בשטחים חיוניים עבורה, לא בהכרח בדמות של סיפוח סופי. גמול נוסף לצד הישראלי תהיה לגיטמיציה עבור מדינות ערב (ערב הסעודית ומדינות המפרץ, ואולי גם מצרים וירדן) לחזק את קשריהן עם ישראל, לנוכח התקדמות מדינית מול הפלסטינים או בתירוץ שאם הצד הפלסטיני לא מעוניין לעזור לעצמו, הם פחות מחוייבים להקריב עבורו את האינטרסים שלהן. וגם כאן,  – התקדמות כזו יכולה להפעיל את מנופי הלחץ שיאפשרו התקדמות לשיתוף פעולה עם ההצעה גם בתוך המערכת הפוליטית הפלסטינית.

 

לסיכום

אם הדברים אכן יתגלו בהתאם לפרשנות שהצעתי, נראה שטראמפ צפוי להניח בימים הקרובים על סדר היום הצעה שלא פחות משהיא "עסקה" מעשית קונקרטית שאולי תחתם יום אחד בטקס חגיגי על מדשאת הבית הלבן, היא אולי יותר מבחן למנהיגי האזור, שאולי יצליח להוציא אותם ממלכוד הקפאון הפוליטי ששלט כאן בשנים האחרונות, ויאפשר לקדם בשטח תהליכים פחות חגיגיים אבל ממשיים ובעלי השפעה חיובית על הציבור, באופן שיכשיר את השטח לעסקה עתידית.

---

[1] קראתי בעבר פרשנות מעניינת לפיה התפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה בשנת 1961 היתה לא רק (או לא דווקא) תוצר של פרשת לבון, אלא גם כלי לעכב התערבות לא רצויה (מבחינת בן גוריון של ממשל קנדי הטרי בתוכנית הגרעין של ישראל, עד שתחצה שלב חשוב בהתקדמותה.

[2] כמי שקרא די הרבה על ההיסטוריה של המו"מ בין ישראל לשכניה בתיווך ארה"ב, אני חושב שיש הרבה מקום לביקורת הזו. בכלל, התובנה שלי היא שהתיווך האמריקאי עשה במקרים לא מעטים נזק לא קטן. הסכם השלום עם ירדן, דרך אגב, נעשה במידה רבה ישירות בין ישראל לירדן, כשהן מציבות את ארה"ב, המתווכת כביכול, בפני תוצר מוגמר.

רבין וחוסיין מלמדים שאפשר ללחוץ ידיים גם כנשיא ארה"ב עומד ברקע ולא מחזיק אותן בעצמו…