התעוררנו הבוקר לדיווחים על הריגתו של הגנרל קאסם סולימני, אללה ירחמו, מפקד כוחות קודס של משמרות המהפכה של איראן. העניין הזה תפש את רובנו די בהפתעה, ומן הסתם מעלה הרבה שאלות על הצפוי. נסיון זהיר להתייחס לעניין.
התשובה לשאלות האלה על מה שצפוי, קודם כל, ראוי שתהיה בעיקר "אנחנו עוד לא יודעים". במיוחד שאפשר להעריך שהריגתו של סולימאני הפתיעה לא רק אותנו אלא כמה ממקבלי ההחלטות המשמעותיים במזה"ת ובכלל.
שנית, יש מקום לציין שאני לא באמת מומחה לענייני המזה"ת. בתוך מגבלות היום-יום, אני מנסה לעקוב מה קורה אבל הפנאי שלי לעניין הוא מוגבל, ואני לא קורא ערבית, פרסית וטורקית. מה שמביא אותנו להזדמנות להזכיר שלושה מקורות מידע מרכזיים למי שלא רוצה להמתין לערוצי החדשות הישראלים: ערוצי הטלגרם של אבו עלי אקספרס, ארץ הג'יהאד ופארוק, שכן קוראים לפחות חלק מהשפות האלה.
אז מה בכל זאת אפשר להגיד? כאן אני ממליץ לחזור לאמיתות היציבות בנוגע למזרח התיכון, ולגורמי הדינמיות ואי-השקט שבו.
א. הנה מפה שנתקלתי בה לאחרונה. היא מראה את פרישת העמים במזרח התיכון בשנת 1850:
כפי שאתם יכולים לראות, מלבד מצרים (שלא במפתיע, היא הותיקה והיציבה שבמדינות האזור), החלוקה לקבוצות אתניות, בכתמים צבעוניים, לא ממש חופפת את החלוקה למדינות המודרניות, שגבולותיהן מסומנים בקווים אפורים. לזה, אם אתם רוצים, אפשר להוסיף את הפרישה הדתית של המוסלמים הסונים והשיעים, שגם היא לא חופפת קווי מדינות הלאום. 
ב. הסיבה העיקרית לאי ההלימה הזה הוא שגבולותיהן של מדינות הלאום באזור (פרט למדינת ישראל), עוצבו על ידי האימפריאליזם הבריטי (בעיקר) והצרפתי. כאן אתם מוזמנים לקחת אתנחתא קומית קלה, ולצפות בפנינת ההומור הזו שעוסקת בתהליך הזה.
אבל מעבר להומור, מדובר כמובן בבעיה חמורה, שהועצמה על ידי הנטיה האימפריאלית להעדיף לבסס את השלטון בשטחים הנתונים להשפעתו על קבוצות מיעוט התלויות בשלטון האימפריאלי לקיומן (כששוב, ארץ ישראל היתה קצת חריגה בעניין) או על ידי מינוי שליטים מטעם, כמו בית המלוכה ההאשמי (בעיראק ובעבר הירדן). זה היה, למשל, הבסיס לשלטון העלווים בסוריה ולשלטון הסונים בעיראק. מהצד השני, היא הועצמה על ידי חוסר הסובלנות כלפי מיעוטים שהתגלה עם הנסיון להחליף את שלטון האימפריה הרב-לאומית העות'מנית במדינות לאום (למשל בדמות טבח האשורים בעיראק), ועם הסתלקות האימפריאליזם האירופי מהאזור (למשל בסילוק המיעוט היהודי מעיראק ומצפון אפריקה).
הבעיה היא ששלטון מיעוטים כזה, במיוחד עם התרופפות השליטה האימפריאלית הישירה, נוטה להידרש לאמצעים דיקטטורים כדי לשמר את שלטונו, והוא לא יציב.
ובשונה מאירופה, שבה שתי מלחמות עולם הביאו (בדרך עקובה מדם לרוב ולא נעימה בכל מקרה) לחילופי אוכלוסיה שדי פתרו את בעיות המיעוטים החמורות, בסביבה שלנו זה קרה רק בין הטורקים והיוונים (ביוון וטורקיה סביב מלחמת העולם הראשונה, בקפריסין בשנות השבעים), ובאופן חלקי בין ערבים ויהודים בישראל.
כתבתי בעבר עוד דברים על העניין הזה, שאפשר לקרוא כאן.
ג. ההיסטוריה מתקדמת בקצב שלה, והיא גם עניין של גיאוגרפיה. כך למשל המודרנה והקפיטליזם מתקדמים על פני הגלובוס במשך מאות שנים, ומה שקרה במערב אירופה בתקופה מסויימת קרה במרכז ובמזרח אירופה כמה עשורים או מאות מאוחר יותר, במזרח התיכון עוד כמה עשורים או מאות מאוחר יותר, ובאזורים מסויימים במזרח אסיה או באפריקה קורה רק עכשיו או שיקרה מתישהו בעתיד. ואם אני מסתכל על המזרח התיכון של ימינו, הוא מזכיר לי קצת את אירופה של לפני מלחמת העולם השניה – סבך של מדינות עם הרכב אוכלוסיה מגוון ושאיפות אימפריאליות שנאבקות זו בזו על הגמוניה במרחב.
בסבך הזה אפשר לצייר שלושה "מחנות" מרכזיים, שמשפיעים על מרחבי התווך ומדינות השוליים:
- המחנה האיראני – שסולימאני היה מפקד זרוע פעילות החוץ הלא דיפלומטית שלו, כלומר עסק ב"ייצוא המהפכה" האסלאמית-שיעית לרחבי המזרח התיכון.
- מחנה "האחים המוסלמים" שכיום מרכזו בטורקיה הארדואנית (במיוחד לאחר כשלון הנסיון קצר הימים להשתלט גם על מצרים) והעורף הכלכלי שלו בקטאר.
- מחנה "המדינות המתונות" – שהכוח המוביל בו הוא ערב הסעודית, מצרים של מוברק וסיסי הן גורם חשוב בו (עם כי הנסיון המר של מובארק עם אובמה לימד את סיסי לגוון את מקורות התמיכה שלו לכיוון רוסיה), ונסיכויות המפרץ וירדן הן גורם נתון להשפעתו. אלה מדינות סוניות עם קשרים במערב, אבל לא דווקא מתונות מבחינה דתית, כמו שניתן לראות בערב הסעודית שלפני נסיונות הרפורמה של מוחמד בן-סלמאן. בכל מקרה, לא מתינותן הדתית היא מה שמאחד ביניהן אלא היותן סוניות ברובן, זיקתן למדינות המערב, והחשש שלהן מפני איראן.
שלושת המחנות האלה נאבקים על השפעה כמעט בכל זירות התווך החמות והקרות של המזרח התיכון: תימן, סוריה, עיראק, לבנון, ירדן, מצרים, ואפילו ירושלים. אולי יעניין אתכם להבחין שרק במחנה אחד הגורם המוביל כיום הוא גורם ערבי…
גם על שלושת הצירים האלה כתבתי כבר בעבר, כאן, והתייחסתי גם להיבט הרביעי.
ד. מעל לקומת המאבקים האימפריאליים האזוריים על השפעה ומשאבים, המזה"ת ממשיך להיות זירה למאבקים בין המעצמות העולמיות, וביתר שאת מאז שרוסיה וסין (וגם מדינות האיחוד האירופי המרכזיות, רוצה לומר צרפת וגרמניה ועוד קצת) מנסות לאתגר את ההגמוניה האמריקאית. למעצמות האלה, או לפחות לחלקן, יש אינטרסים חשובים במרחב, שנוגעים למקורות אנרגיה ונתיבי הזרמתם, לנתיבי תחבורה ומסחר, לבסיסים קדמיים לצבאות שלהם ולעוד היבטים שונים. ולכן כל אחת מהן תומכת ומשקיעה בגורמים שמוכנים לשרת את האינטרסים שלה במרחב, ומנסה למנוע הישגים מהמעצמות המתחרות. הרושם בשנים האחרונות הוא שהאינטרסים של ארה"ב באזור והמחוייבות שלה לסייע לבעלות הברית המסורתיות שלה הולכים ונחלשים, לעומת מעורבות גוברת של מעצמות אחרות, ובראשן רוסיה.
אז מה לגבי חיסול סולימאני?
קודם כל, אף אחד מארבעת המרכיבים האלה לא השתנה הלילה, והם ממשיכים להיות גורמי היסוד שמעצבים את המציאות במזה"ת.
מה השתנה? ארה"ב עשתה צעד משמעותי של התערבות בעניין. צריך לזכור שהוא בא על רקע של מהומות מחאה בעיראק (מרחב חייץ חשוב בין איראן לערב הסעודית), שיש בהם סנטימנט ניכר של התנגדות למעורבות האיראנית במדינה, והביאו לוואקום שלטוני בעקבות התפטרות ראש הממשלה והנשיא. מהומות מחאה דומות, שנתקלו ביחס קטלני פחות, אירעו במקביל בלבנון, שסובלת משיתוק פוליטי שנובע במידה רבה מהעמדה של חיזבאללה – עוד זרוע שיעית חמושה בהנחייה איראנית – בפוליטיקה הלבנונית. השבועות האחרונים בעיראק לוו במספר אירועי ירי טילים מצד מליציות פרו-איראניות על מטרות אמריקניות בעיראק, בהתקפה אווירית של ארה"ב על מפקדות המליציות הפרו-איראניות בעיראק בעקבות הריגת קבלן אמריקני באחת מהתקפות הטילים האלה, והמעשה שכנראה שבר את גב הטראמפ – התפרצות ושריפת השגרירות האמריקנית בבגדד על ידי כוחות המליציות הפרו-איראניות, בהובלת סגן המפקד של ארגון הגג שלהן, שנהרג לצד סולימאני.
האם הצעד הזה משמעותו היפוך המגמה של צמצום האינטרס והמעורבות האמריקאית באזור, לטובת השלטת סדר אמריקני מחודש? אני בספק, אלא אם תגובה איראנית תגרור את ארה"ב למלחמה ישירה מול איראן. ייתכן בהחלט שהוא רק סימון קו אדום, עבה מאוד, מצד ממשל טראמפ (רוצים הערכה לא מושכלת? אני נוטה לחשוב שהוא צפוי להשאר איתנו לעוד כחמש שנים ולא להסתיים בעוד שנה), שמסמן לכולם שארה"ב לא מתכוונת לוותר לחלוטין על יכולת ההשפעה והאינטרסים שנותרו לה באזור.
סולימאני יוחלף (כבר הוחלף למעשה) על ידי ממלא מקום, שסביר להניח שימשיך לבצע מדיניות דומה מטעם אותם גורמים בפוליטיקה האיראנית שמינו וגיבו את הפעולה של סולימאני. אולי הוא יהיה מוכשר פחות. אולי הוא יהיה מוכשר יותר. ימים יגידו. האם איראן תנקום את מותו של סולימאני ובאיזו צורה? זה נתון לשיקול הדעת האסטרטגי של הצמרת האיראנית, וההחלטה תתקבל מן הסתם לפי מה שהגורמים הרלוונטיים יעריכו שיביא הכי הרבה תועלת ביחס לסיכון לאינטרסים החשובים שלהם.
והמזרח התיכון? הוא ימשיך כנראה – עד להודעה חדשה או למלחמת עולם/מדיניות חדשה שתעשה כאן סדר – להתקיים במהומה שסובבת אותנו, ומזכירה לי בכל פעם מחדש את צנצנת הדבש שבה אנחנו חיים, לפחות באופן יחסי לשכנים שלנו.
ואם בגלל הפוליטיקלי קורקט לא נעים לנו להגיד שהחיים שלנו הם כמו וילה בג'ונגל, אני מוכן להסתפק בצנצנת דבש בקן צרעות. זה לא אומר שקן הצרעות הזה, שמייצר בעיקר כאב, לא יכול להפוך לקן דבורים שיפיק דבש לכל כיוון, אבל כמה דברים יסודיים מאוד, באזור ובעולם, יצטרכו להשתנות בדרך לשם.
עמדת תצפית 
בנוגע להומור בסירטון
ההומור הזה הוא יוהרה אמריקאית שמציגה את הבריטים כמטומטמים שאין להם מושג מה הם עושים. במציאות האמריקאים מבינים הרבה פחות מהבריטים את התרבויות הלא מערביות והתנהגות שלהם במזרח התיכון בדומה להתנהגות שלהם בעבר בדרום אמריקה היא על פי רוב חסרת שחר וגורמת נזק לכל יותר מאשר מקדמת את האינטרסים שלהם.
אהבתיאהבתי
מקבל. ובכל זאת זה עשוי טוב, מצחיק, ומלמד משהו על הנסיבות שהובילו אותנו למזרח התיכון של היום.
אהבתיאהבתי
הסנקציות הכלכליות שהטילה אמריקה על אירן הביאו להפגנות כנגד השילטון, לשלטון היה צורך לחפש אויב שיסיט את הרוגז של הציבור אליו, הוא מנסה לעורר את הרגשות הלאומייים, אם האמריקאים יפגעו קלות באירן הקהל יתאחד בשינאה נגד האמריקאים. אז הקריבו את סולימני.
כך גם בעירק הציבור מביע תרעומת מהמעורבות המרובה של האירנים בעניני המדינה, צריך להתאחד מול האויב המערבי המשותף. לכן האירנים נדחפים להציק לאמריקאים מתוך עניין שהם יגיבו סימלית. לטראמפ גם יש צורך פוליטי בהצלחה שמהדהדת בעתונות.
העתונות מצידה מגזימה בניפוח הנושא לנוחות כל הצדדים. גם לכתבים אין מה לעשות והם צריכים להשמיע קולם ולעשות סיפור ולפרש כי אחרת אין על מה לכתוב ולא מקבלים שכר.
אלו שטוענים שהחיסול הוא לא מידתי או לא סביר אינם מציאותיים וסתם מברברים כי הם אוהבים לשמוע את עצמם מקשקשים. לא להסכים עם משהו תמיד מראה שאתה דעתן ולכאורה יודע טוב יותר מזה שעשה. כשאין לך דבר טעם לומר תביע דעה הפוכה, זה יתן לך יוקרה בקרב הקהל הלא רציני, אצל רמי לוי בבלוג עדיף כמות על איכות:
האמריקאים מבליגים כבר שנים, כשהאירנים עצרו להם ספינת משמר עם חילים שנסחפה לשטח שלהם, גם כשהאירנים מיקשו מספר ספינות דלק במיצרים מול החופים שלהם, כשסיפקו נשק לחותים שאימו על ספינות במיצרים ואפילו כשירו טילים ופגעו בהספקת הנפט הסעודי או פגעו קלות בכבודם כשהפילו להם מזלט. אך כשמאימים ישירות על השגרירות, שזה נושא כאוב מאז שהמשטר האירני השתלט על השגרירות בשנות השבעים, וכשמנסים לפגוע ישירות בצבא האמריקאי, אז מאלצים את האמריקאים להגיב באזהרה סימלית *לפני* שהאירנים יצליחו לפגוע להם בחילים דבר שלא יראה טוב בעתונות האמריאית ולא רצוי במיוחד בתקופת בחירות ויאלצו אותם להגיב בגדול תגובה שתעמוד לביקורת ציבורית לא רצויה.
פגיעה במנהיגות בכירה זו אזהרה שמספקת לשני הצדדים את מה שהיו צריכים במקרה הזה, והיא נעשתה לא על אדמת אירן על פי כללי המשחק.
אחת הכתבות טוענת שמפקדי הצבא האמריקאי הציגו לטראמפ את ההתנקשות בסולימני כתגובה קיצונית ביותר בהשוואה לתגובה מתונה שהיא פגיעה באוניות צי אירניות או מתקני נפט אירנים וטראמפ לכאורה בחר בקיצונית מבין התגובות. קשקוש. פגיעה במנהיג היא אזהרה סמלית, היא מורלית, והיא איום לעתיד שמהנסיון של ישראל בדרך כלל מביא תוצאות טובות.
חיפוש שטחי באינטרנט, שטחי כי זה לא נושא ששוה השקעה, מראה שכבר ב2013 האמריקאים הזהירו את האירנים שהישראלים עוקבים אחרי סולימני מקרוב ומתכוונים כנראה להתנקש בו, ב 2015 האמריקאים כבר אמרו לישראל שיש להם אור ירוק לחיסול, כך שזה לא נושא לא צפוי למי שעקב. אם ישראל נמנעה כנראה שלא מצאה טעם, לכל אחד יש תחליף, צריך היה לשמור את סולימני כגולת כותרת סמלית.
נחמד לאיים בראש חוצות בגוג ומגוג אבל כנראה שלא תהיה תגובה אירנית משמעותית מעבר להטרדות ולא יהיה שום שינוי מהמצב כמו שהוא בשנים האחרונות.
אהבתיאהבתי
כדבריך: תשובה לשאלות האלה על מה שצפוי, קודם כל, ראוי שתהיה בעיקר “אנחנו עוד לא יודעים”.
אבל אנחנו יודעים שהעבר הראה שהאירנים נוהגים בשיקול דעת, שיקול דעת שונה משלנו אבל אין להם כוונה להכנס למלחמה שתביא לקץ המשטר. יש להניח שגם למדו מסופו של סאדם חוסין שנפל בשל שקול דעת מוטעה של האמריקאים.
זו היתה טעות של האמריקאים שלא נהגו שונה מהבריטים כשחילקו את האיזור, לכן נראה שהרבה שמה שקורה באיזור שלנו הוא קומדיה של טעויות מערביות וחוסר הבנה בין תרבויות שונות.
לגבי הסיפא של דבריך, לאורך זמן שום דבר שלא טבעי בג’ונגל לא מתקיים בג’ונגל. גם הצלבנים החזיקו כ100 שנים וזו הסטוריה קצרה.
אהבתיאהבתי
ולכן כדאי שנעשה את מה שאפשר בגבולות יכולתנו לתרום להפיכת קן הצרעות לכוורת דבורים.
אהבתיאהבתי