ילדי תימן ב"מעברות" – ליקויים בתחקיר והטעיות בעריכה

ב-20.2.19 שודר ב"כאן 11" הפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "מעברות", שעסק בתקופת מחנות העולים. יש מקום לביקורת גם על חלקים אחרים בפרק, אך סקירה זו תתמקד בבחינת הצגת "פרשת ילדי תימן" – הטענות להיעלמם/חטיפתם של ילדי עולים. מהסקירה עולה שהצגת הנושא מתבססת על תחקיר לקוי ביותר או על בחירה מגמתית ביותר של המידע המוצג לציבור, וחוטאת גם בעריכה מטעה שאינה יכולה להתפרש אלא כהטעיה מודעת.

הדברים הועברו לפני מספר ימים ליוצרי הסדרה, ואם הם יעבירו את תגובתם, היא תפורסם כאן.

הדקות העוסקות בנושא נפתחות בתיאור המצב הרפואי הקשה שבו הגיעו העולים והטיפול בהם, ממשיכות ברצף עדויות של בני משפחה בנוגע לקרוביהם שנעלמו או מתו, ומסתיימות בעדויותיהם של מנהל מחנה העולים ראש העין ג', אברהם עובדיה, ושל נחמה בן שך, אחות בבית החולים הדסה שפעל במחנה ראש העין. מיסגור הנושא באמצעות העריכה, במיוחד בעקבות עדויותיהם של אברהם ובן שך, יוצר אצל הצופה את הרושם שילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ.

למרבה הצער, לא הוזכרה בסדרה כלל העובדה שהטענות בנוגע לחטיפת ילדים נחקרו לאורך השנים על ידי ארבעה גופי חקירה – השלישי בהם ועדת חקירה ממלכתית, והאחרון ועדת כנסת שפעלה בכנסת היוצאת, באווירה אוהדת מאוד לטענות החטיפה, בראשות חברת הכנסת נורית קורן. מסקנות ועדת החקירה הממלכתית, שבחנה יותר מאלף מקרים, שללו את הטענה לחטיפה מאורגנת בקנה מידה גדול ואיתרו תיעוד בנוגע לפטירת הילדים בכ-95% מהמקרים (כאשר ברוב המקרים האחרים פשוט לא נשמר תיעוד מהגופים שטיפלו בילד). אף אחד מגופי החקירה לא הצליח לאתר ולו מקרה אחד של חטיפה.

גם בחינה ביקורתית של העדויות שהוצגו בפרק מערערת את הרושם שיוצרת הסדרה לפיו ילדים נחטפו, ומעלה שאלות קשות לגבי איכות התחקיר ושיקולי העריכה שמאחורי הצגת הנושא בסדרה.

חלק ראשון – עדויות האחים

אפתח בסקירת עדויות בני המשפחות. לצערי, רוב העדויות שהוצגו בכתבה לא כוללות פרטים בסיסיים בנוגע לילד שבו עוסקת העדות, באופן שמונע נסיון לבחון את המקרה ולאתר מידע נוסף לגביו. חסרים בהן שמות הילדים והמשפחה, היכן ומתי "נעלמו", האם המקרה נבחן על ידי אחד מגופי החקירה ומה היו מסקנותיו.

עדותה של יונה פתחיה צברי כלל לא נוגעת להיעלמות ילד, אלא לכך שאמה הסתירה ילדים עקב שמועות שהתרוצצו במחנה.

מלבד עדויותיהם של בני דקל ושל חנה כהן (שעדותה היא עדות שמיעה) שדיברו על היעלמות, עדויותיהם של מלכה ינאי, עודד מחלאוו'ה, חנה כהן, אלי גבריאלי וצדוק מליחי נוגעות למקרים בהם נמסר להורים על פטירת הילד. מליחי וינאי העידו שגופת הילד לא נמסרה למשפחה והם לא יודעים היכן נקבר. למרות שבמבט האנרכוניסטי שלנו דבר כזה נראה לנו תמוה, הוא מובן והיה נפוץ בהתחשב בתנאים הקשים שבהם פעלו בתי החולים ומחנות העולים באותה התקופה, ובנורמות בנוגע לתמותת תינוקות, שהיתה שכיחה בהרבה. מעדותה של ינאי עולה שהתינוק המדובר נפטר בתוך פחות משלושים יום מלידתו, דבר המגדיר אותו לרוב מבחינה הלכתית כ"נפל", מה שמשפיע על מנהגי הקבורה והאבלות. משרד הבריאות פרסם נוהל בעניין בשנת 2014, אך אופן הטיפול בקבורתם של תינוקות רכים שנפטרו בבתי החולים מעורר קשיים עד ימינו אנו. מכאן ומעשרות או מאות מקרים נוספים שנבחנו על ידי ועדת החקירה, אנו יודעים שקבורת התינוקות ללא נוכחות המשפחה היתה אולי – בקנה המידה של היום – פעולה בעייתית, אך אינה מעידה בשום אופן על האפשרות לחטיפת ילדים.

בנוגע לשתי עדויות ניתן לאתר מידע נוסף על המקרים. מידע נוסף זה מדגים תופעה ידועה של התפתחותן של עדויות זכרון הנמסרות ממרחק השנים, דבר שנראה בהמשך גם בעדותה של בן שך.

לבנה אלמליח העידה בנוגע לפטירת אחותה אילנה, וסיפרה שלהוריה נמסרה הודעה על פטירתה. בעדות מוקדמת יותר בשנת 2012 כתבה לבנה:

"אילנה התינוקת בת תשעת החודשים נפטרה בתקופה זו. זו הייתה תוצאה של הטלטלות, והנסיעות, וכל השינויים הרבים במזון ובתנאים. מערכת העיקול שלה לא עמדה בזה היא לא הסתגלה ונפטרה."

בעדותה זו לא הזכירה כלל את האפשרות שאחותה נחטפה ולא נפטרה. אפשרות כזו עלתה רק מאוחר יותר, בעדותה במסגרת מיזם "רואים את הקולות" (המיזם החל בשנת 2016, ועדותה של אלמליח עלתה לרשת בחודש ספטמבר 2018).

על המקרה של רפאל משען העידו בסדרה אחיו מאיר ועליזה. לפי עדותו של מאיר משען, אחיו "חלה, לא הרגיש טוב, היה לו איזה חום". במושגים של היום, זהו תיאור שתואם מחלה קלה. בעדות מאוחרת, שנמסרה ב-2011 המעיטה גם האם בחומרת מחלתו של רפאל.

אך כאשר העידה האחות עליזה גולן בכתבה ב-ynet בשנת 2015, היא לא הזכירה כלל שאחיה היה חולה וטענה שהילד נלקח בריא ולא מת. עדות המשפחה נמסרה גם לעמותת עמר"ם, ובעדות זו נכלל גם ציטוט מיומנו של אבי המשפחה, מרדכי. זוהי העדות שנכתבה במועד הקרוב ביותר למקרה, וממנה עולה שבעדויות המאוחרות המעיטו בני המשפחה מחומרת מחלתו של רפאל:

"באחד הלילות רוח זוועות נשבה, וגשם שוטף ירד מן השמים. הילדים הקטנים שישנו באוהל אתנו הצטננו וחלו בשלשול עם חום. התינוק הקטן רפאל בן חמשת החודשים קיבל הרעלת קיבה וכשירדנו לתל-אביב הובלנוהו אל בית החולים הממשלתי ביפו, שם נפח את נשמתו הזכה והטהורה אור ליום ג' י"ט לחודש אלול תש"ט 13/9/49."

מעדות האב וגם מעדותה של עליזה ב-ynet ניתן להבין שבני המשפחה כלל לא חשדו שרפאל לא מת כפי שנמסר להם, והחשד עלה רק לאחר שנחשפו לטענות בנוגע לחטיפת ילדים, כאשר אלה עלו בזירה הציבורית במסגרת העיסוק בפרשת ילדי תימן. על היעדר החשד של ההורים ניתן ללמוד גם מהעובדה שהם לא הגישו תלונה לבירור המקרה בפני אף אחד מגופי החקירה השונים שבחנו את הפרשה.

למרות שהמקרה לא נחקר על ידי גופי החקירה, העובדה שבארכיון ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הפרשה (שזמין לכל המעוניין באתר אינטרנט ייעודי) נשמר תיעוד של החברא-קדישא ת"א יפו איפשרה לאתר תיעוד בן הזמן הנוגע לפטירתו של רפאל משען. בתיק הכולל את אלפון הקבורה של בית העלמין קריית שאול נמצא שמו של רפאל משען בעמ' 47-48 (במסמך):

מהרישום באלפון עולה שרפאל משען נקבר ביום ד', כ' באלול תש"ט, 15.9.1949, יומיים לאחר פטירתו, ונקבר בחלקה 1, שורה 6, קבר 31.

פרטים אלא תואמים את הכתוב ברשיון הקבורה של רפאל משען, הכולל את סיבת הפטירה, שאותר גם הוא (בעמ' 44 בתיק הזה):

ולמעשה, גם חיפוש פשוט באתר האינטרנט של החברא קדישא ת"א-יפו מוליך לדף הנפטר של רפאל משען ז"ל, בו מצויינים תאריך הפטירה ומיקום הקבר.

[תוספת 17.7.20 – מאז פרסום הרשומה אתר האינטרנט הישן של החברה קדישא נסגר ואי אפשר לראות את דף הנפטר שלו שם. אבל נונה דולברג צילמה עבורי בימים האחרונים את ציון קברו של רפאל משען בבית העלמין בקריית שאול:

108851583_214911693042863_1502935313823896034_n]

תוספת עריכה: מאז פרסום הרשומה אותרו מסמכים המעידים על גורלם של ארבעה ילדים נוספים שעדות בנוגע להעלמותם הוצגה בחלק זה בסדרה: אילנה אבוקסיס, צדוק מליחי, שודיה אלכאוי וזהרה סעיד.

חלק שני – עדויות בעלי התפקידים

נפתח בעדותה של נחמה בן שח, אחות בבית החולים לילדים בראש העין. עדות זו סוגרת את הטיפול בנושא בסדרה, כאשר בן שך מדברת על מצב שבו נשאר בבית התינוקות ילד שלא מגיעים לבקר אותו, ואז היא מעלה את האפשרות ("יכול להיות ש…") שאחות או מטפלת שם אומרת שהילד מסכן ולה יש בת דודה שאין לה ילדים. את דבריה היא מסיימת ברמיזה "אני לא מדברת הלאה."

ראשית, חשוב להזכיר שבן שך מעלה את הדברים כאפשרות ולא כעדות על מקרה ידוע. לצערי, דווקא החלק הזה במשפט נחתך בעריכת הפרומו לסדרה, כך שנוצר הרושם המוטעה שהיא מתארת מקרה שקרה ולא אפשרות.

כך או כך, גם במקרה של בן שך לא מדובר בעדותה הראשונה.

בן שך פרסמה בשנת 2012 ספר זכרונות, בו ניתן לעיין כאן. מהחלק העוסק בתקופתה עבודתה בראש העין (עמ' 223-218)  עולה שכאשר העידה בפני ועדת החקירה הממלכתית, היא העלתה בפניה אפשרויות בלבד שעלו על דעתה בנוגע להיעלמות ילדים, מאחר שלא התקבלו תלונות על היעלמות ילדים מבית החולים בו עבדה.

אך בחינת עדותה של בן שך בפני ועדת החקירה הממלכתית, שניתנה לפני כ-28 שנים וזמינה לקריאה כאן (החל מעמ' 35 בתיק), מעלה ספקות בנוגע לדיוק זכרונה של בן שך. ראשית, עולה מהעדות שבן-שך שהתה בבית החולים בראש העין פחות משלושה חודשים, ומהם לא זכורים לה מקרים של ילדים שנותרו בבית החולים ללא ביקורים ללא ידיעה מי הוריהם. בנוסף, העידה בן שך על כך שהורים שלא הכירו את שיטות הטיפול בילדים ביקשו להוציא את מחטי האינפוזיה מידי ילדיהם. אך בניגוד לעדויותיה המאוחרות בסדרה "מעברות" ובספר זכרונותיה, בהן היא מספרת על מקרה של אב שהוציא בפועל את המחט מיד הילד, כאשר נשאלה בעדותה הראשונה, בפני ועדת החקירה, האם הרצון הזה של ההורים אכן התממש, השיבה בן שך שלא זכור לה מקרה שכזה. הדבר החשוב ביותר לעניינו הוא שבסתירה לזכרונותיה כפי שהובאו בספר, בן שך כלל לא העלתה בפני הועדה השערות בנוגע לנסיבות העלמותם של ילדים. עובדה זו מלמדת שהשערותיה המאוחרות לא נסמכות על נסיונה הקצר בעבודתה כאחות בבית החולים בראש העין, אלא על טענות ששמעה שנים רבות לאחר מכן, במסגרת העיסוק הציבורי בפרשה.

העדות ה"מרשיעה" ביותר שהוצגה בפרק היא עדותו של אברהם עובדיה, שנמסרה בספר זכרונותיו "נתיבות תימן וציון" וקטע ממנו הוא מקור הציטוט שהובא כעדות. למרבה הצער, זו גם העדות שהוצגה בסדרה באופן בעייתי ביותר.

כאן מוצגים העמודים הרלוונטיים מספרו, בהדגשת המשפטים שהובאו בסדרה:

מכיוון שעובדיה פרסם את ספרו כבר בשנת 1985, ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הפרשה גבתה ממנו תצהיר (בו ניתן לעיין כאן) וזימנה אותו להעיד בפניה (בעדותו ניתן לעיין כאן). בדו"ח המסכם שלה התייחסה הועדה בהרחבה לעדותו של אברהם בעמ' 264-257. מתוך עדותו בועדה התברר שהדברים שכתב לא התבססו על ידע אישי אלא על תלונות שהגיעו לאוזניו – כולן פרט לאחת מהורים שנמסר להם שילדיהם נפטרו – והוא לא פעל לברר אותן. בנוסף לכך התבסס עובדיה על מידע מאוחר, כגון הכתבה הידועה שהתפרסמה בשנת 1967 בעיתון "העולם הזה", שיוצריה הסתמכו על שמועות לא בדוקות (שהתגלו לאחר חקירה כלא מבוססות). לסיכום, כתבה ועדת החקירה בנוגע לעדותו של עובדיה [ההדגשה שלי]:

"בדברים שכתב בספרו ושהוסיף בעדותו בקשר להתרחשותה של חטיפה ממסדית, נתן עובדיה אברהם ביטוי ל״השערות" ול״מסקנות" אישיות, שבבסיסן דברים ששמע מפי מתלוננים – בעיקר אנונימיים – מבלי לעשות דבר לבירורן, כאשר המסקנות האמורות התגבשו אצלו שנים ארוכות לאחר ההתרחשויות העומדות בבסיסן, על רקע ההד ציבורי שניתן לטענות שהושמעו בעניין זה.

[…]

טועים ומטעים, איפוא, אלה המבקשים למצוא בכתביו ובדבריו של מר עובדיה אברהם, בסיס לתמיכה בטענת החטיפה הממסדית, כאשר חקירתו מלמדת כי מדובר במסקנות אישיות שהוסקו ללא חקירה ובירור."

יוצרי הסדרה מעברות, בין אם מכיוון שלא הכירו את הופעתו של אברהם בפני ועדת החקירה ובין אם מכיוון שבחרו להתעלם ממנה ולא להזכירה, טעו והטעו את הצופים בכך שהציגו את העדות לבדה.

לצערי, ההטעיה בנוגע לדבריו של עובדיה לא הסתכמה בכך. הציטוט מדבריו של עובדיה לווה בסדרה בהצגת שלושה מסמכים היסטוריים שחלקים מתוכם הודגשו:

א. המסמך הראשון הוא מכתב שנשלח לשר הבריאות בצירוף דו"ח חקירה שנפתחה בעקבות הכתבה הזו שהתפרסמה בעיתון דבר.

המכתב עוסק במקרה של התינוק משה בן סלם נג'ר, שאושפז בבית החולים בתל השומר (תל ליטוינסקי), הוחזר בטעות לבית התינוקות במחנה עין שמר במקום למחנה בית ליד, ומאז אבדו עקבותיו. את דו"ח החקירה, ומסמכים נוספים, ניתן לקרוא בעמ' 48-46 בתיק זה. למקרה זה אין נגיעה לאברהם עובדיה, שעסק בקליטת העולים במחנות ראש העין בלבד.

ב. המסמך השני הוא מכתב שנשלח מהמדור לטיפול בעולה עתלית אל הנהלת מחלקת הקליטה במחוז צפון, שכותרתו, שהודגשה בסדרה, "חטיפת 16 ילדי תימן מבית העולי[ם] עתלית והעברתם לירושלים".

אלא שקריאה בתוכן המכתב – שאינה אפשרית עבור הצופה הרגיל אלא אם יעצור את השידור – מגלה שהמכתב עוסק בעדותו של נער בן 16 אודות אדם דתי שלקח קבוצת ילדים ללימודים ב"ישיבת קמניץ" בשכונת הבוכרים בירושלים. מכאן שאין כל דמיון בין פרטי המקרה המוזכר במכתב לבין המקרים בהם עסקה הסדרה, הנוגעים ל"היעלמותם" של תינוקות רכים.

ג. המסמך השלישי מציג את המקרה החמור ביותר של ההטעיה בהצגת הדברים, מכיוון שהציטוט המודגש מתוכו "הודבק" כאילו הוא המשך עדותו של אברהם עובדיה.

אלא שמתוך המכתב שהוצג בכתבה ניתן לראות בבירור – אך שוב, רק באמצעות הקפאת התמונה ולא על ידי הצופה הרגיל – שהציטוט, שאינו מופיע בספרו של עובדיה, לקוח מתוך מכתב שנשלח לרב הראשי יצחק הרצוג. הצגת הציטוט כהמשך דבריו של עובדיה באמצעות המילים "והתשובה למכתבים שכתבנו היתה:" – שלא מופיעות באף אחד משני המקורות – היא מעשה של סילוף ברור של הדברים.

המקרה המוזכר במכתב, של בתו של משה יחיא חוברה, נחקר על ידי ועדת החיקרה הממלכתית, שמצאה תיעוד מפורט לפטירת הילדה. (בתיעוד נפל שיבוש בגיל הילדה).

סיכום

פרשת ילדי תימן הוצגה בסדרה מעברות באופן מטעה, שנבע מקבלה לא ביקורתית של עדויות שנמסרו ליוצרי הסדרה. תחקיר מקצועי היה מביא את היוצרים אל מקורות המידע הנוספים שהוצגו כאן, המטילים ספק באמינות ההיסטורית של העדויות כפי שהוצגו בסדרה. הצגתן בסדרה כפי שהוצגו מעידה על תחקיר ברמה מקצועית נמוכה, או על בחירה מודעת להציג לצופים תמונה חלקית ומגמתית תוך הסתרת מידע שסותר את אופן הצגת הדברים. לצד זאת, את המקרים של הצגת המסמך שכותרתו חטיפת 16 ילדי תימן והסילוף שבהדבקת ציטוט ממקור אחד כאילו נאמר על ידי מקור אחר לא ניתן לתרץ על ידי תחקיר לקוי, והם מהווים החלטת עורכים מודעת וחמורה במיוחד להציג לצופים תמונה מטעה.

פרט להאשמה ברצח, אין כנראה טענה חמורה יותר מאשר הטענה לחטיפה בזדון של ילד או תינוק מהוריו. מכיוון שכך, מי שמציג טענה חמורה שכזו ראוי שיבסס אותה על תחקיר מעמיק ביותר וביקורתי ביותר. כמו במקרים רבים העוסקים בפרשת ילדי תימן, גם כאן הוצגה הטענה החמורה בנוגע לחטיפת ילדים באופן רשלני, לא אחראי ומטעה.

חשוב לציין שמלבד הציבור הנופל קרבן להטעיה זו, קרבנות ההטעיה הישירים והחמורים ביותר הם משפחות הילדים שנפטרו. משפחות אלה השתכנעו עם השנים – בעקבות פרסומים חסרי אחריות בכלי התקשורת ולמרות התיעוד המפורט הקיים בחלק ניכר מהמקרים, כמו במקרה של רפאל משען ז"ל ומשפחתו – שיקיריהן לא נפטרו, אלא נחטפו בזדון והם חיים אי שם. במשפחות ניטעה תקוות שווא שהן תוכלנה להתאחד עם יקירהן אם רק תסכים "המדינה" להודות בפרשה ולחשוף את פרטיה. מפיצי טענות החטיפה יצרו אצל משפחות אלה אשליית שוא, ושברו את אמונן ברשויות המדינה. מצער מאוד שגם יוצרי הסדרה מעברות ותאגיד השידור הציבורי העלו את תרומתם לפגיעה הזו במשפחות.

מן הראוי שיוצרי הסדרה יבהירו האם עקב תחקיר לקוי לא היו מודעים למידע שהוצג כאן או שהיו מודעים לו ובחרו שלא להציג אותו, ינמקו את החלטות העריכה המטעות, ויפרסמו תיקון והתנצלות בפני הציבור מעל אותה במה שבה משודרת הסדרה ובצירוף לפרק הזמין לצפיה ברשת.

***

אני מבקש להודות לדנה מור ולשני חוקרים נוספים שמעדיפים לשמור על אנונימיות, על הסיוע באיתור החומרים ששימשו לכתיבת הרשומה.

15 מחשבות על “ילדי תימן ב"מעברות" – ליקויים בתחקיר והטעיות בעריכה

  1. הצגת חוסר המקצועיות בה נערך התחקיר, וחוסר האחריות לתוצאות התחקיר, על המשפחות והעדות הנוגעות לדבר,בהחלט במקומה.
    שוב מראה כמה ה"מציאות" שמציגים אמצעי תקשורת שונים, צריכה לעמוד לבדיקה, שוב ושוב.
    וכמה הכלי הזה בעייתי, בפני עצמו.
    זהו מקרה מסוים, מתוך מגוון מהתרחשויות. המדיות השונות והמגוונות כיום, כמו בשעתו הסיפורים שנמסרו בעל פה, הם כלי רב עוצמה, ליצירת עמדות אצל אנשים.

    אהבתי

  2. תציע להם להעלות כתבה נוספת בה תעלה את ההסברים שכנגד. כיום הציבור יעדיף לשמוע הסבר שמזכה את המדינה מאשמות לא מוסריות מאשר עוד האשמה בשחיתות.
    בינתיים הדבר היחיד שמצאתי בו פגם בתהליך "מרבד הקסמים" הוא התאור לפיו קיבלו את העולים בשדה התעופה בחורף מבלי להכין מזון חם וראוי לאנשים בעלי מצב בריאותי לקוי שהיו ללא אוכל כ 24 שעות.

    שוב מראה כמה ה"מציאות" שמציגים אמצעי תקשורת שונים, צריכה לעמוד לבדיקה, שוב ושוב.
    וכמה הכלי הזה בעייתי, בפני עצמו.
    האם ניתן לפתח כלי יעיל לבדיקה? אתר שיתמצת על בסיס מקורות אמינים?

    קיים אתר שהיה בזמנו עתון בשם קריסטיאנס סאינס מוניטור. הוא נחשב לאתר אמין ביותר והרבה מאד אנשי עסקים היו רוכשים אותו תוך ביטחון שיקבלו תמצית חדשות מהימנה וקרובה למציאות.

    האם אתה מוכן להסתכן ולדון פה בהאשמות הפליליות נגד נתניהו?

    אהבתי

    • התנגדות יסודית לאלמנטים המהפכניים שברעיון הציוני (חילון, מודרניזציה, ודמוקרטיזציה של החיים הציבוריים היהודיים, שמשמעותם ערעור על הדומיננטיות של בעלי ההון והממסד הדתי), שמתורגמת לנסיון להדביק לציונות (ובעיקר לציונות הסוציאליסטית) כל עוולה שניתן לדמיין.
      אבל זה הפשוט. השאלה המעניינת יותר היא לא למה יש עוזי משולם או עמותת עמרם במפיצים עלילות כאלה. השאלה היא למה הם מקבלים חיבוק חם ולא ביקורתי מכל כלי התקשורת בימינו…

      אהבתי

      • ומה התשובה?
        נראה שיש לך אג'נדה וגם אם מקובלת עליי בדיקת העבודות שלך כדאי שתחשוף אותה.
        זו שמועה של 80 שנים היא לא התחילה בעמרם או במשולם, הם ואתם ואחרים עושים בה שימוש אג'נדיאלי, הולך ומסתבר שאת אף אחד לא מעניינת ה'אמת' שבסיפור

        אהבתי

        • התשובה למה? לשאלה למה התקשורת מחבקת חיבוק חם את מפיצי העלילות?
          להבנתי בגלל שתקשורת הישראלית במצבה הנוכחי (תחרות בין יותר מדי כלי תקשורת בבעלות פרטית) סובלת מחוסר משאבים שיאפשרו לה קיום תחקיר רציני ועבודת עיתונאות, ונאלצת להעדיף דברור עצלני של גורמים בעלי עניין וסנסציונליזם דרמטי על פני בירור אחראי של האמת ועבודה עיתונאית ראויה.

          הטענה לחטיפה ממסדית של ילדי תימן למטרת מכירה אינה בת 80 שנה (לפני 80 שנה העולים המדוברים טרם הגיעו לארץ). למעשה, היא לא היתה פה כשפעילים מקרב עולי תימן הציפו את הפרשה בשנת 67 והביאו להקמת וב"ם, ואפילו לא ממש היתה פה כשפעילים אחרים, וביניהם ד"ר דב לויטן הציפו את הפרשה שוב באמצע שנות ה-80. אמנם הטענה שילדים תימנים נמכרו לאימוץ הוזכרה כבר בכתבה הסנסציונית של הצהובון "העולם הזה" בשנת 1967, אבל מקורה של טענת החטיפה הממסדית היה למעשה בכתב שטנה חרדי אנטי-ציוני שהתפרסם בניו-יורק בשנת 1980. הסיפור הזה "עשה עליה" באמצעות תנועת כך של הרב כהנא באמצע שנות ה-80, ואומץ על ידי עוזי משולם בסוף שנות ה-80. (ראה מאמר בנושא: https://hashiloach.org.il/%D7%97%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/)
          עמר"ם החלו לעסוק בסיפור באופן ציבורי רק לאחר פטירת משולם.

          לא הבנתי איזו "אג'נדה" אתה מניח שיש לי ואתה מציע שאחשוף. אין לי אג'נדה, למדתי רבות על הפרשה הזו וההיסטוריה שלה, ויש לי מסקנות שאליהן הגעתי.

          אהבתי

  3. פינגבק: ילדי תימן במעברות – הילדים שנעלמו חלק ד' | עמדת תצפית

  4. פינגבק: מעברות – תגובת היוצרים (בערך) ותגובתי | עמדת תצפית

  5. פינגבק: שנה טובה ה'תש"ף | עמדת תצפית

  6. פינגבק: ילדי תימן ב"מעברות" – הילדים שנעלמו חלק ג' | עמדת תצפית

  7. פינגבק: סיפור משפחתי: צדוק מליחי – פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן

  8. בתשובה לשאלה של המגיב 1 Georgvon
    צריך לזכור שרוב או כל העולים האידאולוגיים היו חברים במפלגות פוליטיות עוד בגולה והפרקטיקה של תעמולת בחירות היתה מוכרת להם היטב.
    גם בארץ ישראל המנדטורית היו מפלגות שהשתתפו בחיים הפוליטיים שהיו סוערים מאד ומרובי מחלוקות לא פחות מאשר בימינו.
    אחרי הכיבוש הבריטי ואחרי דיונים וויכוחים הוקם גוף משותף לכל המפלגות הפוליטיות שהיה אמור לנהל את חיי היהודים ולייצגם מול הבריטים.
    הגוף הזה נקרא "אספת הנבחרים" וכאן העתק/הדבק מויקי' אודותיה
    האספה תאריך התחלה תאריך סיום מספר צירים וסיעות נשיא הוועד הלאומי יו"ר הוועד הלאומי
    אספת הנבחרים הראשונה 19 באפריל 1920 6 בדצמבר 1925 314 צירים מ-20 סיעות נשיאות: דוד ילין (יו"ר), יעקב טהון, יצחק בן-צבי
    אספת הנבחרים השנייה 6 בדצמבר 1925 5 בינואר 1931 221 צירים מ-26 סיעות פנחס רוטנברג דוד ילין (עד 1929), מחליפו יצחק בן-צבי
    אספת הנבחרים השלישית 5 בינואר 1931 1 באוגוסט 1944 71 צירים מ-12 סיעות פנחס רוטנברג (1939–1940) יצחק בן-צבי
    אאספת הנבחרים הרביעית 1 באוגוסט 1944 13 בפברואר 1949 171 צירים מ-18 סיעות יצחק בן-צבי דוד רמז
    באספה הראשונה ב-1920 השתתפו 314 צירים שייצגו 20 סיעות
    בשניה היו 221 צירים אבל 26סיעות.
    אני מביא זאת בכדי לומר שבבחירות לאספה המכוננת ב-1949 הסתובבו עסקני המפלגות המשופשפים והתעלו על עצמם במאמציהם לשכנע את המהגרים החדשים שיצביעו עבור מפלגותיהם.
    כדרכה של תעמולת בחירות ייצרית וחסרת עכבות משתמשים בכל אמצעי להשחיר את היריבים.
    מהגרי תימן היו דתיים והיו תופעות שניסו להעביר בעיקר צעירים על דתם ובין השאר גזזו פאותיהם.
    כלומר-הסתה של הדתוחרדים כלפי המפלגות הסמולניות בכלל ומפא"י בפרט.
    הסיטרא אחרא.
    ודבר חשוב נוסף שצריך לזכור שבתימן היתה נהוגה אצל המוסלמים פרקטיקה של חטיפת ילדות והשאתן למתנים מבוגרים.
    כל זה יוצר כר נוח לזריית שמועות וקונספירציות,רב סרן שמועתי עובד 24X7 הדברים מועצמים וכדור השלג מתגלגל.
    כמובן שהעתונות מחפשת ויוצרת חדשות,גם אז,מפני שזה מבטיח קיומה.
    אני חושש אבשלום שהסיבה שהעיתונות לא חוקרת לעומק באמת מסיבה מאד פרוזאית-הטירוף סביב חטיפת ילדי תימן והשד העדתי בכלל מספק הרבה פרנסה לבעלי העיתונים ושאר המדיות ואין להם אינטרס להרוג את התרנגולת הזו.
    מי שבשנים האחרונות, במיוחד,מפמפם את השד העדתי וחטיפת ילדי תימן זה עתון הארץ המעניק מקום נרחב בין דפיו לכותבים יהודים ערבים להפצת האג'נדות שלהם המושכת כמו ממתק את הזבובים הלבנים להגבת תגובות.
    אישית אני חושב שמי שמפמפם את הנושא הינו פושע מחרחר ריב ומדון המביא להפתיחת הפצעים מחדש כל הזמן.
    אפרים קישון וסרטי הבורקס ושאר """יוצרים""" התפרנסו היטב מהסחורה הזו.
    מאידך אם חופש הביטוי הוא ערך עליון אי אפשר למנוע הפצת ההסתה המובלעת והמובהקת.
    המעניין הוא שפעילי ההסתה הזו לא דורשים דבר פשוט-לפתוח את הקברים לקחת דגימות DNA להשוות עם דגימות של בני משפחה ואולי יהיה לעניין סיום.
    היום,כך אני מתרשם, לפחות חלק מהם מעוניינים בקבלת התנצלות ובעיקר פיצוי כספי.

    אהבתי

  9. תגובה ל-GAND לגבי אג'נדה שלי,לא של אבשלום
    הורי אימי וכל אחיה של סבתי עלו לארץ ב-1010,חלוצים אמיתיים שמאז ועד אני היום, עסקנו בעבודת האדמה=ייצור מזון-העיסוק הכי חשוב שיש מלבד מספקי המים,תחשבו על זה.
    בלי אוכל ניתן לחיות כ-45 ימים.
    בלי מים כ-4 ימים.
    אויר זה חופשי-8-10 דקות.
    מינרלים מגיעים מהמזון-החיים מסתיימים תוך שניות בגלל מחסור במינרלים.
    "אם אין קמח אין תורה"-זו התורה כולה.
    אני הכרתי אותם-מלאכים.
    כן,אני נפגע עבורם,ועבר הורי וגם עבורי כאשר אני נחשף להסתה,להכפשה,לשקרים הזדוניים.
    האם מר GAND יש דבר מה לא תקין בהדיפת השקרים וההסתה?
    האם אסור למותקפים לעשות כל מאמץ כדי להוכיח שמדובר ברשעות זדונית שיקרית ומסוכנת?
    האם עלי להתנצל על תרומת משפחתי להקמת המדינה?
    האם המשמיצים והמסיתים היו בכלל מצליחים להקים מדינה יש מאין?
    מדוע הקמת המדינה היא דבר מובן מאליו שלא מגיעה למחולליו איזו מילת תודה?
    פרופ' שאול פרידלנדר שהוא ממוצא יקי-צ'כי כתב בביוגרפיה שלו שרק היהודים הרוסים היו יכולים להקים מדינה בזכות מנוע הטורבו שרחש בליבם ונפשם,מסירותם האין סופית למטרת הקמת מדינה גם עבורך,מר GAND,ההתמדה הסיזיפית במשך שנים למרות ונגד הקשיים והכשלונות לפעמים.
    הוא הוסיף שאילו העם היהודי היה ממתין שהיקס יקימו עבורו מדינה גם 2000 שנים נוספות לא היו מספיקות.
    וזה נכון לגבי כל תפוצה אחרת.
    עשו כמיטב הבנתם ויכולתם-לא יכלו להיות תמנים כדי להקים מדינה שתתאים להם ולא יכלו להקים משהו שאינו הם.
    לטוב ולרע.
    וזה מזכיר לי את דבריו של איציק קנטור ממעגן מיכאל מייסד ומנהל מפעל "פלסאון".
    אחרי הרבה שנים החליט הקיבוץ להחליפו בניהול המפעל.
    איציק כתב דברים בסערת נפשו והשאירם במגרה.
    לימים כתב ביוגרפיה משולבת בסיפור הקמת המפעל.
    לקראת סוף הספר הוא כתב,בערך,מהזכרון:"בקיבוץ אוהבים את התרומה,לא את התורם".
    זה נכון ומדוייק גם במישור הארצי-המהגרים שהגיעו למדינה מוכנה אוהבים,לא בטוח,במיוחד היום,את התרומה=המדינה אבל שונאים ושוטמים את התורמים.

    אהבתי

  10. פינגבק: שנה טובה ה'תשפ"א | עמדת תצפית

  11. פינגבק: ושוב "מעברות" – ד"ש מאברהם עובדיה | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s