סילופים, מניפולציות ועידית בן שימול – סיבוב שלישי (ואחרון?)

תקציר הפרקים הקודמים:

הסיבוב הראשון – בחודש יוני שודרה בחדשות כאן כתבה של עידית בן שימול שסיקרה את יום המחאה השנתי של מפיצי עלילת ילדי תימן וגו' (היא כמובן לא קראה לזה ככה). הכתבה היתה מוצר עיתונאי גרוע במיוחד, ואני הצבעתי על כשליו הרבים כאן.

הסיבוב השני – אני עם כמה חברים הגשנו תלונה לנציבת תלונות הציבור של התאגיד, בה ציינו את ההטעיות הבולטות בכתבה ואת העובדה שבן שימול לא טרחה לציין שהיא היתה שותפה באחת העמותות שסוקרו בה בהרחבה. בן שימול רצה לפרסם בפייסבוק שמנסים להשתיק אותה, ואח"כ ענתה תשובה שמיעוטה דבקות בהטעיות ועיקרה הרחבתן בצורה לא עניינית. ענינו בתגובה מפורטת, והנציבה נפנפה אותנו באמירה ש"מי שמנו לקבוע שבן שימול טועה?" ובקביעה שלא היה צורך בגילוי נאות. את כל העניין הזה הצגתי בפירוט כאן.

הסיבוב השלישי – תלונה למועצת העיתונות.

בעקבות התגובה המביכה של הנציבה הגשתי תלונה למועצת העיתונות. שם החליטו שגם להם אין להם כלים וסמכות להכריע בטענות הקונקרטיות להטעיה, אבל שיש מקום לדיון בבית הדין לאתיקה האם היעדר הגילוי הנאות מהווה עבירה על תקנון האתיקה.

ובכן, הדיון התקיים בנוכחותי ובנוכחות סגן מנהל חטיבת החדשות של התאגיד, צ'יקו מנשה, נציבת תלונות הציבור, אורלי ממן, והגברת בן שימול. והפלא ופלא – מנשה אמר ש"בדיעבד היינו צריכים להיות יותר רגישים בנושא זה", והגברת ממן, שניפנפה אותנו בשלב הקודם בטענה שלא היה צורך בגילוי נאות, אמרה ש"בדיעבד ראוי היה לציין" את עובדת השתייכותה בעבר של הכתבת לעמותה.

רוצה לומר – אנשי התאגיד הודו שאכן היה צריך להציג גילוי נאות בכתבה. אני אוסף שאורלי ממן, לצד חביבותה ברמה האישית, ייצרה אצלי את הרושם שהיא תפשה את הצד של בן שימול ביחס לפרשה ולעיסוק בה, אבל לא קיבלתי את פרוטוקול הדיון כדי להביא ציטוטים מדוייקים.

בכל מקרה, לצערי חברי ההרכב החליטו שמכיוון שאנשי התאגיד התנצל למעשה והבהיר שנקט בצעדים למניעת שגיאות כאלה בהמשך, הם לא רואים צורך לקבוע רשמית שהיתה כאן עבירה על תקנון האתיקה – וזאת למרות שנציגי התאגיד לא התנצלו בשום דרך רלוונטית בפני ציבור הצופים בערוץ, אלא רק הודו בטעות מול בית הדין. אבל זה מה יש. אם קראתם את זה, אתם מוזמנים לראות את הדברים כהתנצלות מצד תאגיד השידור.

למי שרוצה קצת יותר, הנה פס"ד אבשלום בן-צבי נגד תאגיד השידור 2019, וגם סיקור של המקרה ב"העין השביעית".

בינתיים זה הסיבוב האחרון, אלא אם מישהו רוצה לארגן הרכב מוסכם של היסטוריונים שיהיה מוכן לבחון את הטענות הקונקרטיות שלנו בנוגע להטעיות שהציגה בן שימול ולקחת על אחריותו לחוות את דעתו ולהכריע בהן.

 

 

10 מחשבות על “סילופים, מניפולציות ועידית בן שימול – סיבוב שלישי (ואחרון?)

  1. לא הבנתי אם היתה הודאה בכלל הטעויות שצינת בפוסטים הקודמים או רק בחוסר הגילוי הנאות לגבי הקשר שבין עידית בין שימול לאותה עמותה.

    אהבתי

    • רק בחוסר הגילוי הנאות. על הטעויות (או ההטעיות) בן שימול ממשיכה להתעקש ואף גוף לא מוכן לדון בהן עניינית.
      אני רק אוסיף שבתמונה הגדולה אני חושב שבן שימול עצמה היא קרבן בפרשה. זה לא מנקה אותה מהאחריות להטעיות שהיא דבקה בהן, אבל זה בעיקר מצביע על הנזק הנורא שמביאים מפיצי העלילה על המשפחות.

      Liked by 1 person

  2. הם פשוט נפנפו אותך. זה ילמד אותך שבית משפט, כל בית משפט, זה לא המקום בו נעשה צדק.
    בשביל מה בכלל הלכת?
    להודות רק בחוסר הגילוי הנאות מציג לכאורה שכל שאר הטענות שלך לא הוכחו ומחזק את עמדתה.
    נציבת תלונות הציבור של התאגיד נמצאת שם להגן על חברי התאגיד לא לחפש אמת.
    בן שימול אינה קרבן בפרשה, היא פשוט ניקרופיל, כמו כולם שם.
    לרובם יש אינטרס שהנושא ימשך ויגרר לנצח. אין לך סכוי להלחם באנשים פרימיטיבים.

    אהבתי

    • אתה צריך למצוא עתונאי, או עדיף עתונאית, שיחליטו לעשות קריירה מהנושא ויחזירו את כל הכדורים של עידית בן שימול, את חוסר האמינות של נציבת תלונות הציבור של התאגיד, שיראיינו פסיכולוג שיסביר מה דוחף אנשים להתנהג כפי שהם מתנהגים, מה הנזק שנגרם לציבור, מה האינטרס שיש לכל אחד. למרבה הצער אתה לא יכול להלחם בהגיון נגד היסטריה המונית. על דעת הציבור תוכל להשפיע רק דרך העתונות. אם יש לך כוח לזה.
      בינתיים מי שבאמת רוצה לחפש תשובות יכול לחפש אותם פה ואצל עוד שניים שלושה משוגעים לדבר.

      אהבתי

  3. נראה לי שיעניין אותך,

    מאמר בהשילוח התוקף את הנושא מזווית שונה – מי הם אלו שהמציאו את עלילות החטיפה ההמונית המאורגנת, מהן האידיאולוגיות המניעות את הסיפורים המסרבים לגווע, ואיך ניתן להסביר את חוסר האמון המתמשך בממצאי כל וועדות החקירה שהוקמו (ויוקמו).

    המאמר מאוד מאוד ארוך, וחלקו הראשון די מוכר.
    מכאן שניתן להתחיל לקרוא אותו החל מהפרק "שואה בארץ הקודש".

    https://hashiloach.org.il/חטיפתה-של-ההיסטוריה/

    קטע מהמאמר:
    __________________
    " …הפרופיל הציבורי הגבוה של הפרשה, ובעיקר תיאוריית החטיפה הממוסדת, מקורה בכתבה בעיתונו רודף-הסנסציות של אורי אבנרי, 'העולם הזה', בינואר 1968. תחת הכותרת "ילדי תימן נמכרו לאמריקה", וגם "ילד ב-5,000 דולר", עירבו אבנרי ושלום כהן שמועות ורסיסי מידע לכלל כתבה בעלת האשמה חריפה וקלה-לקליטה, כיאה לצהובון. הוועדה, אגב, הזמינה את העיתונאים הנכבדים למסור לה את ה"מידע" שברשותם – וזה התגלה כחסר כל ערך או ביסוס.

    אבל הנזק כבר נעשה – ואולי רובו כאב לב להורים התימנים. כמי שלא הורגלו בקריאת עיתונות בכלל, ולא ידעו מה זה 'צהובון', ההאשמות שעלו בכתבה נתפסו בעיניהם כאמת; יש שהורים אף שלחו לוועדה גזיר עיתון כהוכחה לטענתם. נראה שגם רבים מהם לא הכירו את המושג המודרני של 'אימוץ' ואת המגבלות החלות עליו (מעורבות שופט, עובדת סוציאלית, רישום ברשויות וכו'), והתקשו לקבל את העובדה כי מדינה מודרנית אינה יכולה להעביר מאות ילדים להורים אחרים מבלי ליצור ״שובל בירוקרטי״ שניתן יהיה להתחקות אחריו.

    כך או אחרת, הבירורים שנעשו בסוף שנות השישים סתמו את הגולל על הפרשה. מה או מי העיר את העניין בשנות השמונים?

    התשובה לשאלה מוליכה אותנו, ככל הנראה, דווקא לברוקלין – ולמעוז החרדים האנטי-ציונים ברובע זה של ניו-יורק. כאן ראה אור ב-1980, תחת הכותרת המחרידה Genocide in the Holy Land ("רצח-עם בארץ הקודש"), ספר הארוג מתרגומי מאמריו של משה שנפלד (1907–1975), עיתונאי חרדי בולט שפעל בישראל, ונכלל בו פרק רחב על חטיפת ילדי תימן.

    אך לפני שנעסוק בספר הזה, כדאי להקדים כמה דברים על שנפלד ועל ספרו המפורסם ביותר, שהפך להיט בעולם החרדי: "שרופי הכבשנים מאשימים". זהו חיבור שנועד לספר את סיפור שואת יהודי אירופה מזווית חרדית, תוך האשמת הציונות בהתחוללות השואה. …"

    אהבתי

  4. פינגבק: מעברות – תגובת היוצרים (בערך) ותגובתי | עמדת תצפית

  5. פינגבק: תחקיר המקור – היום שאחרי | א.א. קונספירציות

  6. פינגבק: מכונת המיתוסים: ניצחון קטן, חלקי ובלתי־מספיק | עמדת תצפית

כתיבת תגובה