בעלת בריתנו הקרובה ביותר – על נסיגת ארה"ב מסוריה

ההודעה של נשיא ארה"ב טרמפ על הסגת כוחותיה של ארה"ב מסוריה נושאת איתה משמעויות מעניינות בנוגע להתפתחויות האפשריות בזירה האזורית, ודורשת גם מחשבה ארוכת טווח מצדה של ישראל בנוגע לקשריה עם המעצמות בכלל.

א. בהיבט האזורי – כדי להבין את משמעות הנסיגה של כוחות ארה"ב בסוריה, צריך להבין את התפקיד שהם מילאו בזירה הסורית. בקווים כלליים, ארה"ב תומכת, קצת קרקעית ובעיקר אווירית, בקואליציית ארגונים שנקראת SDF, שמורכבת מכוחות ערבים סונים ומהכוחות הכורדים. הקואליציה הזו הצליחה להשתלט על כל צפון-מזרח-סוריה שממזרח לנהר הפרת (חוץ מפינה קטנה לאורך הפרת בדרום, על גבול עיראק, עליו התנהלה לחימה בשבועות האחרונים), וגם על אזור ממערב לפרת בצפון סוריה, שבמרכזו העיר מנביג'. בשטח הזה חיה האוכלוסיה הכורדית, ויש בו גם חלק ניכר משדות הנפט של סוריה, כלומר נכס כלכלי משמעותי מאוד. הקואליציה היא זו שעשתה את עיקר עבודה בהשתלטות על השטחים בהם שלט דאע"ש בסוריה. הכיס הקטן של דעא"ש שנותר לאורך הפרת מאיים על התנועה במעבר הגבול מעיראק באזור אבו-כמאל. בנוסף, ארה"ב החזיקה כוחות קרקע ותמכה בכוחות סוניים שהחזיקו כיס קרקעי ששלט על מעבר הגבול השני מעיראק, באל-תנף. המצב הזה בשני מעברי הגבול מעיראק הווה מכשול ליומרות האירניות לייצר "ציר שיעי" קרקעי שמחבר ממזרח למערב מאיראן דרך צפון מערב עיראק, סוריה ועד לבנון.

אז האם ארה"ב מוותרת על העניין הזה וסוללת את הדרך לאיראן? לא כל כך מהר. מסתבר שארה"ב בנתה (ומבססת כנראה) שני בסיסים באזור המערבי של עיראק, מהצד העיראקי של שני מעברי הגבול המדוברים.

אז למה ארה"ב יוצאת מסוריה? קשה לדעת (כלומר, מעבר לאפשרות שמדובר באמת בגחמה של טראמפ). האינטואיציה שלי היא לחשוב בהקשר האזורי. ובהקשר האזורי, ארה"ב מנסה לפעול בתיאום עם שני גורמים חזקים יותר, שלהערכתי אין להם עניין בביסוס אוטונומיה כורדית בצפון מזרח סוריה. האחד הוא עיראק שמתמודדת עם אוטונומיה כורדית משלה, והשני והמרכזי יותר הוא כמובן טורקיה, שמתנגדת בתוקף באופן עקבי לשליטה כורדית ממערב לפרת (ובכלל לא מתלהבים מרעיון של אוטונומיה כורדית), בגלל הבעיה שיש להם עם הכורדים בשטחם.

וההתפתחות המעניינת של הימים האחרונים היא שבעוד שארדואן עשה קולות רועשים מאוד של כוונה לכבוש את מנביג' (כמו שטורקיה כבשה את אזור עפרין בצפון מערב סוריה, שבו שלטו הכורדים), ולמרות שההודעה של טראמפ על הנסיגה פורסמה לאחר שיחה עם ארדואן, מתברר שלפני שהאמריקאים הספיקו לסגת ולפני שמשלחת טורקית בכירה מאוד היתה מיועדת להגיע לפגישה עם פוטין ברוסיה – התחילו להופיע דיווחים (חלקם מוגזמים כנראה, כך שיש צורך להמתין עוד להתבהרות הדברים) על כניסת כוחות צבא סוריה בגיבוי רוסי לאזור מנביג'. [תוספת עריכה 29.12.18 – מאזור מנביג' מגיעים דיווחים סותרים על עניין הכניסה של כוחות אסד, כך שחשוב עוד יותר להמתין להתבהרות התמונה] אם מהלך כזה יתממש, הוא ישמוט את השטיח מתחת ליומרה הטורקית. ואם הדברים יתפתחו בכיוון הזה, אפשר להעריך שהכיוון העתידי הוא שבהיעדר הגיבוי האמריקאי, הכורדים יחזירו את השטחים בהם הם שולטים לידי משטר אסד תמורת הגנה מכיבוש טורקי. מגמה כזו תמשיך את המגמה של סיום המלחמה תוך שמירה על אחדות סוריה תחת אסד, בגיבוי רוסי. בהקשר הזה מעניין לראות בימים האחרונים גם מהלכים של חידוש קשרים דיפלומטיים בין מדינות ערביות מאזור המפרץ הפרסי וצפון אפריקה למשטר אסד. אבל לפני שהמלחמה הזו תסתיים, אם תסתיים, יצטרכו למצוא גם פיתרון לאזור אידליב, בו התרכזו בגיבוי טורקי (ובעקבות הסכמי הכניסה שיזמו הרוסים באזורים השונים שנכבשו בשיטת הסלמי על ידי כוחות אסד) ארגוני מורדים רבים מהגוון האסלאמי, למורת רוחו של אסד והרוסים. בינתיים טורקיה עדיין ממשיכה בהכנות בפרופיל תקשורתי גבוה לקראת פעולה צבאית במנביג', והתמונה צפויה כנראה להתבהר בימים הקרובים.

בתמונה הכללית, בסוריה מתערבות באופן משמעותי טורקיה (בעיקר מבחוץ) ואיראן (מאוד מבפנים, באמצעות מיליציות שיעיות), כאשר ליגה אחת מעל פועלים הרוסים ומתמרנים את הגורמים השונים, כולל, דרך אגב, את השאיפה הישראלית למנוע התבססות אירנית ומעבר נשק איכותי לחיזבאללה. ארה"ב, לאורך כל שנות המלחמה, התערבה בצורה מסוייגת מאוד ומוגבלת מאוד, ולכן השפעתה היתה נמוכה באופן משמעותי.

ב. ההיבט הישראלי – מעבר להתפתחות האזורית, אני חושב שהמהלך האמריקאי מזמין למחשבה מחודשת על יחסי החוץ של ישראל בפרספקטיבה השל בריתות עם המעצמות הפועלות באזור. מחשבה כזו דורשת קנה מידה היסטורי שזוכר שלמרות הקשר ארוך השנים עם ארה"ב, הוא לא מובן מאליו. למעשה, מ-1949 עד אמצע שנות ה-60 עמדת ארה"ב היתה מנוגדת בהיבטים חשובים למדיניות הישראלית (ואם מסתכלים ספציפית על מחלקת המדינה של ארה"ב, המחלוקת הזו נמשכה עוד זמן רב גם מאוחר יותר). בעלת הברית המרכזית של ישראל (בהיבט הצבאי, אבל לא רק) באותן השנים היתה בכלל צרפת.

מהלך הנסיגה האמריקאי, וההפתעה שבה הוכרז, הוא שיעור שנלמד ברחבי האזור, בדומה לשיעור שנלמד כאשר ממשל אובמה נטש במהירות את הנשיא מובארק. הלקח המטריד שנלמד הוא שארה"ב עלולה לנטוש במפתיע את בעלות בריתה המקומיות, כאשר הממשל (וכמו שראינו, זה קורה גם לדמוקרטים וגם לרפובליקאים, עד כמה שטראמפ הוא רפובליקני) מחליט שזה האינטרס שלו. לעומתה, רוסיה מוכנה להשקיע כוחות משמעותיים כדי להפגין שהיא מגבה את בעלי בריתה במזרח התיכון.

זה נכון שהקשר האמריקאי עם ישראל הוא ותיק ומבוסס יותר מאשר קשרים אחרים שהיא מחזיקה באזור, אבל הוא לא קשר חד צדדי שישראל היא הנהנית היחידה ממנו. ישראל משלמת עליו גם מחירים. למשל, לאורך הקשר הזה האמריקאים פעלו לניוון היכולות העצמאיות של ישראל בתחום ייצור הנשק והכפפתן במידה רבה לייצור בארה"ב (הסכם הסיוע החדש שנחתם בשלהי כהונת אובמה חיזק את המגמה הזו) ולשיקול הדעת של המשטר בארה"ב. הקשר של ישראל עם ארה"ב שונה בעוד כמה מובנים מהקשרים שלה עם בעלי ברית אחרים באזור. למשל, ישראל לא ביקשה מעולם ולא הסתמכה מעולם על הצבת חיילים אמריקאים בשטחה. למשל, בארה"ב יש אוכלוסיה יהודית משמעותית ובעלת השפעה בפוליטיקה המקומית שלרובה עניין גדול בשמירה על ביטחונה של מדינת ישראל. אבל את ההיבט הזה חשוב גם לציין ולהזכיר שלא הייתי רוצה להציב את יהדות ארה"ב במבחן בסיטואציה שבה המשטר יבחר במדיניות שנתפשת כמנוגדת לאינטרס הישראלי. במצב כזה, יהודי ארה"ב ימצאו את עצמם בפני הדילמה שבין לוותר על התמיכה באינטרס הישראלי לבין לסמן את עצמם כקבוצת מיעוט שדואגת לאינטרס זר לפני האינטרס המקומי, ומכאן שנאמנותה מוטלת בספק.

בכל מקרה אם נחזור לשיעור שנלמד מהמהלכים האחרונים, שכנותיה של ישראל, בין אם הן עויינות ובין אם הן ידידותיות, לומדות ממנו את הלקחים שלהן. המדיניות העויינות עלולות ללמוד שאם יצליחו לגרום לגיבוי שנותנת ארה"ב לישראל להתפש כנושא מחיר כבד מדי, ארה"ב עשויה להפסיק את הגיבוי הזה, מה שיקטין את גורם ההרתעה שבעימות מול ישראל. המדינות הידידותיות, שברובן המשטר נשען גם הוא על הקשרים עם ארה"ב, לומדות שעדיף שלא להיות תלויות בו באופן בלעדי, ורצוי לפתח קשרים גם עם גורמי הכוח האחרים, שברובם עויינים את ישראל. ישראל עצמה לומדת את זה בדרך הקשה, כאשר היא מוצאת את עצמה במצב שבו חופש הפעולה שלה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה וחימוש החיזבאללה בנשק מדוייק [כאשר ישראל נמנעת מעימות ישיר עם מקור הבעיה הזו] מוגבל על ידי רוסיה, הדורשת לתאם איתה את התקיפות וצפויה לשבש או למנוע תקיפות שלא תואמות את האינטרס שלה.

לטווח הרחוק, אני חושב שהנסיון הזה צריך להוביל אותנו לכמה תובנות עיקריות, על סמך ההבנה שכל מעצמה, וגם בעלת ברית, פועלת למען האינטרס שלה ולא למען האינטרס שלנו:

א. מדינת ישראל צריכה לחתור לשימור יכולות ייצור עצמאיות בתחומים החשובים לביטחונה. כמו שאנחנו מייצרים טנק מערכה טוב מאוד (אני לא בקיא בתחום, אבל נדמה לי שה"מרכבה" נחשב לאחד המתקדמים בעולם), אנחנו יכולים גם לייצר מטוסים ברמה טובה מאוד (עשינו זאת כבר בעבר) ומערכות נשק אחרות. בנוסף לצמיחה שייצור מקומי יתרום למשק הישראלי, בשחרור מהכפיפות לאינטרס של תעשיות הנשק בארה"ב טמון גם פוטנציאל של ייצוא לא מובטל שיהפוך אותו למשתלם גם כלכלית. היינו שמחים כמובן לייצא מוצרים פרודוקטיביים יותר, אבל עד אז…

ב. מדינת ישראל צריכה לחתור לשיתופי פעולה עם המעצמות השונות, אבל לעשות זאת בו זמנית ולהימנע ככל האפשר מהיווצרות מצב של תלות במעצמה אחת. במצב של תלות, חופש הפעולה הפוליטי שלנו מוגבל; הנכונות של המעצמה להשקיע בשמירה על האינטרס הישראלי יורדת (כי גם אם לא תאפשר פגיעה בו, לישראל לא תהיה ברירה אמיתית אחרת והיא תאלץ להשלים עם הפגיעה כל עוד היא לא איום קיומי); והיא הופכת להיות מטרה להפגנת יכולת של מעצמות אחרות לפעול בניגוד לאינטרס של המעצמה שתומכת בישראל. בנוסף, מכיוון שיכולות השיבוש של המעצמות הן גבוהים, הסיכוי של מהלך מדיני (או צבאי) להצליח ללא הסכמה בין מעצמתית הוא נמוך יחסית, והתלות של ישראל במעצמה אחת מפחית את הסיכוי להסכמה כזו.

ג. הדרך העיקרית להשתחרר מהתלות במעצמות היא הגעה להסדר שיתוף פעולה אזורי. הסכסוך באזור מזמין את המעורבות של המעצמות, שבתורן מעצימות אותו בכך שהן מחזקות את יכולתם של הצדדים השונים לאיים זה על זה, ויוצרות מרוץ חימוש שמחזק בתורו את התלות במעצמות ואת יכולות ההשפעה שלהן. ההיבט הטריקי הוא כמובן שהמעצמות לא ששות לוותר על יכולות ההשפעה שלהן, ולכן עלולות (או צפויות) לתמוך בגורמים המקומיים שיש להם עניין בסיכול ההגעה והמימוש המוצלח של הסדר כזה. ובכל זאת, הדרך העיקרית להשתחרר מהתלות במעצמות היא הגעה להסדר אזורי, שיחליש את התלות של הגורמים המעורבים במעצמות, ויהפוך את שיתוף הפעולה האזורי עצמו לכוח שיש להתחשב בו, גם בקנה המידה של המעצמות. מהלך כזה דורש גם שיתוף פעולה עם הגורמים המקומיים בתוך המעצמות שיש להם אינטרס בשיתוף פעולה אזורי ופיתוח המזרח התיכון, ולא בהחזקתו במצב של אזור עימות.

3 מחשבות על “בעלת בריתנו הקרובה ביותר – על נסיגת ארה"ב מסוריה

  1. ההערות של טראמפ אמש אומרות את הכל. אין מה לחפש בסוריה. אין שם כסף, אין מה להשקיע רק חול. הכורדים לא אמינים לא בכל מקום האמריקאים צריכים לשבת. מה גם הרוסים מחפשים שם?

    אהבתי

  2. פינגבק: המלצות קריאה ותזכורות – סוריה, טורקיה, ירושלים ומלחמת יום כיפור | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s