לונדון כפרולוג לאוסלו

יש כמה אנשים שחושבים ש"הסכם לונדון" שגיבש שר החוץ פרס עם המלך חוסיין באפריל 1987, ובעיקר סיכולו על ידי ראש הממשלה שמיר, היו החמצה היסטורית שמנעה את האפשרות להגיע להסכם מול הירדנים ולפתור את בעיית הגדה המערבית עוד לפני האינתיפדה הראשונה. זה אמנם מסתדר יפה עם התפישה של פרס כ"אדריכל השלום" ושל שמיר כראש ממשלה שמרן שדוגל ב"שב ואל תעשה", אבל זה לא העניין, וגם לא בדיוק מה שהיה. אז מה כן היה, ולמה הסכם לונדון היה הפרולוג בדרך להסכם אוסלו?

קודם כל, חשוב להזכיר: הסכם לונדון, שאת הנוסח שלו אתם יכולים לקרוא כאן, לא היה הסכם שלום, מכיוון שמי שקורא בו לא יכול שלא לראות שאין בו שום התייחסות לפרטי או לדמות ההסדר בין הצדדים. מדובר על הסכמה שנוגעת לפרוצדורה בלבד, שאמורה היתה להביא לפתיחת משא-ומתן שמזכיר מאוד את הדרך שבה התנהלה "ועידת מדריד". ועידת מדריד התקיימה כשלוש שנים מאוחר יותר, כאשר אותו שמיר עצמו כיהן כראש הממשלה (אלא שבעקבות "התרגיל המסריח" שהוביל בינתיים מיודענו פרס, שמיר לא עמד בראש ממשלת אחדות בשותפות עם מפלגת העבודה, אלא בראש ממשלת ימין בה היה "מחושק"). כך שאם מישהו חושב שביטול הסכם לונדון היה החמצה היסטורית, מוטלת עליו האחריות להסביר מדוע ההחמצה לא תוקנה במדריד.

בכל מקרה, כתבה טובה מאוד ב"דבר ראשון" חושפת כמה היבטים מעניינים של פעולת פרס ואנשיו, שחשובים לנו גם בשביל הערכת הדמויות המדוברות, וגם בשביל הפרספקטיבה שהם מציירים בנוגע לתהליך אוסלו, כחמש שנים מאוחר יותר.

מי שניסח הצד הישראלי את המסמך של הסכם לונדון לא היה פרס עצמו, אלא יוסי ביילין, שטען שפרס ייצר את הקונספט, והוא עצמו היה בתפקיד משנה. הציטוטים בהמשך הם מהכתבה, אבל ההדגשות הן שלי:

העניין החמקמק במסמך הוא מי ייצג באותה הוועידה את הצד הפלסטיני. פרס לא היה מעוניין שהפלסטינים ייוצגו בידי אש"ף, שהיה באותה עת ארגון טרור שלא הכיר במדינת ישראל. לכן, אומר ביילין, "כתבנו במסמך שהשתתפות בוועידה תהיה רק למי שמתנגד לטרור ואלימות ומאמץ את החלטות 242 (קוראת לנסיגה משטחי 67 הכבושים, ש.נ.) ו-338 (קריאה לביצוע החלטה 242 ופתיחת מו"מ בחסות "בין הצדדים" במטרה לכונן שלום, ש.נ.) של מועצת הביטחון של האו"ם." ומוסיף, "זהו רמז לכך שאם אש"ף, שסירב להכיר בהחלטות אלו, לא משנה את דעתו, אז הוא לא יכול להיות שם."

הרמז הזה עובד לשני הכיוונים מתוך הלאו, אפשר להבין גם את הכן. אם אש"ף יכריז באופן רשמי משהו אחר, התמונה תשתנה.

אחד הדברים שתרמו לכך [להתנגדות בממשלה להסכם. התצפיתן] היה המבנה המעורפל של ההסכם, שניסה ללכת בין הטיפות: מצד אחד, עובדתית, ההסכם איפשר שאש"ף ישתתף בשיחות – מה שלא היה מקובל על הימין וגם על חלק מהשמאל. מצד שני, הדרישה להכרה בהחלטות 242 ו-338 נועדה למנוע את כניסתו של אש"ף לשיחות – אך כאמור, השאירה לו פתח להגיע אליהן.

"המילה 'צדדים' המופיעה במסמך ולא 'מדינות' היא העניין", אומר השר לשעבר דן מרידור, ששימש באותם ימים כיד ימינו של שמיר, בהתייחסו לחלק במסמך האומר כי מזכ"ל האו"ם יזמין לוועידה את 'הצדדים המעורבים בסכסוך הישראלי ערבי'. "לו היה כתוב במסמך 'מדינות' אז היה אפשר לדון מול ירדן ומי שעוד יבוא. אפשר היה גם למנות את שמות המדינות כמו ירדן, מצרים, סוריה. זה מוזר" ממשיך מרידור, "למה לא הזמינו מדינות? המילה 'צדדים' היא לא מקרית. היא מילת המפתח שמזמינה את אש"ף, שבהחלט היה 'צד' בעיני האו"ם והוא לא 'מדינה'. לו הייתה הוועידה מתכנסת, היא לא הייתה מתקיימת ללא אש"ף, כי מבחינת האו"ם הוא צד מוכר לסכסוך".

אבל מה אמר ביילין, כששואלו אותו מי הצד הפלסטיני שהיה צפוי להשתתף בועידה?

"לא ידענו מי יהיו הפלסטינים בוועידה", הוא אומר, "זה יכול היה להיות רק אש"ף אם בכלל. וההימור היה שהוא לא יקבל את התנאים האלה".

כתוב במסמך שההשתתפות בועידה תתבסס על החלטות 242 ו-338 והסתלקות מאלימות וטרור, אך לא כתוב כי אלו תנאים מקדימים להשתתפות.

[…] כאן היה הימור מסוים. הימין יכול היה להגיד שמכניסים את אש"ף בדלת האחורית. ברגע שאש"ף יגיד בציניות 'כן כן אנחנו בעד 242 וגם נגד טרור', מיד הם יכולים להכנס. לא צריכים גם להוכיח במעשה שהם הפסיקו, צריכים רק להצהיר. אנחנו אמרנו, חבר'ה, מאוד סביר שאש"ף, כיוון שהוא לא רוצה לאבד את התמיכה הציבורית בו, לא יסכים לתנאים האלה ואז יכול להיות שהיינו נשארים רק עם ירדן. או שאז היו מביאים את פייסל חוסייני (מנהיג פלסטיני שלא השתייך להנהגת אש"ף בטוניס באותה עת – ש.נ.)."

לפי מה שאתה אומר, אש"ף זו אופציה שהיא יותר ממשית וודאית.

"אני מניח שלי היה הרבה פחות מפריע מאשר לשמעון. שאש"ף יהיה. אם הוא יעמוד בתנאים האלה, אז מה אכפת לי שזה יהיה אש"ף? אש"ף הוא הארגון היציג של הפלסטינים ולא מישהו אחר"

ומבחינת שמעון פרס, היתה אפשרות כלשהי שאש"ף יהיה בוועידה?

"מהרגע שהוא הסכים לתנאים האלה, אז אני מניח שכן. בוא נאמר שהאופציה הזאת הייתה יותר רחוקה מאיתנו. זה בוודאי פותח פתח לאש"ף בתוך הוועידה, בתנאים האלה."

 

"הטענה שאפשר היה לערוך את הוועידה בלי אש"ף, אגיד את זה בעדינות, היא שגויה", אומר מרידור בביקורת על אלה המציגים היום את הסכם לונדון כאפשרות לעשות הסכם עם ירדן ללא אש"ף, "הייתי אומר את זה במילה יותר חריפה – הייתה פה טעות או הטעיה. זה היה הסכם להביא את אש"ף ולא להתחמק מאש"ף."

כלומר, אם קוראים את דבריו של ביילין – האפשרות שאש"ף ייצג את הצד הפלסטיני בועידה היא בהחלט אפשרות ממשית, במידה ואש"ף יצהיר, אפילו באופן ציני ובלי גיבוי במעשים, שהוא תומך בהחלטת האו"ם 242 ומתנגד לטרור. ביילין אפילו אומר שמבחינתו זו אפשרות שלא הפריעה לו, וקובע שאש"ף הוא "הארגון היציג של הפלסטינים ולא מישהו אחר". כאן חשוב אולי להזכיר שאש"ף מעולם לא נבחר על ידי הפלסטינים לייצג את הפלסטינים. במקרה הטוב, הוא נבחר על ידי הליגה הערבית לייצג את הפלסטינים, מתוך שיקולי פוליטיקה בין-ערבית פנימית (כלומר, בעיקר כדי למנוע מירדן להגיע להסדר עצמאי מול ישראל), בניגוד לעמדת ירדן, ותחת איומי רצח שהפיצו אנשיו כלפי משתתפי ועידת חרטום שבה התקבלה ההחלטה הזו.

ועכשיו, לאחר שהבנו שבדומה מאוד להסכם אוסלו (מוזמנים לקרוא על זה כאן ובהרחבה כאן), גם הסכם לונדון היה תשתית להסכם פרוצדורלי שתוכנו המהותי היחיד הוא קביעת אש"ף כנציג הפלסטינים במו"מ להסדר בתמורה להצהרה פורמלית שלא מגובה במעשים, אפשר לבחון מה היו הנסיבות שבהן שמיר סיכל אותו. כלומר, מלבד העובדה ששמיר התנגד לניהול מו"מ מול אש"ף. אומר דן מרידור:

"להגיע להסכם על ועידה בינלאומית, נושא שהיה בוויכוח אם תהיה ועידה או לא ומי ישתתף בה, בלי ששמיר יודע, ובעצם מזמינים את אש"ף כנציג הפלסטינים, בניגוד לקו הפורמלי המחייב במדינת ישראל שגם הליכוד וגם העבודה בתוכו, שלא מדברים עם אש"ף, שהוא לא יכול לפתור את הסכסוך וכן הלאה, ולהביא מין דבר מוגמר כזה שעכשיו צריך להגיד כן או לא – אז הוא אמר לא. ביחסי עבודה תקינים, לא ככה עובדים."

ביילין מספר כי לאחר שחזרו לארץ הוא ופרס, פרס ניגש לעדכן את שמיר על פרטי הפגישה והציג לפניו את המסמך, אך לא היה מוכן להשאיר העתק ממנו בידיו של שמיר מחשש שידלוף. "שמיר אמר לו תן לי את הנייר, אני רוצה להתייעץ ופרס ענה לו שאינו מסכים בטענה שהוא הבטיח חשאיות לחוסיין. זו הייתה טעות גדולה. אתה לא יכול להיות שר חוץ שבא לראש הממשלה שלך עם נייר מהמלך חוסיין, ולא לתת לו אותו. אי אפשר ששר חוץ לא יראה נייר לראש הממשלה."

בעוד פרס סירב להציג את ההסכם לשמיר, הוא ניסה להפעיל עליו לחץ באמצעות האמריקאים, להם דווקא כן הציג את המסמך, וביקש מביילין שיפגש עם שגריר ארה"ב בישראל ויעדכן אותו על פריצת הדרך. "פגשתי את שגריר ארה"ב תומאס פיקרינג והראיתי לו את הנייר […] אמרתי לו שזה לא נייר שהממשלה אישרה אותו. הוא אמר לי שזה לא חשוב, וכדאי ששולץ ידע כי הוא למחרת הוא הולך להפגש עם גורבצ'וב וחשוב שזה יהיה לו בראש ואולי הוא ישתמש בזה.'

[…]

יום למחרת העביר פרס לשולץ מסר כי הוא מרוצה מניהול הנושא עם שמיר, והוסיף שאלה שנדמה שנועדה לגרום לאמריקאים להפעיל לחץ על שמיר, "בלונדון, ישראל וירדן ניהלו מו"מ ישיר והשיגו הסכם. האם ראש הממשלה הישראלי עכשיו יפנה עורף להזדמנות הזו?". יום נוסף חלף עד ששר הביטחון משה ארנס הגיע ללשכתו של שולץ, כדי לוודא שסירובו של שמיר מובן לאמריקאים. לדברי שולץ, ארנס אמר בפגישה על היוזמה של פרס כי היא "מעשה שאינו הולם" והוסיף, "נדהמתי לגלות כי פרס ניהל מו"מ על הסכם שנועד לאישורה של ממשלת ישראל. זה מעולם לא קרה בהיסטוריה הישראלית."

כלומר, כמו באוסלו, פרס כשר חוץ ואנשיו פעלו באפיק אחורי בניגוד למדיניות של משרד ראש הממשלה ומאחורי גבו, וניסו במידה רבה לקבוע עובדות בשטח שיאלצו את ראש הממשלה להתיישר לעמדתם, שתוכנה המהותי היתה קביעת אש"ף כנציג הפלסטיני שמולו מתנהל המו"מ.

הסכם לונדון לא היה "הזדמנות שהוחמצה" בגלל ההבדל שבין שר חוץ מרחיק ראות לבין ראש ממשלה שמרן. הוא היה פרק נוסף במערכה פוליטית מתמשכת בתוך הזירה הישראלית בנוגע לגורם בחברה הפלסטינית שמולו נכון לנהל מו"מ על הסדר מדיני. בלונדון נבלמו המעדיפים את אש"פ. באוסלו הם הצליחו. עברו מעט יותר מ-30 שנים מאז הסכם לונדון וכ-25 שנים מאז הסכם אוסלו. התוצאות לפנינו.

3 מחשבות על “לונדון כפרולוג לאוסלו

  1. הרושם המתקבל מדבריך הוא שההזמנה היתה לירדן או לכל גוף שהוא עתידי שיתגבש והתפשרו מכאב לב על אש"ף. זו בפירוש לא היתה הזמנה לאש"ף אלא הפך להיות כך מחוסר ברירה. ההסבר של בילין הוא במבט לאחור ולא משכנע.
    במבט לאחור הסכם עם ירדן היה יכול להיות האופציה הטובה ביותר.
    פרס היה רוב חייו, או לפחות עד 1985 ניצי בהרבה מחבריו הפוליטים ורק בערך מתקופת ההסכמים החל לשנות עמדה ודבק בהסכם אוסלו בחוסר הגיון.

    אהבתי

    • אני לא חושב שהתפשרו מכאב לב על אש"ף, אלא שמבחינת ביילין (וכנראה שגם פרס), הוא היה האופציה המועדפת.
      במבט לאחור הסכם עם ירדן אכן נראה כאופציה טובה יותר אם הוא היה בפרמטרים שאנחנו היינו רוצים, אבל היחסים בין מדינות ערב השונות ומצבה של ירדן בתוכם הקשו על המלך להגיע להסכם כזה.
      לגבי פרס, ההבחנה כביכול בין "ניצים" ל"יונים" לטעמי מטשטשת את התמונה יותר מאשר מסייעת להבין אותה, והטענה שפרס שינה עמדה "בחוסר הגיון", היא הסבר רע, שהרי היא לא מצליחה להסביר את ההגיון. אני חושב שאפשר להציע הגיון פשוט בהרבה – פרס העדיף מציאות של סכסוך מתמיד בין ישראל לעולם הערבי שמסביבה – שמתקיים לרוב על אש נמוכה ומדי פעם בסבבים אלימים יותר – על פני הסדרת היחסים ונורמליזציה. באש"פ הוא מצא את ה"פרטנר" המושלם למערכת יחסים כזו: דוקטרינריות פוליטית, אתוס של מאבק שבסיסו בסוגיית הפליטות, חוסר עניין בהתפתחות חברתית בחברה הפלסטינית, ושחיתות אישית. במבחן התוצאה, אש"פ סיפק את הסחורה.

      אהבתי

  2. פינגבק: השלום החסר: פלסטינים כן, אש"פ (חוץ) לא. | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s