מכונית אמריקאית הופיעה – הבעיתיות של עדויות מאוחרות

בתור מי שמכשיר את עצמו למקצוע ההיסטוריון, ואני מבין שהדבר דומה גם לגבי משפטנים, אני יודע להגיד שעדות של אדם, ובודאי אם נמסרה ממרחק הזמן, נחשבת למקור מידע בעייתי מאוד. אמינותה נחשבת לנמוכה ביחס לתיעוד שוטף בן-הזמן, שנעשה למטרות עבודה ולא למטרות תיעוד. בתקופה האחרונה נתקלתי במקרה שמתאים כדי להדגים את העניין.

בשם של אפרת יהושע נתקלתי במקרה בהודעה לתקשורת שפרסמה הוועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן, שפועלת בכנסת בהובלת ח"כ נורית קורן. המקרה שלה הוא מקרה-מבחן טוב, מכיוון שמלבד פרטים רבים על המקרה, זמינות לנו שתי עדויות מאוחרות לגביו, וכמה עדויות שניתנו ב"זמן אמת". אני אציג את העדויות בסדר הפוך, מהמאוחר אל המוקדם. הציטוטים מהעדויות השונות נצבעו בצבעים שונים, לפי התקופה בה ניתנה העדות.

אפרת יהושע העלתה את סיפורה בפני הועדה בישיבתה השישית, שאת הפרוטוקול שלה ניתן לקרוא כאן. ואלה דבריה של יהושע:

אפרת יהושע:

אני אפרת יהושוע. השם הקודם שלי הוא חסין-אסין. להורים שלי, לי, חטפו אח בין שנתיים וחצי. אנחנו עלינו ארצה ממצרים. ההורים שלי עלו מאניית "נגבה" למרסי, דרך מרסי הגיעו לארץ, שוכנו בפרדס חנה במחנה עולים בדצמבר 1950. ב-3 באפריל 1951 אחי נחטף מחצר הבית. אמי, אחותי ואחי יצאו לכיוון המכולת. אמי הייתה בהיריון אז איתי והצטרכה להתעכב – היא הייתה בהיריון, היא הייתה צריכה לשירותים.

היו"ר נורית קורן:

אפרת, בן כמה הוא היה?

אפרת יהושוע:

הוא היה בן שנתיים וחצי. הוא נולד בדצמבר 48'. יש לי כאן תעודת זהות של ההורים ואת תאריך הלידה. יש לי גם תעודת עולה של ההורים, שהם עלו ארצה ביחד עם אחותי ואחי משה. משה נולד ב-16.12.1948. ב-3 באפריל הוא נחטף בשעות אחר-הצהריים מחצר הבית ומסביבת הבית. הוא היה ביחד עם אחותי. אחותי נשארה מאחור, והוא נעלם. בתוך שניות אמי קלטה שהא נעלם ואז התחילו לחפש אותו בסביבה, בצריפים.

היו"ר נורית קורן:

איך הוא נעלם? הוא פשוט הלך לאיבוד, או שמישהו בא לקח אותו?

אפרת יהושוע:

לפי העדויות של השכנים, המסתובבים והקהל שהיה שם, חלק אומרים שראו מכונית גדולה שחורה אמריקאית שנסעה, מישהו נופף לשלום. חלק אמרו שהייתה משאית של אנשים שהעבירו אותם דירה, היו מעבירים אותם ממקום למקום, אז יכול להיות שלקחו את הילד אתם, בדקו את זה. תיכף הגשנו תלונה למשטרה, למשטרת חדרה פרדס-חנה. המשטרה טיפלה בנושא, חיפשו, משמר הגבול חיפש, מתנדבים חיפשו, אבל ללא תוצאות. לא נמצא שום דבר, לא מצאו שום גופה, לא מצאו שום ביגוד, שום דבר. בזמנו אמרו שאולי איזו חיה אכלה אותו, כך התבטאו.

בהמשך הדברים היא הוסיפה בעקבות הערה של קורן:

היו"ר נורית קורן:

[…] יכול להיות שאולי אחיך נמצא על האנייה של "צים". [קורן מתייחסת כאן לשמועה שהובאה בפני ועדת החקירה הממלכתית שבדקה את פרשת ילדי תימן, ולא נמצא לה מידע תומך, בנוגע לאונייה של חברת "צים" שכביכול הוסבה ושימשה להובלת תינוקות חטופים לארה"ב. התצפיתן]

אפרת יהושוע:

זו הייתה השמועה. כשהייתי ילדה קטנה, תמיד דיברנו ותמיד הייתה שמועה שהם נלקחו לארצות-הברית, או נלקחו לחו"ל, או לעדה החרדית בארצות-הברית. תמיד ידענו שילדים נשלחו לחו"ל. גדלנו על זה.

היתרון במקרה של יהושע הוא שהמקרה הובא בפני ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את פרשת ילדי תימן, ועדת קדמי, שהזמינה את יהושע ואחותה להעיד בפני הועדה. בנוגע למקרה. השתיים הופיעו בפני הועדה בישיבתה ביום 30.8.1995. את הפרוטוקול המלא של הישיבה תוכלו לראות כאן, אבל הכנתי ממנו קובץ מקוצר עם העמודים הרלוונטיים. את רוב העדות מסרה אחותה של יהושע, סימה מלכי. אלה עיקרי הדברים:

היו"ר:

[…] המשפחה, ההורים עלו ממצרים בדצמבר 50' ואיתם עלה, גם איפו שמו הילד מה שמו?

סימה מלכי:

משה חסין. ואני גם.

היו"ר:

[…] בן כמה הוא היה?

סימה מלכי:

כשעלינו לארץ או כשקרתה החטיפה? כשקרתה החטיפה בן שנתיים וחצי. […]

זה קרה באפריל 1951. […]

אז התקופה היתה בערך לפני פסח והורי עם אורחים שבאו אליהם, סבא שלי ואשתו, זו לא האמא של אמא שלי אשתו, היא הציעה ללכת לערוך קניות, האורחת, ללכת לערוך קניות היא שמעה שבמעברה, זה היה מעברת עולים בפרדס חנה, היא שמעה ששם זול יותר משהו כזה והורי הצטרפו אליהם הלכו לעשות קניות ואני גם נגררתי אחרי הורי, אני גדולה מאחי בשנה, ואמא ביקשה מהשכן, היה שכן זקן להשגיח עליו כי היא הולכת לכמה דקות, ובשימחה, הילד שיחק ליד הבית, ליד הצריף והלכנו לקניות האלה, אחרי באמת זמן קצר ביותר אולי 10 דקות אולי 15 דקות מקסימום כשהורי חזרו, השכן רץ אליהם בבהלה, "משה נעלם" מה זאת אומרת משה נעלם? הוא אומר, הוא ישב לשחק ליד הבית שלי נכנסתי להביא לו סוכריה יצאתי והוא לא היה, כאילו בלעה אותו האדמה, והוא מעיד שהוא ראה מעין מכונית אמריקאית מתרחקת, ככה הוא מעיד, וזה היה באמת לא שכיח לראות מכונית במעברת עולים מסוג כזה, וזהו חיפשו והלכו למשטרה וכל העניין והוא נעלם ממש. אין עקבות שהוא מת או נטרף או משהו כזה כי לא נמצאו שום סימנים לדבר כזה. פשוט נעלם. זהו ומאז ועד היום התקווה עדיין נמצאת וכל מגידי העתידות שבמצוקה כזו באופן טבעי פונים אליהם וכל הרבנים, הוא חי אין ספק שהוא חי אבל זהו […]

היו"ר:

כאשר אמרת שהשכן שהשגיח עליו ראה מכונית אמריקאית נעלמת, את אמת שזה מקרה לא שכיח, זאת אומרת זה היה משהו מיוחד שמשך תשומת לב.

סימה מלכי:

משך תשומת לב בהחלט, במעברה של אותם ימים. […]

אנחנו מאמינים שאם הוא לא בארץ יכול להיות שהוא בארצות הברית או מה, זה שהוא חי לפי כל הסימנים אין ספק. שהוא נחטף ואומץ ואפילו בעיתונות פנינו […]

וכך תיארה יהושע בקצרה את המקרה בפנייתה הראשונית לועדה:

בתאריך 3.4.51 אמי הלכה למכולת במחנה עולים פרדס חנה למשך כ 10 דקות את בנה בן השנתיים וחצי השאירה בהשגחת השכן. אמי עוד הספיקה לראות את בנה משחק בחול. ברגע שחזרה לאחר כ 10 דקות נאמר לה כי מכונית אמריקאית חלפה במקום ובנה נחטף בו במקום.

בהשוואה בין שתי העדויות האלה עולים כמה דברים מעניינים:

א. מי שנתנה את עיקר העדות בועדה היתה האחות, סימה מלכי, שהיתה בת 3-4 שנים בזמן שקרה המקרה עליו העידה. אפרת יהושע עצמה, דרך אגב, נולדה מספר חודשים לאחר המקרה. כך שבנוגע לשתי העדויות, ניתן להניח שרובן ככולן עדויות מכלי שני, בעקבות מה ששמעו האחיות מהוריהן או ממקורות אחרים.

ב. לפי הסיפור בעדותה של מלכי בפני ועדת החקירה

הורי הצטרפו אליהם הלכו לעשות קניות ואני גם נגררתי אחרי הורי, אני גדולה מאחי בשנה, ואמא ביקשה מהשכן, היה שכן זקן להשגיח עליו כי היא הולכת לכמה דקות, ובשימחה, הילד שיחק ליד הבית, ליד הצריף והלכנו לקניות האלה, אחרי באמת זמן קצר ביותר אולי 10 דקות אולי 15 דקות מקסימום כשהורי חזרו, השכן רץ אליהם בבהלה, "משה נעלם" מה זאת אומרת משה נעלם? הוא אומר, הוא ישב לשחק ליד הבית שלי נכנסתי להביא לו סוכריה יצאתי והוא לא היה, כאילו בלעה אותו האדמה, והוא מעיד שהוא ראה מעין מכונית אמריקאית מתרחקת

בעדות של שפירא בפני ועדת הכנסת היא הביא את הסיפור הזה, ולצידו סיפור נוסף, שלא בדיוק מסתדר ביחד איתו:

אמי, אחותי ואחי יצאו לכיוון המכולת. אמי הייתה בהיריון אז איתי והצטרכה להתעכב – היא הייתה בהיריון, היא הייתה צריכה לשירותים. […] הוא היה ביחד עם אחותי. אחותי נשארה מאחור, והוא נעלם. בתוך שניות אמי קלטה שהא נעלם ואז התחילו לחפש אותו בסביבה

אז האם הילד נשאר אצל השכן או הלך עם אחותו? ובתוך כמה זמן התגלה שנעלם? ומאיפה בעצם הופיע הסיפור השני? מה השתנה בין העדות בפני ועדת החקירה לבין העדות בפני ועדת הכנסת?

***

ובכן, מה שקרה הוא שעם פרסום מסקנות ועדת החקירה בשנת 2001 נמסרו למשפחה ממצאי הועדה לגבי המקרה שלהם. הועדה איתרה את תיק הנעדר של הילד, ובו עדות סבתו החורגת, לפיה:

האם יחד עם הסבתא ואחותו הקטנה של משה, סימה, הלכו למכולת המחנה. משה הלך במרחק מה אחריהם. בשלב כלשהו התיישבה האם לעשות את צרכיה ואילו הסבתא חזרה לצריף. דקות מספר לאחר מכן גילתה האם כי משה נעלם.

יותר מאוחר, בדצמבר 2016, פרסם ארכיון המדינה את כל החומר הארכיוני הלא מסווג של ועדת החקירה, מה שאיפשר למשפחה (ולכל הציבור) גישה אל התיק המלא של המקרה, הכולל את המידע מתוך תיק הנעדר, ואת העדויות שנגבו מקרובי המשפחה בזמן אמת, בימים שלאחר ההיעלמות. כל המעוניין לעיין בתיק המלא יכול למצוא אותו כאן.

בתיק נמצא תיאור המקרה כפי שהציגה אותו אפרת יהושע בפנייתה הראשונית לועדה:

בתאריך 3.4.51 אמי הלכה למכולת במחנה עולים פרדס חנה למשך כ 10 דקות את בנה בן השנתיים וחצי השאירה בהשגחת השכן. אמי עוד הספיקה לראות את בנה משחק בחול. ברגע שחזרה לאחר כ 10 דקות נאמר לה כי מכונית אמריקאית חלפה במקום ובנה נחטף בו במקום.

 

כאן המקום לציין שללא קשר להיבט העדויות, המקרה עצמו, לפי כל המידע שיש בידנו, הוא טרגדיה קשה: פעוט כבן שנתים וחצי נעלם ואבדו עקבותיו במחנה העולים בפרדס חנה. האם פנתה לתחנת הנוטרים במקום, שביקשו ממנה לחפש אותו בצריפים השכנים ולחזור אם לא יימצא. האם חזרה לתחנת הנוטרים רק בבוקר היום הבא, ואז נפתח מבצע חיפושים נרחב במקום ובסביבה. הודעה בנושא שודרה בקול ישראל ברדיו, וידיעה על החיפושים אחריו גם פורסמה בעיתון דבר, אך הפעוט או גופתו לא נמצאו, והמשטרה הגיע למסקנה שככל הנראה נספה בלילה הראשון להיעדרו. ועדת החקירה הממלכתית איתרה רשימת נפטרים שנקברו בפרדס חנה, ובה אלמוני בן כשנתיים, שנקבר כשלושה וחצי חודשים לאחר המקרה, והציעה שייתכן שמדובר במשה חסין. מכיוון שמיקום קבר האלמוני הזה ידוע, אני חושב שיש מקום לנסות ולהפיק מהקבר שרידי D.N.A, שבמידה ויימצאו – ההיתכנות להפיק שרידי D.N.A  כאשר מדובר בגופת תינוק שנקבר לפני יותר מ-67 שנים כלל אינה מובנית מאליה – יוכלו לאשר האם אכן מדובר בגופת הפעוט הנעדר ואם כן לתת ודאות למשפחה בנוגע לגורלו.

בכל מקרה, אנחנו נחזור לבחינת תיאורי המקרה שנמצאו בתיק.

ב-21.7.1955 פנתה האם אסתר במכתב לשר המשטרה בכור שטרית, בבקשה לחדש את חקירת המקרה. במכתב כתבה:

[…] אין אנו יודעים מה היה גורל אהובנו, אין אנו יודעים מקום קברו, ועד היום אין אנו יודעים אם מת הוא ואם חי.

ולא עוד, אלא שחשד איום מנקר בליבנו כי יד זדונית היא אשר עשתה לנו זאת:

בימים ההם היתה בביתי אמי החורגת, אשתו השניה של אבי, והיא שונאת אותי ומתוך רשעה בקשה להתנקם בי. יש לי סיבות ברורות וממשיות לחדש שידיה היו במעשה נורא זה. ואמנם מאותו יום גם היא וגם אבי נעלמו והפסיקו כל קשר עמי.

 

ב-12.10.1953 פנתה האם אסתר במכתב לראש הממשלה בבקשה לעזרה במקרה. לפי תיאורה במכתב זה:

בתאריך 4.4.1951 יצאתי ביחד עם חמתי ובני משה (בזמנו בן 3 שנים) והלכנו לצרכניה הנמצאת בקרבת צרפנו בבית עולים פרדס חנה. עקב רגע של אי זהירות, מבלי לדעת ולהבין עד היום מה נסיבות המקרה, נוכחתי שבני נעלם.

 

עכשיו ניגש אל העדויות מתוך חקירת המשטרה שנערכה בימים שמיד לאחר ההיעלמות.

לפי עדות האב יצחק חסין:

אתמול אשתי הלכה מהצריף לצד הצפון להביא מים והילד הלך אחריה ואחרי כמה רגעים היא הסתכלה אחורנית וקראה מושה מושה, ולא ראה אותה תיכף חזרה לצריף התחילה לחפשו ולא מצאה אותו. אני לא הייתי בבית הייתי בעבודה ובאתי בשעה 17.15 בערך מצאתי את הצריפון סגור והילדה ליד הדלת. שאלתיה איפה האמא והיא אמרה לי שהלכה מהבית. אחרי זמן קצר, בערך אחרי כמה רגעים באה אשתי ושאלתיה מה קרה והיא אמרה לי שהלכה להביא מים והילד משה היה אחריה [מילה לא ברורה בגלל הסריקה. אב"צ] נאבד פתאום והלכה לחפשו ולא מצאה אותו.

[…]

אני חי עם אשתי טוב ואין שום חשד על זה שאשתי עשתה איזה דבר עם הילד.

האבא של אשתי היה אתמול אצלנו והוא כבר ידע שהילד נעלם ואמר לפני שיצא באם נמצא את הילד להודיע לו במכתב.

לפי עדות האם אסתר חסין:

לפני כשבועה ימים בא אלי אבי נסים הגר בחולון ואמי החורגת פרידה. בשעה 16:00 בערך הלכתי עם אשת אבי לקנות סבון במחנה ושני הילדים שלי שמחה בת 4 ומושה בן 2 הלכו אחרינו. סיבבנו במחנה ולא מצאנו את הבן אדם שרציתי לקנות ממנו סבון. וככה סבבנו לא רחוק ממקום מגורי וראיתי את הילדים אחרי כל הזמן. חזרתי עוד פעם עד הצריף ואחר כן חזרתי עוד פעם עם אשת אבי לחפש סבון והילד הלך אחרינו השארנו אותו קצת אחורנית היות והיה עיף, ואחרי כמה רגעים הסתכלתי אחורנית ולא ראיתי את הילד התחלתי לחפשו, הלכתי לצריף לחפשו ולא מצאתי אותו בצריף. בעלי לא היה בבית רק אבי היה בצריף והילדה היתה מאחורי הצריף שאלתי אותה והיא עוד קטנה לא מבינה רק אמרה לי שאיננו. […]

אבי ואשתו נסעו מהמחנה הביתה אחרי שהילד נעלם.

עד כמה שאני יודעת איני [לפי ההקשר, צריך להיות "אני". אב"צ] חיה טוב עם השכנים במחנה אין לי שום שונאים במחנה.

[…]

חקרנו בבית הורי בחולון הם לא יודעים על הילד הוא לא נמצא אצלם.

לפי עדות אביה של אסתר:

[…] אשתי שאלה את אסתר האם אפשר להשיג סבון כביסה ואסתר אמרה שכן. הלכה אסתר אשתי ואשת בני מרקו ששמה פריחה לוי, אחרי בערך חצי שעה חזרו אשתי ופריחה. שאלתי את אשתי איפה אסתר עם הילדים והם ענו שהיא הולכת אחריהם. ביד אשתי שהיו שני חתיכות סבון. אחרי רבע שעה של [מילה לא ברורה. אב"צ] אשתי ופרחה חזרה אסתר ושאלה אותנו האם לא ראינו את בנה משה, הבאת שמחה היתה איתה. אחרי שענינו לה שלא יודעים הלכה אסתר להודיע ישר למשטרה.

[…]

היחסים ביני לבין בתי טובים מאוד, והיחסים בין אשתי לאסתר טובים מאוד גם והיא אוהבת אותה כמו בתה.

היינו אצל אסתר כ 3 פעמים ותמיד אני ביחד עם אשתי.

אני ואשתי מאוד אוהבים את ילדי אסתר.

הזמנתי את אסתר מספר פעמים לבקר אותנו והיא לקחה את הכתובת ולא באה את הסיבה איני יודע.

 

לפי עדות אמה החורגת של אסתר:

[…] אני ביקשתי מאסתר האם היא יודעת איפה אפשר לקנות סבון כביסה. אסתר ענתה לי שאפשר להשיג והלכנו לחפש את מקום הסבון אני לא יודעת איך נקרא המקום הזה. ניגשה לבית ואמרה לי שאחכה בצד. אסתר נכנסה ביחד עם שני הילדים ואני נשארתי בחוץ. אחרי 10 רגעים בערך אסתר יצאה עם שני הילדים אשר החזיקה כל אחד ביד ואמרה לי שיש שתי חתיכות סבון והמחיר 400 פרוטה כל אחד. עניתי לה שאקנה מסרתי לה 800 פרוטה ואסתר נכנסה עם הילדים שוב ויצאה אחרי 3 רגעים עם הסבון והילדים ביד. מסרה לי את הסבון והיא עצמה אסתר התישבה להשתין ושני הילדים עמדו לידה ואני בעצמי חזרתי לצריף של משפחת חסין. אסתר חזרה אחרי רבע שעה ושאלה אותנו האם הילד לא חזר. עניתי לה שלא כי שני הילדים נשארו עמה, ואיך את לא שמה לב אליהם. אסתר ענתה לי שהילד רגיל ללכת לבד ולחזור הביתה. גם בעלי צעק עליה למה שלא משגיחה על הילדים. ויחד כולנו הלכנו לחפש

[…]

היחסים בין בעלי ואסתר טובים והוא אוהב אותה מאוד.

אנחנו הזמנו מספר פעמים את אסתר ומשפחת[ה] לבקר אצלנו אך היא ענתה שאין לה כסף ובעלה לא עובד.

בזמן שהלכנו לקנות את הסבון אסתר החזיקה כל הזמן את הילדים בידים וגם שיצאה מהבית עם הסבון גם החזיקה אותם ביד.

זה לא נכון באם יגידו שהילדים הלכו לבדם אחרינו.

אני לא זוכרת באיזה יד החזיקה אסתר את הילד והילדה.

בזמן שאסתר התישבה להשתין הילדים היו במרחק של 4 מטר ממנה ועמדו יחד.

אני עזבתי את המקום אז אסתר עוד השתינה.

המרחק מהצריף של אסתר לצריף של איש שמכר את הסבון הוא בערך 200 מטר והולכים בין צריפים ואוהלים.

אני מצאתי את הדרך חזרה לבדי.

[…]

אני מאוד אוהבת את הילדים של אסתר.

זה לא יהיה נכון באם יגידו שאני לקחתי את הילד ומוכנה אני להשבע על זה.

לפני שהלכנו לקחת סבון מהבית אסתר נגשה לשכן לבדה לשאול האם יש סבון ואחרי שהוא ענה שאין הלכנו ביחד עם הילדים.

הילד לא היה עיף.

[…] פרחה אשת בעלי לא הלכה אתנו לקנות את הסבון, אך הלכה באותו יום לפני זה עם אסתר לקנות סבון ואמרו לה שהאדם בעבודה.

***

מקריאת העדויות שניתנו בימים שלאחר ההיעלמות, ניתן לראות שבעדות האם לא מופיע במפורש החשד בנוגע למעורבות אמה החורגת, עם כי עולה ממנה שהם בדקו אצל הוריה האם הילד נמצא אצלם ונראה שגם המשטרה שאלה את האם החורגת בנושא. ב-1953 החשד הזה כבר מופיע במפורש במזכר משטרתי פנימי בעקבות פניה של האם בחודש פברואר, אבל הוא לא מוזכר בפניה לראש-הממשלה מאוחר יותר באותה השנה. בשנת 1955 הוא מוזכר במפורש במכתב האם לשר המשטרה. בכל מקרה, להיבט הזה אין שום אזכור בעדויות המאוחרות יותר שהעידו האחיות סימה מלכי ואפרת יהושע.

בקריאת העדויות האלה, אפשר לשים לב לעוד כמה דברים פחות חשובים, כמו הבדלים קטנים בנוגע לפרטים ספציפיים, והעובדה שעדויות אבי הילד ואביה של האם בנוגע להיעלמות הן למעשה עדויות שמיעה, מכיוון שהם עצמם לא נכחו ברגע ההעלמות.

לעומת זאת, יש דבר אחד משמעותי שחשוב לשים לב אליו:

בכל העדויות בנות הזמן, כולל בפניות מאוחרות של האם – שפנתה שוב ושוב לגורמים שונים בבקשות לסיוע באיתור ילדה הנעלם – בכולן אין זכר או רמז לגרסה לפיה הילד הושאר בהשגחת השכן, או להופעתה של מכונית אמריקאית. פרט למקרה אחד של העלאת האפשרות בעדות האם, אין גם שימוש בטרמינולוגיה של "חטיפה", כפי שמשתמשת שוב ושוב אפרת יהושע, שלפי עדותה

כשהייתי ילדה קטנה, תמיד דיברנו ותמיד הייתה שמועה שהם נלקחו לארצות-הברית, או נלקחו לחו"ל, או לעדה החרדית בארצות-הברית. תמיד ידענו שילדים נשלחו לחו"ל. גדלנו על זה.

אין לדעת מאיפה הופיעה בסיפור המכונית האמריקאית. ייתכן שההורים סיפרו לבנותיהם את הגרסה הזו מכיוון שנבוכו לספר להן את נסיבות ההיעלמות כפי שהעידו עליהן במשטרה.

***

ההשוואה בין העדויות המאוחרות של אפרת יהושע ואחותה לבין העדויות בנות הזמן של דור ההורים היא דוגמה טובה לאופן שבו הבדלי הדורות, פערי השנים ואווירה ציבורית וסיפורים שנספגים מהסביבה משפיעים, במודע או שלא במודע, על עדויות מאוחרות יותר.

במקרה הספציפי של פרשת ילדי תימן, צריך לזכור שחלק ניכר מהעדויות שנמסרו לועדת החקירה הממלכתית, ובודאי העדויות שנמסרות בימינו, נמסרו על ידי מי שהיו במקרה הטוב פעוטות בעת שקרה המקרה (כמו סימה מלכי) או שטרם נולדו כלל (כמו אפרת יהושע), ולכן במקרים כאלה מדובר במקרה הטוב בעדויות שמיעה מכלי שני, שנמסרות מתוך ההקשר הסביבתי של העיסוק הציבורי בפרשה בעשרות השנים האחרונות. ככאלה, אין לקבל אותן כלשונן ללא בחינה ביקורתית והצלבה, במידת האפשר, עם עדויות או תיעוד ארכיוני בני הזמן.

10 מחשבות על “מכונית אמריקאית הופיעה – הבעיתיות של עדויות מאוחרות

  1. מעניין מאד. אתה יכול למצוא ולהציד דוגמאות בתחום המשפט של זיכרון ועדות מאוחרים, כמו מקרה של ילדות שנזכרו אחרי שנים שהתעללו בהם מינית ולא ברור עד כמה הזיכרון מהתל בהן, ועד סיפורים היסטורים שהתפתחו והתגלגלו מעל לכל פרופורציה.
    למאיר שלו יש ספר על סיפורי אהבה שלפחות סיפור אחד שלו מראה איך הדמיון יוצר ספורים מרחיקי לכת במשך השנים.

    לא בדיוק בעניין אבל קרוב
    https://www.netanya.ac.il/Schools/LawSchool/Journal/Documents/Haiman.pdf

  2. האבולוציה של הזכרונות בפרשת ילדי תימן מזכירה מאד פרשה אחרת, פרשת ה-SRA בארה"ב. מדובר באירוע של פאניקה ציבורית בארה"ב שהחל כאשר פסיכיאטר קנדי פרסם ספר בשם "מישל זוכרת" ובו זכרונות של מטופלת שלו, שמאוחר יותר הפכה לאשתו, על התעללות מינית בה בילדותה.
    בשנות ה-80 "גילוי" של מקרים דומים הפך לתופעה, כמה אנשים אף נאלצו להודות בפשעים שלא ביצעו והלכו לכלא. הפסיכולוגית אליזבת לופטוס שחקרה את התופעה ובסופו של דבר הביאה לדה- קרדיטציה שלה ושל "זכרונותיה" של מישל הושמצה ונרדפה.

  3. בעצם במחשבה שניה, עולה בי תהיה. איני מצליח להוריד את הפרוטוקול של הועדה של קורן, אבל אצלך לא מופיע שום אזכור מהפרוטוקול לפיו ניתן להסיק שקורן היתה מודעת לעדויות המוקדמות. היא לא שאלה את העדה לגביהן? לא דנה בנושא אמינות העדות עם עמיתיה אחרי שהעדות הסתיימה? פשוט יאללה, נביא כל מי שטוען שנעלם לו קרוב משפחה בלי לבדוק חומר רקע לפני שהוא מעיד בפני הועדה?

    • מוזר. אצלי הקישור הזה פעיל. בכל מקרה, לגבי הועדה של קורן:
      היא לא פועלת כמו ועדת חקירה ממש. למעשה חלק ניכר מהעבודה שלה היה העיסוק הטכני בקידום חוק שיקל על הליך פתיחת הקברים לצרכי בירור זהות במקרים רלוונטיים.
      בנוגע לעדויות, בדומה לועדת כהן-קדמי, הועדה מוכנה לשמוע כל מי שבא לספר בה את הסיפור של משפחתו, ושומעת אותו ברוח אוהדת מאוד, אבל לא מתכוננת לשמיעת העדות מראש ולא מתחקרת את העדים כדי לברר את אמינות הסיפור (גם ועדת כהן-קדמי לא תיחקרה יותר מדי את העדים, ובטח לא בעימות מול מידע אחר, אלא יותר כדי לאסוף פרטים). את עיקר בירור המקרים הועדה של קורן עושה, בדומה לועדת כהן-קדמי, על בסיס איתור מסמכים. קורן נעזרת במנהל הגזנך של רשות האוכלוסין, שהצליח בלא מעט מהמקרים שהובאו בפניו לאתר מסמכים רלוונטיים שהביאו לבירור המקרה. כמו במקרה של ועדת-כהן קדמי, כל המקרים שבהם נמצא תיעוד, מצטיירים כמקרי פטירה, וטרם אותר מקרה שאפשר להגיד עליו שהוא חטיפה. לזכותה של קורן צריך להגיד שהיא מודעת לזה ואומרת את זה, וזו אחת הסיבות שבגללה עמותות העלילה פתחו חזית נגדה. בסופו של דבר, גם קורן, כמו כל גופי החקירה הקודמים שעסקו בפרשה, מתחילה בחיבוק ותסיים את דרכה עם תיוג של מטייחת.

  4. פינגבק: חטיפת ילדי תימן, תיאוריית קונספירציה – עובדות, אנשים ונושאים – וובסטר – הבלוג של חנן כהן

  5. פינגבק: סיפורי "חטיפה": יצחק גבאי | פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן

  6. פינגבק: סיפורי "חטיפה": יצחק גבאי – פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s