נתון חשוב מאוד ומדאיג מאוד על (אי) הבטיחות בענף הבניה בישראל, מתוך כתבה שעוסקת בנסיון העקום להתמודד עם התופעה בעזרת הגיון השוק וצמצום המעורבות הממשלתית, במקום באמצעות קביעת מדיניות פשוטה וביצועה.
מירב ארלוזורוב פרסמה ב"דה-מרקר" כתבה שעוסקת ברעיון הטוב כשלעצמו להטיל חלק מהאחריות הכספית על תחום הבטיחות בעבודה על המעסיקים. המיסגור הוא כמובן "נטו-צרכנות" – האם הדאגה לביטחון העובדים יעלה את עלות הדירות לצרכן, או שאפשר להמשיך להטיל את המחיר על העובדים ועל כלל האזרחים בישראל (נטל של כ-1534 ש"ח לנפש בשנה), כפי שקורה עד היום?
בכל מקרה, גם בלי לקרוא את הכתבה, האינפו-גרפיקה הבאה מצדיקה את פרסום הכתבה:
היא מראה עד כמה ענף הבניה כאן מסוכן ביחס למדינות אחרות.
הכתבה עוסקת ברעיון להעביר חלק מהנזק הכללי שגורמות התאונות מכלל אזרחי ישראל שנושאים בו היום באמצעות הביטוח הלאומי אל המעסיקים באמצעות פרמיית ביטוח מותאמת לסיכון, במטרה שהדבר יתן להם תמריץ כלכלי לשפר את הבטיחות. חלק מהבעיה נוצר בגלל שהמדינה נסוגה ממעורבות בתחום:
בשנות ה–70 וה–80, למשל, הצליחה הממשלה לרסן את הגידול בתאונות עבודה, כשנקטה במדיניות נוקשה יותר בנוגע לחובות המעבידים בתשלומים לביטוח הלאומי בגין תאונות עבודה. רק שמאז שבוטלה המדיניות הזו, שיעור תאונות העבודה חזר לגדול בקצב מסחרר.
הבעיה היא שעכשיו מנסים לתקן את המצב בלי לשנות את ההגיון המנחה את הימין הכלכלי – צמצום מעורבות הממשלה. כך
במרבית המדינות המפותחות זה נעשה באמצעות גוף ציבורי, כמו הביטוח הלאומי. בישראל, ואין דרך עדינה לומר זאת, אף אחד לא מאמין שלביטוח הלאומי יש יכולת להתחיל לבדוק כל מעסיק ולקבוע מה פרמיית הביטוח שמשקפת נכונה את הסיכון שלו.
עכשיו, הקביעה הזו לפיה "אף אחד לא מאמין", שמירב ארלוזרוב מביאה ללא מקור, היא קביעה מטומטמת מאין כמוה. אין בישראל גוף שיש לו יותר יכולת לבדוק כל מעסיק מאשר הביטוח הלאומי, "מפלצת" של מאגרי המידע המפורטים ביותר של מדינת ישראל, ש"עוקבים" אחרי כל אזרח ממענק הלידה שמקבלים הוריו ועד דמי הטיפול בקבורה שמקבלת החברה קדישא, ובדרך יודעת בדיוק ממי הוא מקבל תלוש שכר והאם הוא תבע פיצויים על תאונת עבודה. יצירת החיתוך של תביעות בעקבות תאונות עבודה וזהות המעסיק היא אחד השימושים היותר פשוטים במאגרי המידע האלה שאני יכול לחשוב עליו. אין שום חברת ביטוח שיש לה יכולת שמתקרבת ליכולת של הביטוח הלאומי לעשות מיפוי כזה, ויכולת כזו תוכל להיבנות אצל חברות הביטוח רק על בסיסי נסיון נצבר של תאונות חדשות (וגם אז היא תהיה מוגבלת בגלל התחרות בין חברות הביטוח השונות). אז מה עושים כדי להימנע מהמובן מאליו, כלומר מאיתור פשוט של מעסיקים מסוכנים על ידי הביטוח הלאומי וגביית השתתפות מעסיקים גבוהה יותר מהם?
מנסים לשלב את השוק הפרטי באיזו שיטה מורכבת, לפיה 30% מהביטוח על תאונות עבודה ייעשה על ידי חברות פרטיות, שייקבעו את גובה הפרמיה למעסיק, אבל הביטוח הלאומי יהיה מי שיבחן את התביעות – הגיון בריא, לאור הנתונים העגומים של תשלום תביעות ביטוח במגזר הפרטי – וגם יישלם את הכסף, ואז יצטרך ללכת לגבות אותו בעצמו מהחברות הפרטיות, שמן הסתם יגררו אותו לבתי משפט ויעשו כל תרגיל אפשרי כדי להשאיר את הכסף אצלן. מה גם שאת המעסיקים המסוכנים באמת חברות הביטוח הפרטיות לא ירצו לבטח כמובן, מה שצפוי להשאיר אותם באחריות הביטוח הלאומי.
וכל זה כשהפתרון יכול להיות פשוט בהרבה וזמין בהרבה, אם רק מוכנים לנהל מדיניות ולא לקוות ש"השוק" יפתור את הבעיות:
א. הגברת אכיפה מעבר לבדיחה האומללה שמתרחשת כיום.
ב. מתן תמריצים לאימוץ שיטות בניה מתקדמות יותר ובטוחות יותר לעומת השיטות המפגרות שבהן נהוג להשתמש כיום.
ג. הגדלת חלקם של מעסיקים מסוכנים בהשתתפות בביטוח הלאומי ותביעתם לשיפוי הביטוח הלאומי במקרים של רשלנות ו/או עבריינות פלילית.
עמדת תצפית 