אופטימיות זהירה: מצב החינוך בחברה הערבית בישראל

קריאה בפרק העוסק בהשכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים בתוך "דו"ח מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב נותנת לדעתי שתי סיבות לאופטימיות זהירה. אחת בנוגע למצב הנוכחי, ואחת הצופה פני עתיד. 

א. כפי שבטח ידוע

זה שנים רבות האוכלוסייה הערבית מגיעה להישגים נמוכים יותר מהאוכלוסייה היהודית בתחום ההשכלה. שיעורי הלמידה נמוכים יותר בכל השלבים במערכת החינוך, וגם שיעורי הזכאות לבגרות וההישגים הממוצעים בבחינה הפסיכומטרית נמוכים יותר. בהמשך לכך, חלקם של הערבים והערביות הפונים להשכלה גבוהה נמוך יותר.

אבל,

ב-20 השנים האחרונות חל שיפור מהיר בכל תחומי ההשכלה בקרב ערבים, כך שהפערים בינם ובין האוכלוסייה היהודית הצטמצמו. למשל, בשנת 1995 שיעור הלומדים בגיל 17 עמד על 54 אחוזים בחינוך הערבי לעומת 82 אחוזים בחינוך העברי, ובשנת 2015 הפער כמעט נסגר והשיעור עמד על 88 אחוזים באוכלוסייה הערבית לעומת 93 אחוזים באוכלוסייה היהודית (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1997; 2017).

מעבר למגמה המסתמנת כאן של צמצום פערים, הדו"ח מציג ממצא שבעיני הוא חשוב יותר, כי הוא מצביע על המקור לפערים. והמקור לפערים הוא פחות הגורם האתני (כי הם ערבים) אלא הגורם המעמדי (כי הם עניים):

ההישגים הנמוכים יותר של האוכלוסייה הערבית בתחום הזכאות לבגרות אינם מפתיעים, מכיוון שהרקע החברתי-כלכלי שהתלמידים מגיעים ממנו נמוך יותר, ויש לכך השפעה רבה על הסיכוי להיות זכאי לתעודת בגרות. הורי התלמידים הערבים בכל אחד מהמגזרים משכילים פחות מהורי התלמידים היהודים הלא-חרדים. […]

כדי לנטרל את השפעת הרקע של התלמיד הושוו ההישגים של הקבוצות השונות בבחינת הבגרות בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי. ואכן נמצא כי מרבית הפער בזכאות מוסבר ברקע החלש יותר של התלמידים הערבים, אצל גברים ונשים כאחד. […]

משמעות הנתונים היא שהפער הקיים כיום בין יהודים לערבים בזכאות לבגרות מוסבר ברובו ברקע החלש יותר של האוכלוסייה הערבית.

אחרי כל זה, אפשר לטעון שהמסקנה הזו היא לא משמעותית ואין מקום לאופטימיות, מכיוון שהערבים בישראל עניים בגלל שהם ערבים. יש בזה מן האמת, אבל זה לא מצביע דווקא על גזענות, כמו על מאפיינים אובייקטיביים של החברה הערבית בישראל (התרכזות בפריפריה, מספר מפרנסים במשפחה, מספר ילדים במשפחה), ומשמעות המסקנה שהפער בחינוך מייצג את הפער הסוציואקונומי היא שככל שיטושטש הפער הסוציו-אקונומי, כך יתבטל גם הפער האתני בהישגים בחינוך. על ההתרכזות השגויה לדעתי בייצוגיות לפי זהות במקום לפי מעמד כתבתי בעבר כאן.

ב. כל עוד העוני בישראל ממשיך להמדד בשיטת המדידה הנוכחית, לגודל המשפחה (כלומר, למספר הילדים) יש משקל מכריע בסיכוי להחשב לעני. לוחות 2-3 בדו"ח העוני של בט"ל נותנים את הנתונים הרלוונטיים: משפחה עם שש נפשות (ארבעה ילדים) צריכה הכנסה של 11,083 כדי לעלות מעל לקו העוני, ומשפחה של 8 נפשות (שישה ילדים) צריכה 13,560. אם אחד מההורים עובד רק חצי משרה בשכר מינימום, המשפחה תהיה ענייה כבר מהילד השני. המשמעות היא שהבחירה במשפחה מרובת ילדים משמעותה עוני, אלא אם לפחות לאחד ההורים יש משרה עם הכנסה גבוהה (או לשניהם משרה עם הכנסה בינונית, עניין די קשה כשמטפלים בהרבה ילדים). מהכנסה של שתי משרות בשכר מינימום, הילד השלישי מוריד את המשפחה מתחת לקוו העוני (וכל ילד נוסף מחמיר את המצב).

הדבר נכון גם למקרה שבו יש הורה אחד שעובד בשכר הממוצע במשק. אם שני ההורים עובדים בשכר הממוצע במשק, המשפחה לא תהיה ענייה גם עם ילד חמישי (וכנראה שגם עם שישי ושביעי), אבל הטבלה לא ממשיכה עד שם.

והמשמעות של הנתונים האלה מקבלת חשיבות אל מול מה שעולה מהדו"ח של מרכז טאוב, בהיבט המגדרי של הנתונים:

השיפור היה משמעותי במיוחד בקרב נשים: שיעור הלמידה בקרב ערביות בנות 17–14 עלה מ-59 אחוזים ב-1990 ל-94 אחוזים ב-2015 (בלס, 2017). כמו כן, ב-20 השנים האחרונות שיעור האקדמאיות הערביות הצעירות הכפיל את עצמו, אולם בקרב גברים לא חלה עלייה דומה ושיעור האקדמאים בקרבם כמעט לא השתנה (פוקס, 2015).

[…]

שיעור הזכאות לתעודת בגרות עלה מאוד בין שנת 1999 לשנת 2013, וכך גם שיעור הזכאים לבגרות העומדת בדרישות הסף האקדמיות. העלייה התרחשה בקרב נשים וגברים בכל הקבוצות, אך בשיעורים שונים. אצל נשים ערביות ניכרת התכנסות להישגי היהודיות, אולם בקרב גברים השיעורים עודם נמוכים מאוד: למשל, בשנת 2013 שיעור הזכאות של נשים בדואיות ומוסלמיות היה כמעט כפול משיעור הזכאות של גברים מאותם מגזרים.

שיעור הזכאות לבגרות בקרב נשים היה גבוה מהשיעור בקרב גברים בכל הקבוצות כבר ב-1999,  ועד 2013 עלה במידה רבה יותר מהשיעור בקרב גברים, כך שהפער בין המינים גדל. בולטת במיוחד העלייה בזכאות לבגרות של דרוזיות, שעמדה על 28 נקודות אחוז והביאה אותן לשיעור זכאות קרוב מאוד לזה של יהודיות לא-חרדיות. בקרב נוצריות שיעור הזכאות עלה, אולם במקרה שלהן העלייה הייתה נמוכה ביחס לשיעור בקרב יהודיות, ולכן היתרון שהיה לנוצריות בשנת 1999 נעלם בשנת 2013. בקרב מוסלמיות הייתה עלייה של 20 נקודות אחוז, ובקרב בדואיות – 12 נקודות אחוזים. בקרב כל קבוצות הנשים השיפור חל ברובו בשיעור הזכאיות לתעודת בגרות העומדת בדרישות סף אקדמיות.

ההשערה שלי היא שהסיבה שהנתונים של נשים ערביות מתכנסים אל הישגי היהודיות בעוד שנתוני הגברים נשארים נמוכים באופן יחסי היא שלגברים ערבים עדיין יש אפשרויות תעסוקה "סבירות" בעיסוקים שאינם דורשים תעודת בגרות או השכלה אקדמית, ולכן תהליך השינוי אצלהם, שהוא שינוי בין מקצועות במטרה לשיפור הכנסה, הוא איטי יותר. הנשים הערביות לעומת זאת עוברות כנראה תהליך אחר: ממצב שבו המסלול המקובל היה סיום לימודים שאחריו חתונה וגידול ילדים, שבו התמריץ להישגים לימודיים נמוך, אל מסלול של השתתפות בעולם העבודה, שבו התמריץ להשכלה גבוה בהרבה. הנתונים בדו"ח מראים על שינוי יסודי משמעותי מאוד בחברה הערבית בישראל:

הורי התלמידים הערבים בכל אחד מהמגזרים משכילים פחות מהורי התלמידים היהודים הלא-חרדים. […] השכלת ההורים בכל הקבוצות השתפרה מאוד בין 1999 ל-2013, אך הדירוג נותר בעינו. מעניין לציין כי בקרב דור ההורים האימהות הערביות משכילות פחות מהאבות, במיוחד בחברה הדרוזית והבדואית, וכאמור נתון זה השתנה בדור הצעיר יותר.

כלומר, בשונה מדורות קודמים, בהם הגברים היו משכילים יותר מאשר הנשים, בדור הצעיר בחברה הערבית הנשים משכילות יותר מהגברים. לנתון הזה צפויה להערכתי השפעה גדולה מאוד. לפי מה שאני מכיר, נשים משכילות (ובמיוחד מי שממשיכות להשכלה גבוה) נוטות לדחות את גיל החתונה וההורות, ובסופו של דבר ללדת פחות ילדים. המשמעות הצפויה של הנתונים שאנחנו רואים כאן היא להערכתי שיפור במעמד האישה בחברה הערבית והגברת עצמאותה, המשך הירידה בריבוי הטבעי בחברה הערבית בישראל וירידה בכמות הנפשות במשפחה, שבשיטת המדידה בישראל (ובודאי בצירוף השיפור ברמת ההכנסה של משפחה עם שני מפרנסים משכילים יותר) צפויה להביא לירידה משמעותית בתחולת העוני בחברה הערבית. המגמה הזו היא מגמה של התקרבות המבנה החברתי-כלכלי של החברה הערבית בישראל אל המבנה ה"מערבי" של החברה היהודית (הלא-חרדית), ומשמעותה שילוב טוב יותר של הערבים אזרחי ישראל בקרב החברה הכללית.