לפייסבוק יש מדיניות פרסום שמנסה להפנות אלי דברים שיעניינו אותי. זה לא תמיד עובד כמו שצריך, ולראיה הם מפנים אלי תכנים ממומנים של "אחים וקיימים". מצד שני, אולי זו אשמתי, בתור מי שקורא לפעמים אפילו מאמרים ב"מידה" שלא נכתבו על ידי יגיל הנקין. בכל מקרה, הפעם הוא הפנה אלי תוכן ממומן מאתר "העוקץ", שגם הוא מפרסם בעיקר דברים שאני רחוק מלהסכים איתם, אבל לפעמים מועיל לראות אפילו מה יכול לקבל שם במה.
במקרה הזה, מדובר במאמר שכתב עבד אבו שחאדה, פעיל בל"ד וסטודנט באוניברסיטה העברית. אז מה אומר שחאדה, בעקבות הצהרת טראמפ בנוגע לרעיון שירושלים היא אכן בירת ישראל ושגבולות הקבע שלה ייקבעו בעתיד במו"מ? הוא אומר כך [כל ההדגשות כאן ובהמשך שלי]:
עצם ההכרה ביישות הציונית כמדינה לגיטימית בתוך הקו הירוק, ההכרה בכך שמדינות העולם (כולל מדינות ערביות ומוסלמיות) מקיימות עמה יחסים דיפלומטיים ומאמצות את הרעיון שארה"ב היא גוף בינלאומי לגיטימי שיכול להכשיר את הכיבוש ותוך כדי כך מתעלמות מהפשעים היומיומיים שהכיבוש מבצע בעם הפלסטיני. כלומר, תוצאותיו של אותו שיח פוליטי שמתקיים ברגעים אלה הוא בהכרח הפסד לעם הפלסטיני ובהכרח ניצחון ליישות הכובשת;
צבעתי שם באפור חלק מהציטוט כי מבנה המשפט שם מסורבל ולא לגמרי תקני, אבל המשמעות היא ברורה – הבחירה בביטוי "היישות הציונית" או "היישות הכובשת" (הגם ששלוש פעמים מופיע במאמר הביטוי "ישראל"), ובוודאי כאשר מתייחסים לישראל ש"בתוך הקו הירוק", היא בחירה שלקוחה הישר מהשיח הערבי הלאומני, מצטרפת להנחה שהכרה כזו היא ניצחון ל"יישות הכובשת" על "העם הפלסטיני", ומשמעותה היא דה-לגיטימציה מוחלטת של קיום יהודי-לאומי במרחב.
זה מתחבר גם לתפישה המסורתית לפיה:
בהמשך לכך, על הרשות הפלסטינית ואש"ף לשאול את עצמם בכנות מדוע המעבר של השגרירות מיפו לירושלים עד כדי כך קריטי? הרי הכיבוש פועל במרחב ובזמן לפי חזון התפשטות עקבי ללא פשרה
ולא, כנראה שום הסכם ביניים ושום נסיגה ישראלית לא תשכנע את הלאומנות הערבית אחרת בנוגע לתפישתה את הציונות, כלומר, את "הכיבוש".
בהמשך מבכה אבו שחאדה את הפשרנות הפלסטינית. אני לפחות מקווה שהוא צודק בתמונת המצב ה"קודרת" שהוא מציג:
למען האמת, מה שמדאיג בהתלקחות הנוכחית – בין אם מעברה של השגרירות לירושלים יתרחש או לא – הוא עצם האבסורד המובנה בנסיגה של הסוגיות הפלסטיניות שבעבר היו מובנות מאליהן וכיום יש עליהן ויכוח פנים פלסטיני. לדוגמה, אם בעבר בסוגיית הפליטים היה קונצזוס מקיר לקיר, כיום זה הפך למעין פנטזיה של פעילים אידיאליסטים; בעבר הייתה אי הכרה בכיבוש בכל גבולותיו וכיום ההכרה הפכה להיות נפוצה; בעבר לא הייתה כל קבלה של התנחלויות בשטחי 67, אך כיום התנחלויות שהפכו לערים הן מובנות מאליהן; בעבר אש"ף הרגיש מחויב כמנהיג העם הפלסטיני לשלום הפלסטינים בתוך הקו הירוק, אך היום בצל הריסות הבתים מהנגב ועד הצפון אפילו הודעת גנאי לא עולה. כך שבצל האירועים הקשים בעזה, בגדה ובתוך ישראל, אכזריות הכיבוש היא עובדה אך מה שמערער ומטריד הוא דווקא הנסיגה של ההגנה הפלסטינית מהמובן מאליו של מאבק בכיבוש לכדי משא ומתן עם הכיבוש.
שמתם לב שאבו שחאדה מבכה את התופעה שאש"פ לא מתיימר יותר לייצג את הערבים-אזרחי ישראל? וכמובן שאש"פ צריך להגן עליהם, שהרי כחלק מחזון ההתפשטות העקבי
בקצב הזה, בעתיד הקרוב אם לא יתחולל שינוי מהותי אסטרטגי בהנהגה הפלסטינית, הכיבוש ינקוט צעדים שבתחילה יביאו להתקוממות זמנית ולאחר מכן יהפכו למציאות קיימת. לא נופתע אם הצעד הבא יהיה תכנון טרנספר של פלסטינים מכלל שטח פלסטין ההיסטורית – צעד שיהפוך למאבק בפני עצמו.
ולכן, השורות המסכמות אומרות כך:
אם נחזור להבנותיו הנודעות של אלבר ממי באשר ליחסים בין הכובש והנכבש ולקביעה כי "הנשק המשמעותי ביותר בידי המדכא הוא תודעתו של הנכבש" נבין שזה לא משנה מה ארה"ב או הכיבוש אומרים אלא איזו תודעה קולקטיבית מתגבשת בעם הפלסטיני ומה יש בכוחו לעשות.כל עוד הכיבוש הוא זה שמגדיר את סוגיות המאבק, אנו נמצא את עצמו בלופ שבו כל פעם עולה סוגיה חדשה לפי הפרויקט הקיים של הכיבוש שפועל לפי האינטרס שלו. הגיע הזמן להחיות מחדש את השיח הפוליטי של ההתנגדות שבמרכזו החזרת המושכות מהכובש לנכבש.
וכאן אפשר לסכם – אמנם אבו שחאדה תולה את רעיונותיו – כיאה ללאומן מזרח-תיכוני שרכש את השכלתו באקדמיה המערבית – בהגות הפוסט קולוניאלית המערבית, אבל התרגום לשיח הפוליטי של ההתנגדות ללגיטמציה של היישות הציונית הוא התרגום של המילה "התנגדות" לערבית.
בערבית "התנגדות" היא "מוּקאוומה" (ולקוראינו המזרחנים – מֻקַאוַּמַה, בערבית مقاومة), והתנועות שנושאות את דגל המוּקאוומה באזורנו היום הן החמאס וחיזבאללה.
עכשיו, כולנו בעד חופש הביטוי, ולמרות שהוא די מותח את הקו, חופש הביטוי בישראל עדיין מגן גם על דברי האיוולת והשקרים של לאומנים-פוסט-קולוניאלים כמו אבו-שחאדה.
אבל העובדה שמאמר כזה מקבל במה לא ביקורתית באתר "העוקץ", שנחשב לזירת שיח "שמאלית", היא חרפה לבמה שנותנת לו פרסום. חרפה בקנה המידה של פרסום הפרובוקציות של ציפר (במיל), משגב ואלפר (בקבע) ב"הארץ". אבל לגבי "הארץ" אפשר לתרץ שהם מפרסמים את הפרובוקציות האלה כדי למשוך תנועה לאתר כחלק מכניעת העיתון לסביבה הקפיטליסטית של התקשורת הישראלית והפיכתו המהירה לצהובון ככל הצהובונים. אני חושש שב"העוקץ" פרסמו את החרפה הזו בגלל שבסביבה הרעיונית של עורכי האתר לא מקובל לבקר מתנגדי כיבוש, ובודאי שלא מתנגדי כיבוש שהם עצמם ערבים.
ואם ניתן לקלידוסקופ עוד רבע סיבוב
נעמיד את עצמנו במקומם. מבחינתם גנבנו להם את הבית ואנחנו מציעים חדר באותו בניין וגמרנו עם הסיפור. השיקול המסחרי היבש פה לא משחק תפקיד, תמיד הדייר ובעיקר בנו ואצל נכדו זה מיתוס, יזכור שהכל היה שלו ובעל הבית הוא נוכל גנב והגונב מגנב מחזיר את כבודו. גם בעוד דורות.
זה שהם פלסטינים, בעיני שאר עמך הערבים, מונע מהם להתבולל בין ערביי מדינות אחרות ולהעלם. מהמקום בו הוא עומד הטענות שלו מובנות. ובעצם לא נכחיש, לא היינו רוצים שהזמן יקבע עובדות? לא הינו רוצים להעביר חלק מהפלסטינים שלנו אליהם רחוק? אם רק היה ניתן.
החלק של המימון בפיסבוק מעניין בפני עצמו, לא משנה למי אני מנוי, אני אשמע מה חדש אצלו רק אם הוא ישלם פירסום. זה כמו הבנקים, פעם עבדו עבורנו עכשיו עובדים על חשבוננו
אהבתיאהבתי
הדבקות שלהם באתוס הלאומני-שוללני הוא טרגדיה שניתנת להבנה ביחס לאנשי ימין, אבל ההנחה שזה האתוס הפלסטיני האפשרי היחיד היא שגיאה או גזענות, בודאי כשהיא מגיעה מצד מי שרואים בעצמם אנשי שמאל. אפשר בהחלט להציע אתוס לאומי פלסטיני אחר, שמאפשר קיום לצד מדינת לאום יהודית, וגם הרעיון של עם פלסטיני נבדל ש"לא יכול להתבולל" בקרב שכניו הוא אפשרות אחת שלא תמיד היתה הפופלרית, כולל לא בקרב התושבים הערבים של ארץ ישראל המערבית. למעשה, זה קצת בדיחה בהתחשב בהיסטוריה של תושבי האזור הערבים והופעת "מדינות הלאום" הפיקטיביות שלהם.
לגבי התוכן המוממן – כשאני מוכן להקל עם עצמי, אני נוטה לראות באסטרטגיה הזו של פייסבוק את אחד הגורמים המשמעותיים לירידה היחסית בכמות הקוראים בבלוג.
אבל ככה זה, אנשים פותחים משתמש אצל חברת הפרסום הגדולה בעולם, וחושבים בטעות שמדובר ב"רשת חברתית"…
אהבתיאהבתי