עוד על הבניה במגזר הערבי

כמה נקודות מעניינות מכתבתה הלא חפה מבורות צדקנית של מירב ארלוזרוב, ובדיקת צפיפות מעודכנת בשתי הערים המרכזיות של מטרופולין רכס נצרת, שהביא לתוצאות שלא מאוד הפתיעו אותי, אבל הן בהחלט מחדשות ביחס למה שנהוג לטעון בנושא. 

מירב ארלוזורוב פרסמה בסוף נובמבר כתבה ב"דה-מרקר" שעוסקת בנושא התכנון והבניה במגזר הערבי בישראל. את העיסוק בנושא מסגרה ארלוזורוב באמצעות סעיף בחוק הלאום שנמצא בתהליכי חקיקה, שלטענתה יאפשר הקמה של ישובים קהילתיים "ליהודים בלבד". היא גם מצטטת את דבריו של פרופ' יוסף ג'בארין מהמחלקה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, שלטענתו יש בישראל 940 ישובים שיכולים לדחות קבלה של ערבים על רקע של ייחוד תרבותי, ואיך אפשר בלי הדמגוגיה של ג'ברין לפיה

רק תתארו לעצמכם שבגרמניה היו 940 יישובים שהיו יכולים להדיר קבלה של יהודים, איזו מהומה היתה מתחוללת.

וכך, ממשיכה ארלוזורוב:

ג'בארין לא בדק בכמה מתוך אותם 940 יישובים מתגוררים בפועל ערבים, או לכמה מהם ניסו ערבים להתקבל ונדחו. סביר להניח שאחרי מסלול הייסורים שעברו בני הזוג קעדאן – שניסיונם לעבור לגור ביישוב קציר הוליד את הבג"ץ המפורסם שקבע את גבולות האפליה בקבלה ליישובים – לא היו כמעט משפחות ערביות נוספות שניסו את מזלן בוועדות הקבלה של היישובים הקהילתיים בישראל.

הבעיה היא שלא רק ג'ברין לא בדק, אלא גם המצקצקת שהביאה את דבריו לא בדקה. אם היא היתה משקיעה חמש דקות בבדיקה כפי שאני עשיתי, היא היתה מגלה שמאז בג"צ קדען גר ביגור (למרות צקצוקים בעילום שם) זוג מעורב של בת קיבוץ הנשואה לערבי-מוסלמי, חברה מוסלמית יש גם בניר אליהו, חבר בדואי בעין-השופט, זוג דרוזי באליפז, זוג מעורב של יהודיה הנשואה לערבי נוצרי חברים בקיבוץ יסעור, וביולי האחרון התקבלה משפחה בדואית מהכפר הסמוך ערב-אל-ערמשה כחברים בקיבוץ אילון, אלה המקרים שאני מצאתי בשני חיפושים בגוגל, ולמיטב זכרוני ראיתי פעם תגובה של דובר התנועה הקיבוצית לפי יש חברים ותושבים ערבים כבר בעשרה קיבוצים לפחות. וכל זה אם נתעלם מכך שהאוכלוסיות היחידות שמותר כיום בישראל לתכנן עבורן יישוב ייחודי שבו לא ישווקו דירות לאוכלוסיות אחרות הן החרדים והבדואים.

בכל מקרה, אם צולחים את הבורות והעצלנות הצדקנית הזו, יש בכתבה בכל זאת כמה דברים מעניינים, ובראשם שני אלה. קודם כל [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

ככל הנראה, כוונת המדינה היא דווקא להכשיר את מרבית הבנייה הבלתי־חוקית, זאת שנבנתה על קרקע פרטית של המשפחה בתוך היישוב, ולכן אינה מזיקה למרקם של היישוב. אלא שהכוונות עדיין אינן קורמות עור וגידים, בגלל היעדר התכנון ברשויות הערביות, ובגלל הסירוב של ראשי הרשויות הערביות לנצל את הזכות של הקמת ועדות תכנון מקומיות. הסירוב נובע מכך שהוועדות האלה יהיו אחראיות גם על אכיפת הבנייה הבלתי־חוקית, וראשי הרשויות מעדיפים לחמוק מהסמכות והאחריות שכרוכות בהקמת ועדה מקומית. בשנה שלפני בחירות, כולם בחברה הערבית מבינים את ההשלכות האלקטורליות של אכיפת חוקי הבנייה ביישובים.

ושנית

סיבות נוספת לבלימת ההתקדמות של הוותמ"ל הם הקשיים הגדולים לקדם תוכניות בנייה ביישובים הערביים, וזאת מפני שמדובר כמעט רק בקרקעות פרטיות, כי הערבים אינם מוכנים לוותר על הקרקע גם בתמורה להבטחה לרווח גבוה, ובגלל החולשה התכנונית של הרשויות הערביות. כלומר, הרבה מאוד כוונות טובות מתנפצות על שרטון המציאות.

ארלוזורוב מסכמת את דבריה באמירה ש:

התחושה היא אפוא שיש כבר כוונות טובות מצדה של המדינה, אבל משבר האמון של החברה הערבית עמוק כל כך שמתקשים שם להאמין ולשתף פעולה. עכשיו, בשעה שחוק הלאום מאיים להפוך את מדינת ישראל למדינה גזענית שמפרידה בין אזרחים על רקע הלאום שלהם, משבר האמון ההרסני עלול רק להחריף.

חבל שהכתבה שלה, שדווקא מציפה את נקודות הכשל העיקריות של תחום התכנון והבניה במגזר הערבי – הבעלות הפרטית על האדמות וחולשת השלטון המקומי לשאת באחריות מוניצפלית בנורמות של חברה מודרנית – במסגור של סיפור חוק הלאום וברשלנות הטענות שהיא מביאה, תורמת להעמקת משבר האמון הזה במקום לתרום להגברת האמון.

***

כתושב מטרופולין נצרת (כ-200,000 תושבים, למי שלא שם לב, ביחס אוכלוסיה הפוך מהמקובל בישראל – 80% ערבים ו-20% יהודים ואחרים), אחת האמירות הראשונות ששמעתי על שתי הערים המרכזיות במטרופולין הזה, נצרת ונצרת עילית, הוא ש"בנצרת חיים כפול תושבים מבנצרת-עילית, על חצי מהשטח". אני מניח שגם אני אמרתי את זה פה ושם למבקרים בעיר. אבל לפני כשבועיים פגשתי מישהו שהזכיר לי את אתר המפות המופלא של ממשלת ישראל, שמכיל המון-המון-המון מידע שאפשר להלביש על מפות מפורטות מאוד של המדינה, והחלטתי לבדוק את הסוגיה קצת יותר מקרוב. לפני שנגיע לחישוב התוצאות, כדאי לזכור שני דברים רלוונטיים לעניין:

א. בנצרת עילית חיים ככל הידוע לי ולכל מי שמעורב בעניין מספר לא ידוע (אך מוערך במספר אלפים) של תושבים ערבים מנצרת (בעיקר) ויישובי הסביבה, שמסיבות שונות לא שינו את כתובת מגוריהם הרשומה במשרד הפנים, ולכן נספרים כתושבי נצרת ולא נספרים כתושבי נצרת עילית.

ב. שטח השיפוט המוניציפלי של נצרת עילית הוא "תופעת טבע" שלטונית ייחודית שנובעת מההגיון שהביא להקמתה (יצירת מאחז יהודי ברכס נצרת). כך כלולים בו שני איים מופרדים מעיקר השטח, שמטרתם לשמור את הניהול וכספי הארנונה של אזור התעשיה ציפורית שנמצא בשיפולי בקעת טורען ושל בסיס מפקדת מחוז צפון של פיקוד העורף (עד שנות ה-80 פיקוד צפון של צה"ל כולו) שנמצא בתוך נצרת, וגם שטחי יער וחקלאות רבים שמכתרים בטבעת את הכפר השכן עין-מאהל. את התוצאה המשונה הזו אתם יכולים לראות בתמונה הזו:

לפי נתוני הלמ"ס העדכניים (31.12.16) בנוגע לאוכלוסיה וצפיפות ביישובים, הנתונים הם אלה:

בנצרת חיים 75.9 אלף תושבים, בצפיפות של 5357.9 איש לקמ"ר.

בנצרת עילית חיים 40.2 אלף תושבים, בצפיפות של 1224.4 איש לקמ"ר.

אבל מה קורה אם מודדים לפי שטח בנוי?

ובכן, מדדתי את השטח הבנוי של נצרת

מהנתון של 8.85 קמ"ר שסימנתי, צריך להפחית 0.15 קמ"ר של מובלעת פיקוד העורף, ולא כללתי בו שתי שכונות חדשות שנבנות בנצרת – שכונת "ארמון ההגמון" שנבנית כנראה לבניה צמודת קרקע, ושכונת "הגליל" – שכונה גדולה של כ-3,000 יח"ד בבניה רוויה על קרקעות מנהל, למיטב ידיעתי הגדולה מסוגה במגזר הערבי.

בסופו של דבר, השטח הבנוי של נצרת לפי החישוב שלי הוא 8.7 קמ"ר, והצפיפות בה כ-8726 נפשות לקמ"ר. 

עכשיו ניגש לנצרת עילית:

כמו שהזכרתי, שטח נצרת עילית הוא תופעה תכנונית משונה למדי, ולכן סימנתי במפה לצרכי החישוב את מה שאני אקרא לו "העיר הממשית": לא כללתי בו את ה"איים" של פיקוד העורף ואזור התעשייה ציפורית. כמו כן החרגתי את מפעל תע"ש שנמצא ממזרח ולמעשה מחוץ לעיר, ואת החלק של שכונת הר-יונה ג' המתוכננת שעדיין לא החלה בו בניה. מכיוון שבחישוב של נצרת לא הפרדתי בין אזורי מסחר ותעשיה (עד כמה שיש כאלה בתחומי העיר) לבין אזורי המגורים, כן כללתי בחישוב של נצרת עילית את אזורי התעשייה א', ב', וג' שנמצאים בתחומי העיר או בצמוד לה.

אז בסופו של דבר, השטח הבנוי של נצרת עילית לפי החישוב שלי הוא 6.08 קמ"ר, וצפיפות האוכלוסיה בה הוא כ-6619 נפש לקמ"ר. 

אז סיפור שהחל מצפיפות גדולה פי 4.37 לפי נתוני הלמ"ס (וכל הגורמים המעורבים בשיח הזכויות של הערבים-אזרחי-ישראל) מתברר, כשבוחנים את המציאות העירונית הריאלית, בהבדל צפיפות של פי 1.31 (ואולי אפילו פחות, אם לוקחים בחשבון את התופעה של תושבי נצרת עילית שכתובתם רשומה בנצרת).

וזה מסתדר לא רע עם התובנה שלי שיישובי המגזר הערבי בישראל (בטח כשמדובר על ערים) הם לא צפופים דרמטית מיישובים יהודיים בעלי גודל אוכלוסיה דומה, אלא מתוכננים הרבה יותר גרוע. כלומר, סובלים מכך שצמחו כמעט ללא תכנון. דרך אגב, אפשר לבדוק גם את זה בהזדמנות, אבל אני מניח שאם נבחן את היישובים בגודל הבינוני – נניח כפרים ערבים שצמחו לכיוון ה-10-15 אלף תושבים – נגלה שהם צפופים פחות מיישובים יהודיים בגודל דומה. שני אלה מחזקים את התובנה שלי שהחסם העיקרי שתוקע את שיפור איכות החיים מבחינת התכנון והבניה במגזר הערבי בישראל הוא לא המחסור באדמות (למרות שזה הטיעון המוביל בקרב הגורמים הפוליטיים בזירה, ומקורו כנראה יותר בתחום המאבק הלאומי על האדמות) אלא בעיית הבעלות הפרטית על האדמות ותהליכים של פיתוח ללא תכנון.

 

5 מחשבות על “עוד על הבניה במגזר הערבי

  1. בשכונות יהודיות יש כל פי רוב בתי קומות ואוכלוסין, בשכונות הערביות יש בחירה של שטח אדמה ופרטיות. זה יוצר את ההרגשה של צפיפות אולי זו בחירה תרבותית והרגל. אולי הם לא רוצים לגור בבנין בן 35 קומות ומעדיפים את זה ככה.
    חוץ מזה, נשים פחות עובדות ונמצאות בבית, פחות תעסוקה לצעירים, העל מקנה הרגשה של צפיפות.
    אם נתבונן על צפיפות האוכלוסים בעזה המצב כלללא גרוע כמו שמתארים

    אהבתי

  2. פינגבק: ערבים יהודים וורדים בגליל | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s