השיר החשוב של התקופה – י"ב ואחרון – ילדה כמוך

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

השיר השנים עשר והאחרון של האלבום הוא "ילדה כמוך". רק כשאספתי את החומר לרשומה הזו ראיתי את הקליפ שלו (בכיכובה של מושא השיר, איה הורוביץ) והוא מרח לי חיוך ענק על הפנים.

האלבום מסתיים עם השיר הזה, שמשתייך לצד השירים האישיים יותר של האלבום. לפי הורוביץ,

משתתפת בתו איה, עליה נכתב השיר, אם כי הוא נכתב על הילדים של כולנו, והמיקום שלו בסוף האלבום הוא מחווה לגיבורים של הדור הבא.

מעניין לראות אותו גם בפרספקטיבה של "שעשאך כרצונו", השיר שכתבה שרה ב"ק לביתה ומופיע גם הוא באלבום הזה.

סוף היום מגיע ואני קצת נח
בפינת הבית במיטה שלך
כשאת נכנסת את לא שמה לב
שאני בשקט מביט בך וחושב

את מתכוננת למסיבת כיתה.
מול הראי כמו אישה קטנה
אסוף פזור אולי צמות
זה לא חשוב עם ילדה כמוך

זה הזמן ללכת את כבר מוכנה
ואנחנו יחד חוצים את השכונה
את מספרת בקול פעמונים
איך את לא סובלת את כל הבנים

הורוביץ כתב כאן שיר של אב לבת בתחילת גיל ההתבגרות: מצד אחד, היא מתכוננת למסיבה, אבל זו עדיין "מסיבת כיתה". היא כמו אשה קטנה, אבל עדיין הולכת בליווי של אבא, ועדיין בגיל שבו הבנות לא סובלות את כל הבנים. מכל מה שאנחנו שומעים מסביב לא תמיד ברור למה, אבל מתישהו בתהליך ההתבגרות זה עובר להן והן מסוגלות לסבול לפחות חלק מהבנים…

בין הבית והעבודה
אני אסיר אבל אסיר תודה
על האדמה לדרוך
יד ביד עם ילדה כמוך

שיר של הורה לילד תמיד נמצא בסכנה של נפילה למלכודת הקיטש. אני אומר כמעט תמיד, כי לטעמי "שעשאך כרצונו" הצליח להמנע מהמלכודת הזו, כנראה בזכות המימד החברתי-"פוליטי" שלו. ילדה כמוך מצליח בכך פחות, אבל לפחות מצליח פחות באופן שבעיני הוא יפה, כי את המשקל הוא שם על החוויה ההורית של הליכה משותפת, יד ביד, בדרך למסיבה ובתהליך ההתבגרות. ולפחות בינתיים, הבת עדיין מסוגלת לדבר עם האבא על מה שקורה בחיים שלה.

הנה את נכנסת אל המסיבה
את קצת מתביישת את לא המלכה
את עדינה מדיי בשביל למלוך
רק תדעי שאין שם עוד ילדה כמוך

והנה עוד נקודה יפה: בדור שבו יותר מדי ילדים הם הנסיכים והנסיכות של ההורים שלהם, דבר שלדעתי עושה להם נזק חינוכי ניכר ומגדל (כלומר, לא מגדל) מבוגרים מאוד לא בוגרים, הורוביץ מתאר את הדבר שהוא הרבה יותר מציאותי ונפוץ: ילדה שהיא לא מלכה, אפילו לא מלכת הכיתה. היא ילדה רגילה. אמיתית. מתביישת. אני מודה שמהחוויה החברתית שלי, אני מתקשה להבין את החוויה החברתית של בעלי הביטחון העצמי הגדול, של "מלכי הכיתה". אלה אנשים שחווים את העולם אחרת מאוד מאשר אחרים. אני בספק אם הם חווים אותו טוב יותר. לפני כמה שנים (כבר לא מעט) התארחתי עם הקבוצה שלי בקיבוץ לוטן, ובשיחה אחרי קבלת השבת אחת מחברות הקיבוץ אמרה לנו על הקיבוץ: "אף אחד מאיתנו לא היה מלך הכיתה בילדותו". זה התחבר לי מאוד לחוויה שלי.

החלומות שלנו מתרחקים
והלבבות שלנו נסדקים
אבל תמיד אפשר למשוך
זה לא קשה עם ילדה כמוך

תהליך ההתבגרות הוא כביכול תחילת הדרך להגשמת החלומות, אבל למעשה הוא גם תהליך הפוך – הוא ההתבגרות שמבינה שחלומות לרוב לא מתגשמים סתם כך, אלא באופן חלקי, ועם עבודה קשה, וכשמגיעים למה שחלמנו זה לרוב הרבה פחות טוב ממה שחלמנו שזה יהיה. ובמקרים רבים מתברר שהחלומות לא יתגשמו, ותהליך ההתבגרות הוא תהליך ההפנמה של ההתרחקות מהחלום, ההבנה סודקת הלב שהוא כבר לא יתגשם. ועוד היבט מעניין בו הוא שגם להורים כמובן יש חלומות לגבי ההתבגרות של הילדים שלהם, וגם הם צריכים להתמודד עם תהליך אי-התגשמותם.

עולם קשוח מחכה לך שם
אבל בכל זאת יש גם לעולם
מין צורך להשתחוות
לפעמים מול ילדה כמוך

תהליך ההתבגרות הוא תהליך של יציאה של הילד מעולם מוגן יחסית אל "העולם שבחוץ", עולם שבני האדם המבוגרים עיצבו כעולם קשוח, תחרותי למדי, פוגע לעיתים קרובות.

וכדי להשתנות ולהיות עולם פחות קשוח ויותר טוב, עולם המבוגרים הזה צריך ללמוד להשתחוות לא בפני מלכי ומלכות הכיתה, אלא דווקא מול הילדים שהם לא המלכים והמלכות, אלה הילדים והילדות שהם כמוני וכמוך.

***

הרשומה הזו סוגרת את סדרת הרשומות בעקבות שירי האלבום "הגיבורים שלי". ראיון מעניין של אריאל הורוביץ על תהליך היצירה של האלבום אפשר לראות כאן.

שקלתי להוסיף לסדרה גם את השיר "לגמור כמו ברנר", אבל החלטתי שלמרות שהוא מעלה כביכול דילמות מעניינות שמקומן באלבום הזה, בסוף המסר שלו אסקייפיסטי מדי לטעמי.

את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.