השיר החשוב של התקופה – י' – אם נשאר חלום

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

השיר העשירי באלבום, אם נשאֵר חלום, הוא אחד ממיעוט השירים האישיים יותר וציבוריים פחות של האלבום. הגבורה נמצאת לא רק בזירה הציבורית, אלא גם בחיים הפרטיים.

אם נישאֵר חלום אם נישאֵר חלום
מה יכול כבר להיות
אהבה אחת פחות בעולם ועם הזמן
אם נישאֵר חלום אם נישאֵר חלום
זה את זו פשוט נשכח
כמו הקיץ שדעך נעלם מהעולם

אם נשאר חלום, אם לא נממש את הפוטנציאל, מה כבר יקרה?

כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום.

במילים אלה סיים הרצל את הרומן שלו "תל-אביב" (אלטנוילנד). רבים מכירים את המוטו שהודפס על שער הספר: "אם תרצו אין זו אגדה". מעטים מכירים את השורה הפותחת את אחרית הדבר מטעם המחבר:

…ואם לא תרצו, אז הנה הדבר אשר ספרתי לכם הוא אגדה, ונשאר רק אגדה.

ולכאורה, מהי באמת המשמעות של חיינו האישיים? איזה חותם ישאירו ההחלטות הפרטיות שלנו, שהן אפילו לא הבחירות הפוליטיות-הציבוריות שלנו? בסה"כ פחות אהבה אחת שיכלה לקרות, שעצם אי-מימושה יהפוך אותה לזכרון לא חשוב, לדבר שחלף ואיננו עוד.

חברו של אריאל הורוביץ, הסופר אסף ענברי, כתב בסיום מסתו "חיי אירוסין" שדווקא החזון הציבורי צריך להישאר כשאיפה תמידית, מחייבת אך לא ברת מימוש סופי:

הבית הסמוי-מעיִן, השקוף, האינסופי. הוא שָם, והוא יפה משני קודמיו. לא נוותר עליו. הוא החופה. חופת הסלע. אך לא נעמוד מתחת לחופה הזאת. נתחתן במובן הפרטי, נקים בית פרטי, נעשה ילדים.

הדבר הממשי בחיינו, מעבר לחזון החברתי, הוא חיינו הממשיים, האישיים. בסופו של דבר, המציאות הציבורית מורכבת מסך כל הבחירות האישיות-פרטיות של בני האדם, מסך כל חייהם הפרטיים של הפרטים המרכיבים את החברה. ברוב הזמן ועבור רוב האנשים, החיים הם לא סיפור הירואי גדול. ברוב הזמן ועבור רוב האנשים החיים הם סיפור הירואי לא בדברים הגדולים אלא בדברים הקטנים, היום-יומיים, האישיים והמשפחתיים. הם סיפור על בניית בית חדש, ומציאת עבודה להתפרנס ממנה, וחיי משפחה ויום-יום.

בואי לא ניתן לזה לקרות
על אהבה שכזאת לא מוותרים
בואי כי כל כך פשוט לראות
שאהבה שכזאת שוב לא נפגוש כל החיים

וכך, קורא הורוביץ למי שהיא מושא השיר, בואי לא נוותר על האהבה הזו. היא, כמו כל קשר אנושי, חד-פעמית-לנצח. לכאורה חסרת חשיבות כפרט אחד אל מול מכלול המציאות האנושית העצומה, ובפועל הדבר החשוב היחיד. היא "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן",  שאותו מבקשת רחל לחיות "על פני אדמתנו כאן".

אם נישאֵר חלום אם נישאֵר חלום
יעברו כל הימים
ויהיו כל כך דומים זה לזה כמו חיילים
אם נישאֵר חלום אם נישאֵר חלום
מה יכול כבר להיות
אהבה אחת פחות בעולם אבל הפעם

אם נשאר חלום, לכאורה לא יקרה כלום. נשאר לבד. נשאר שנינו בגוף-ראשון-יחיד. החברה שלנו עוסקת לאין קץ בגוף-ראשון-יחיד. ב"אני" ובמה שקורה לי. באיך כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד בפני עצמו. נקודת המבט של היחיד הוא הפרספקטיבה המקובלת בימינו, אבל במציאות החברתית הממשית היחיד אינו אי בודד. הוא סך כל קשריו עם אחרים.  בראיון ל"ארץ אחרת" אמר אסף ענברי:

הדמות המובהקת של הגיבור היא לא של רווק צעיר שחי בשביל עצמו, אלא של מבוגר אחראי, אדם שיש לו אחריות על אנשים אחרים. כל גיבורי הספרות הקלאסית הם אנשים שנושאים באחריות כבדה: מלכים, מנהיגים רוחניים, מצביאים. אבל גם בממדים הצנועים של החיים המודרניים, להקים משפחה ולפרנס אותה זו אחריות וזו גבורה. לכן, עם כל הכבוד למאבק של הרווק הצעיר על תשלום שכר הדירה, הרבה יותר מפחיד לחתום על משכנתא, כמו שעושה המבוגר שמתחייב לטווח ארוך; ועם כל הכבוד לחיפושי העבודה של הרווק הצעיר, הרבה יותר מפחיד לפתוח עסק, כמו שעושה המבוגר העצמאי, שמסתכן ומסכן משפחה שלמה. הספרות שנכתבת מתוך הגישה הקורבנית מעדיפה, כמובן, את הרווק הצעיר שלא אחראי על אף אחד. אם זה רומן מלחמה, נקבל כמובן את נקודת הראות של החייל הפשוט, המסכן, ההמום, ולא של הקצינים מקבלי ההחלטות; אם זה רומן שמספר על מקום עבודה, נקבל כמובן את נקודת הראות של העובד הפשוט, ולא של המעסיק. קשה למצוא בימינו יצירות ספרות שמתעניינות במבוגר האחראי – אבל הספרות היהודית צריכה להתעניין בו, כי הוא האדם היהודי הנורמטיבי. אל איזה מין אדם מופנית מצוות השבת בעשרת הדברות? 'לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך, ובהמתך וגרך אשר בשעריך': מדובר במבוגר אחראי, הורֶה, מעסיק.

וכך, אומר אריאל הורוביץ, בואי לא ניתן לזה פשוט "לקרות", בואי נקח אחריות על הקשר שלנו ונעמול עליו במקום לוותר עליו, בואי נהיה גוף-ראשון-רבים. בואי נהיה גיבורים.

בואי לא ניתן לזה לקרות
על אהבה שכזאת לא מוותרים
בואי כי כל כך פשוט לראות
שאהבה שכזאת שוב לא נפגוש כל החיים

***

את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s