על סדר היום: תנובה מקבלת צ'ופר על עבריינות, הגדה המערבית של ירדן, ותרבות מגורים באשדוד

שלושה דברים ששווים תשומת לב מהתקופה האחרונה: בזמן שתנובה משלמת קנס חסר תקדים על עבריינות, מבקר המדינה תוהה מדוע היא קיבלה פטור ממס, בירדן מהרהרים על חזרה אל הגדה המערבית של הממלכה, ופרוייקט צילום באשדוד מאפשר להציץ אל תרבות המגורים ואל המרחב הציבורי. 

א. תנובה – לפני כשבוע הסכימה תנובה לשלם קנס בגודל חסר תקדים, 25 מיליון ש"ח, בעקבות עבירות שעברה על חוק ההגבלים העסקיים שעברה בתקופה שבה פעלה תחת בעלות קרן אייפקס, בשנים 2008-2011. סכום הקנס הזה יוחזר ללקוחות שקנו בשופרסל ובמגה באמצעות כרטיס אשראי בתקופה האחרונה. תנובה הודתה שהכתיבה מחירים לשתי רשתות השיווק האלה בנוגע למוצריה, והתערבה גם בקביעת מוצרים של מתחרות, כאשר פנתה לרשתות השיווק והציעה שאלה ימכרו את המוצרים שלה ושל המתחרות במחירים אחידים לקראת חג השבועות, כדי להמנע מתחרות. כדאי לזכור שאלו השנים שבין מכירת תנובה לקרן אייפקס לבין המחאה החברתית, בהן תנובה העלתה את מחיר המוצרים שלה באופן משמעותי.

בעבר כתבתי כאן כבר על הסיבוב הפיננסי של קרן אייפקס בתנובה, במסגרתו היא גזרה רווח של 500% על ההשקעה שלה, תוך שהיא חומקת באופן מלא מתשלום מס על הרווח הזה. והנה השבוע כיכב הסיפור הזה כמקרה לדוגמא בפרק מדו"ח מבקר המדינה, שעסק במיסוי קרנות הון ובעיקר בהלות המס עליהן. לפי דו"ח המבקר (ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי)

הקלות כאמור ניתנו בלא שנקבעה לכך הסמכה מפורשת בלשון החוק. במסגרת השימוש בסעיף האמור לעיל הוענקו הטבות מס ששוויין המצטבר לאורך השנים מוערך במיליארדי ש"ח, במקביל לגביית מיליארדי ש"ח שנבעו מההשקעות האמורות, בין היתר באמצעות מיסוי השכר בגופים המושקעים.

[…]

הועלה כי בהחלטות מיסוי מקדמיות נתנה הרשות הקלות מס שלא בהתאם לתנאי
סף שקבעה בהוראות הביצוע שלה. יתרה מזאת, במקרים רבים תנאי החלטות
המיסוי סתרו את תנאי הסף.

הנה כך פועלת הכלכלה: בעלי ההון שעושים סיבוב פיננסי מקבלים פטור ממס ללא חקיקה ובניגוד לתנאים, בזמן שמקבלי השכר שמייצרים את הערך משלמים מיסים כרגיל. עכשיו תאמרו, אבל הטבות המס האלה נועדו כדי לעודד השקעה, והן משתלמות כי הן מגדילות את הצמיחה במשק. ייתכן,וייתכן שלא, אבל במסגרת הגישה של ניהול הכלכלה לא על בסיס מדעי-רציונלי – כזה שעוסק בתצפיות ולימוד המציאות – אלא על בסיס אמוני הנסמך על ססמאות שלומדים בפקולטות לכלכלה, כמו "הטבות מס למשקיעים מעודדות את ההשקעה ומגדילות את הצמיחה"

הועלה כי מאז הונהגו הטבות המס (בשנות התשעים של המאה העשרים), לא נעשתה בחינה על ידי מי מהגופים הממשלתיים הרלוונטיים (רשות המסים, אגף התקציבים ואגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, המועצה הלאומית לכלכלה) בדבר התועלת למשק הישראלי מהטבות המס הגורפות הניתנות לכל אחד מסוגי קרנות ההשקעה. לא נבדק, בין היתר, מהי תרומתן של הטבות אלה לשוק העבודה, האם חל בעקבותיהן גידול בהשקעות בפריפריה וכיו"ב.

והנה, ככה נראית התנהלות תקינה כשרוצים לתת פטור ממס למי שמשרד האוצר רוצה בייקרו:

 הועלה, כי משנות ה-90 של המאה העשרים ועד היום נעשה שימוש בסעיף 23

16א לפקודה על ידי מנהל הרשות, לא כהחזר (בדיעבד) של מס זר ששולם כלשון הסעיף, לאחר שהמנהל אימת שאכן שולם מס בחו"ל, אלא כדי לתת החלטות מיסוי מקדמיות המעניקות הקלות במס לקרנות הון ולמשקיעים הזרים בהן, לרבות פטור על רווחים, ריבית ודיבידנד. הקלות כאמור ניתנו בלא שנקבעה לכך הסמכה מפורשת בלשון החוק. במסגרת השימוש בסעיף הוענקו הטבות מס ששוויין המצטבר מוערך לאורך השנים במיליארדי ש"ח

למה לטרוח לעסוק בזוטות כמו קבלת החלטות בחקיקה, אם אפשר פשוט לדלג על התהליך וששר האוצר יקבע מה שנראה לו לנכון:

במאי 2009 פרסמה דוברות משרד האוצר הודעה ולפיה החליט שר האוצר דאז, מר יובל שטייניץ, לבטל את בידול מדיניות המס בין קרנות הון סיכון לבין קרנות "פרייבט אקוויטי" ולתת פטור מוחלט ממס למשקיעים זרים על רווחים הנובעים ממימוש השקעה בקרנות "פרייבט אקוויטי", כמו שנהוג במקרה של רווחים ממימוש השקעות בקרנות הון סיכון.
יצוין כי הודעת שר האוצר לשעבר – שעליה מסתמכת מאז רשות המסים בבואה לפטור ממס קרנות הון פרטיות – אינה מעוגנת בחקיקה ראשית או משנית.

וכמו שכתבתי, מבקר המדינה בחר כמקרה מבחן בפרק זה את התנהלותה של קרן אייפקס בתנובה. לפי המבקר, הפטור ממס שהובטח לקרן אייפקס היה אמור להיות חלקי ומוגבל, אבל בדיקת היישום של החלקיות והמגבלות לא נעשתה, וכך אייפקס נהנתה מפטור גורף, גם על הכנסות שסוכם שימוסו. בנוסף

החלטת המיסוי אשר ניתנה לקרן א' בעסקת אג"ש א' לא דרשה מהקרן תנאים בסיסיים כמו פיזור השקעות או השקעה כנגד הקצאת מניות (השקעה לתוך החברות, ולא "החלפת ידיים" בין בעלי מניות). בדיון שהתקיים באותה פגישה דרשה הרשות כי קרן א' תשקיע לכל הפחות 20% בחברות המטרה באמצעות הקצאת מניות, וכן הוצגה דוגמה לעסקת נדל"ן של אג"ש א', שנעשתה לאחר רכישתה על ידי קרן א'.
קרן א' אפוא לא הזרימה כספים לאג"ש א', אלא להפך, משכה ממנה דיבדנדים הנובעים, בין השאר, ממימוש נדל"ן, וגם על דיבידנדים אלו היא קיבלה פטור מוחלט ממס.

כיוון שכך, הציעה רשות המסים כי בתנאי החלטת המיסוי של הגיוס ייקבע כי היא תיהנה מפטור מלא ממס על דיבידנדים רק במקרה שמדובר בדיבידנדים שיימשכו מעודפים (רווחים) שייצברו בחברת המטרה לאחר הרכישה בלבד.
נוסף על כך ביקשה הרשות כי הקרן תסכים שבהחלטת המיסוי יובהר כי בעודפים הזכאים לפטור כאמור לעיל לא ייכללו עודפים ממימוש נדל"ן. הקרן השיבה כי היא "דוחה על הסף" את דרישת הרשות, וכי יש להקנות לה פטור מלא על הכנסות מדיבידנד, בין השאר בנימוק שהיא צריכה לפרוע באמצעות דיבידנדים אלו את ההלוואות שהיא לקחה מהבנקים כדי לממן את רכישות חברות המטרה.

כלומר, רוכשי תנובה לא הזרימו אליה כספים כדי להגדיל את הפעילות שלה, אלא להפך – משכו ממנה דיבידנדים שחלק ניכר מהם בא ממימוש נכסי נדל"ן (כלומר, מערך שנוצר עבור תנובה על ידי התפתחות הכלכלה בישראל בשנים שקדמו לרכישה, ולא מפעילות שלה או כתוצאה של השקעת הרוכשים), ודרשה פטור ממס על הדיבידנדים האלה, בטענה שהיא זקוקה להם כדי לפרוע את ההלוואה שלקחה כדי לרכוש את תנובה עצמה. במילים אחרות – אייפקס ביקשה לשלם על רכישת תנובה מתוך הרכוש הקיים של תנובה, ועוד לקבל על כך פטור ממס.

ומה תרמה הרכישה הזו למשק הישראלי?

התחשיב שצורף לפרוטוקול הדיון שערכה הרשות במאי 2014 העלה כי בבדיקת הוצאות המס הנוגעות להעסקת עובדים לאורך השנים בשני תאגידי ענק בישראל שאותם רכשה קרן א' – אג"ש א' וחברה ז' – לא היה הבדל מהותי בין הוצאות מס אלו לפני רכישת החברות הללו ובין הוצאות המס אחרי הרכישה. כלומר, אין אינדיקציה לגידול מהותי בהעסקת עובדים בחברות המטרה לאחר רכישתן על ידי הקרן. בדיקה זו נעשתה על ידי הרשות הואיל וגידול בהיקף העסקת עובדים או גידול בשכרם הם פרמטרים לתועלת משקית.

תחשיב נוסף שעשתה הרשות וצורף לפרוטוקול מראה כי בשנים שבהן שלטה
קרן א' בתאגידים גדולים בישראל חל גידול מצטבר נטו של כ-650 מיליון ש"ח בהוצאות המס ששולמו במישור תאגידים אלו (מס חברות ומס על עובדים בניכוי החיסכון במס על דיבידנדים בשל הפטור ממס שניתן לקרן א' על הדיבידנדים)

אולם תחשיב זה לא ניתח לעומק את הסיבות לגידול בהוצאות המס; לא נבדק, למשל, האם אסטרטגיית המחירים בשוקי הפעילות השונים שנקטה אג"ש א' בתקופה שבה היא נשלטה על ידי קרן א' הייתה שונה מזו שנקטה טרם רכישתה, וכיצד השפיעה אסטרטגיה זו על הצרכן הסופי בשוק שבו פועלת אג"ש א' ככוח מונופוליסטי.

כלומר, לא נבדק האם העובדה שתנובה שילמה יותר מס, כלומר הרוויחה יותר בשנים האלה, נבעה מכך שהיא העלתה מחירים בשוק מונופוליסטי ופגעה בצרכנים. את 25 מיליון התשובות לכך ראינו לפני שבוע. ומה היתה השורה התחתונה של כל הסיפור? זו שאנחנו מכירים:

הנה כי כן, אג"ש א', שנמכרה על ידי בעליה ועל ידי המדינה (חלק המדינה – כ-6%) לפי שווי של כ-3.85 מיליארד ש"ח בינואר 2008 (מועד החתימה הסופית על העסקה), נמכרה לאחר כשבע שנים לפי שווי של כ-6.8 מיליארד ש"ח, זאת נוסף לדיבידנדים בהיקף כולל (לכלל בעלי המניות) של כ-3 מיליארד ש"ח. לקרן א' נצמח רווח (כולל דיבידנדים) של כ-4.4 מיליארד ש"ח – וכולו הופטר ממס. לפיכך, אומדן סכום הפטור ממס הוא כרבע מסכום זה – כמיליארד ש"ח.

 

ב. – לא מזמן התפרסם מאמר מעניין מאוד בג'ורדן טיימס מאת ג'וואד ענאני (תעתיק לא מקצועי שלי), מי שהיה סגן ראש ממשלת ירדן וחבר הסנאט. הוא מעניין כי אחת מהפרדיגמות שהתקבעו בצורה העמוקה ביותר בשיח הישראלי הוא עיקרון "פתרון שתי מדינות לשני עמים" (הפלסטינים נוטים להעדיף את הניסוח "פתרון שתי המדינות"), וזאת למרות שלכל הפחות עד אמצע שנות התשעים, ההתנגדות לרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית ממערב לירדן היה קונצנזוס בקרב המפלגות בישראל, כולל בעיני רבין כחודש לפני הרצחו. רבין דיבר אז על "יישות פלסטינית שהיא פחות ממדינה", וגם זה היה צעד משמעותי לעומת העמדה המקובלת על מפלגת העבודה לפניו, לפיה אין להקים מדינה פלסטינית ממערב לירדן, והפתרון טמון במה שכונה "האופציה הירדנית" ומשמעותו שתי מדינות, יהודית וערבית, בין המדבר לים, ולא בין הירדן לים. הוא מעניין גם בגלל מקור הכינוי המקובל עד היום לתא השטח של יהודה ושומרון כ"הגדה המערבית", מכיוון ש"הגדה המערבית" הוא מונח שההקשר שלו הוא ההקשר הירדני – זו הגדה המערבית של ממלכת ירדן.

בכל מקרה, הכותב קורא לבחינה מחודשת של יחסה של ירדן אל הגדה המערבית. לאחר שהוא מסביר את השתתפות ירדן במלחמת ששת הימים בכניעה ללחץ שהפעילו עליה מדינות ערב ומציג את השינוי השלטוני שעשה המלך חוסיין לאחר שנכפתה עליו החלטת ועידת רבאט שקבעה את אש"פ כנציג הלגיטימי היחיד של הפלסטינים (בתוגבה חוסיין ביטל את ההחלטה לפיה חלוקת הייצוג בקבינט ובמנגנון הממשלה תתחלק 50:50 בין הגדה המזרחית והמערבית של הממלכה) הוא טוען שהחלטת "ניתוק הקשרים" של ירדן אל הגדה המערבית ב-1988 נוסחה באופן "מעורפל", ומשמעותה לא ברורה. הוא טוען שאם משמעותה היא ויתור על הריבונות הירדנית בשטח, הרי שהיא מנוגדת באופן בוטה לחוקת הממלכה. במקום ההסבר הזה, הוא מציע פרשנות אחרת:

The term means, to me, that Jordan had delegated the PLO to act on its behalf in legal and administrative matters on the West Bank. That is the only plausible interpretation.

לטענתו משמעות ההחלטה לא היתה ויתור על הריבונות הירדנית בגדה המערבית, אלא הסמכת אש"פ לפעול בשמה בענייני חקיקה ומנהל. ואם מדובר רק בסמכות לפעול בשמה, הרי ש

Jordan is thus the country that must negotiate with the Israelis over the return of the West Bank as an occupied territory.

It is obvious that the two-state solution is losing its realistic possible materialisation. The PLO is in no position to rule the West Bank, and thus Jordan’s delegation is now irrelevant.

לפי הכותב, ירדן היא זו שצריכה לנהל את המו"מ מול ישראל על עתיד "השטחים הכבושים" (שהרי אלה נכבשו ממנה, וכפי שהוא מציין, כך גם הוכר בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338), ומכיוון שפתרון שתי המדינות מאבד את היתכנות מימושו ואש"פ לא מסוגל לשלוט בגדה המערבית, הרי ששליחתו מטעם ירדן אינה רלוונטית יותר.

The pronouncement of Prince Al Hassan Bin Talal that the West Bank is an integral part of Jordan is a statement of the status quo and a brave answer to Israel’s attempts to create a surrogate Palestinian state in Jordan.

הכותב מתייחס כאן להצהרתו (כמו זו שמופיעה כאן) של הנסיך חסן בן-טלאל, אחיו של המלך חוסיין, שהיה יורש העצר המיועד עד שהמלך חוסיין החליט בימיו האחרונים להוריש את המלוכה לבנו עבדאללה.

בכל מקרה, הכותב כאן מייצג קו מעניין בפוליטיקה הירדנית, שכנראה אינו הקו הדומיננטי אבל אולי גם לא כזה שצריך להתעלם ממנו לחלוטין, שמעוניין להחזיר את הדיונים על ההסדר באזור לשיחה בין ישראל לבין ירדן, ולפתור את שאלת עתיד הגדה המערבית תחת חסות ירדנית במקום תחת שלטון אש"פ. להערכתי זו תהיה דרך קלה יותר להסדר פרודוקטיבי של שיתוף פעולה.

 

ג. תרבות מגורים ומרחב ציבורי – טפטים טבורנאן מציגה ב"המקום הכי חם בגהנום" פרוייקט צילום מעניין שעשתה בשכונה ד' באשדוד, שבה היא גרה. היא צילמה דירות דירות של תושבים בשכונה, שבנויות ב"בנייני רכבת", ותכנונן הפנימי וגודלן זהה. את התמונות בדירות הזהות היא צילמה מאותה נקודה ובאותה הזוית, וכך ניתן לראות את ההבדלים בעיצוב הפנימי של הדירות השונות.

שני דברים תפשו את תשומת ליבי בסדרת הצילומים הזו, שמציגה דירות שונות שבהם גרות משפחות שונות בהרכבים שונים ובגילאים שונים:

האחד הוא האלמנט המשותף בכל הדירות: לא משנה מה הרכב הדיירים מבחינת המצב המשפחתי, הגיל, ורמת החיים החומרית שלהם, בכל אחת מהדירות נמצאת טלוויזיה שטוחה גדולה, על ארונית מתאימה או תלויה על הקיר. היינו יכולים לעשות פרוייקט דומה בבניין שבו גר התצפיתן, שגם הוא מורכב מיחידות מגורים זהות בתכנונן, ואני חושב שאת מספר הטלוויזיות היה אפשר לספור על אצבעות כף יד (למעשה, בתהליך ההכנה של הבניין למגורים שלנו, היה צריך להתעקש כדי לשכנע את האדריכל שאין לנו צורך בנישות לטלוויזיה בחדרי הסלון).

השני הוא הפער הגדול בין טיפוח הדירות, המרחב הפרטי של הדיירים, שניכר מסדרת התמונות, לעומת העזובה הגדולה של המרחב הציבורי שעולה מהצילום היחיד שמצולם מחוץ לבניין. הפער הזה מעיד בין השאר על החולשה הקהילתית ופירוקה ליחידות קטנות שדואגות כל אחת למרחב הפרטי שלה, אבל יותר מכך על הפער הסוציו-אקונומי – הרי בשכונות מבוססות יותר המרחב הציבורי שסביב הבניינים המשותפים מטופח גם כאשר לא מתקיימים קשרי קהילה חזקים יותר והשכנים לא מכירים אחד את השני, בתנאי שיש להם את המשאבים להשקיע בגינון. כתבתי על זה בעבר, בעקבות כתבה שעסקה בהבדלים בין שתי שכונות דומות מאוד בתכנונן ושונות מאוד במציאות החיים בהן: רמת-אביב בצפון תל-אביב ורמת-יוסף בבת-ים.

 

שבוע טוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s