השיר החשוב של התקופה – פרק ט' – בלדה לכהן צדק

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

השיר התשיעי באלבום, בלדה לכהן צדק, ממשיך את העיסוק בתחום המוזיקה הישראלית והגיבור שלו הוא שוב אדם ספציפי – עמיחי כ"ץ

זה סיפור על כהן צדק אמיתי
לכן קוראים לו כ"ץ
ששייך לזן השוטים
בלעדיהם גורלנו נחרץ

"לכל שירייך אני כינור"
נכתב על עיר החומה
ורק כ"ץ שם לב שבעירו
אין לכינורות במה

כהן הצדק שכר ברחוב הלל מקום
ובנה לבד לגמרי את הבר
ובסוף שם על הדלת שלט ניאון
שהודיע לכל מי שעבר:

"זהו סינדרום ירושלים".

עמיחי כ"ץ היה מוזיקאי שהיה הבעלים במשך שבע שנים, משנת 2000 עד 2007, של בר ה"סינדרום" ברחוב הלל בירושלים, מקום שהיה למרכז של הופעות רוק בירושלים. הבחירה בשם "סינדרום" היא כמובן רמיזה לתופעה המוכרת בשם "סינדרום ירושלים" – הפרעה נפשית שגורמת למבקרים בירושלים (לרוב מי שהיו מעורערים בנפשם עוד לפני הביקור) להשתכנע שהם המשיח. לפי השיר, גם ההפעלה של הסינדרום היתה מעין משימה "משיחית", לא רציונלית – לתת במה למוזיקה בעיר.

עשרים שולחנות – עם נרגילה
ותמונות פורטרט על הקירות –
בי.בי. קינג ובוב דילן
מקשיבים לאייזנמן ופיטר רוט

ויצמן על הבר עסוק באלכוהול
אבל פתאום כשהוא נדלק על איזה שיר
הוא מצלצל בפעמון ההזמנות
ואת כל המקום מעיר

סיגל היפה בין השולחנות עוברת
ועל יפעת אל תסתכל בלי ביטוח "ריסק"
למרות שלפעמים כך השמועה אומרת
היא לקחה הביתה את הגיטריסט

וזהו סינדרום ירושלים…

וכהן הצדק – בפינה תמיד
עושה סאונד להופעה ומחייך
הוא לא סופר את הכסף שהוא מפסיד
אומרים שהוא לא יודע איך

לפי מה שסיפרו המעורבים בדבר, כ"ץ היה הרבה יותר מוזיקאי מאשר בעלים או מנהל עסק. בשלב מסויים בשנת 2004 הוא נאלץ לסגור את הבר למשך כמה חודשים כדי להתמודד עם הבעיות הבירוקרטיות של רישוי העסקים. הורוביץ עצמו סיפר שפעם כ"ץ השאיל לו ברגע האחרון את מערכת הסאונד של המועדון לטובת הופעה במקום אחר.

מה אכפת לכ"ץ שתזרים המזומנים
לא נראה כל כך בסדר
העיקר שהוא ניגן את "סוף עונת התפוזים"
על הפנדר המקורית של יהודה עדר

עשן הנרגילה מתערבב
בשירים של התקופה
וכ"ץ בלי שתשים לב
דוחף לך מעטפה

וזהו סינדרום ירושלים…

עוד היבט שמעיד על העדיפות שכ"ץ נתן למוזיקה על פני המימד העסקי הוא שכ"ץ הפעיל את הסינדרום לפי מודל ייחודי: מחיר הכרטיסים היה קבוע לכל הופעה, וכל ההכנסות מהכרטיסים הועברו לאמן המופיע, בלי שחלק מהם יעבור לבר, שאמור היה להתקיים ממכירת המשקאות בלבד.

עוד לפני שהיא נסעה הרכבת הקלה
כבר ירדה לחלוטין מהפסים
וכל רחוב הלל נסגר בגללה
שנתיים ארוכות לשיפוצים

אפילו הניצוץ בעין של שוטה
לא עמד מול טמטום הרשויות
שיכלו לשמור על צליל מיתרים חיים
במקום על גשר מיתרים ושאר שטויות

באותו פוסט שאליו קישרתי קודם, כתב הורוביץ:

מהרגע הראשון שבו נכנסתי למשרד של חברת תקליטים גדולה, למדתי לחשוד בחיבור שבין אמנות לכסף. החיבור הזה בדרך כלל מעודד מוצרים על חשבון יוצרים. אבל גם היוצרים צריכים גב. אי אפשר לבד. כ"ץ היה הגב שלי ושל מוזיקאים רבים אחרים בגזרת ירושלים, אבל הוא לא החזיק מעמד. העירייה ומכבי האש עשו לו בעיות. הקמת הרכבת הקלה הפכה את הרחוב והקשתה על החנייה, וה"סינדרום" נסגר, לא לפני שכ"ץ לקח הלוואות כדי לשלם פיצויים לעובדיו כחוק, למרות שהם לא דרשו את זה ממנו.

שרה ב"ק, ששיר שלה מופיע באלבום, השתמשה במקרה של כ"ץ כדוגמה מרכזית בכתבה שפרסמה במעריב ועסקה בנזקים באי-לקיחת האחריות על נזקים שנגרמים לאנשים ביצוע פרוייקטים לאומיים:

בשיר היפה ״בלדה לכהן צדק״ מתאר אריאל הורוביץ את סיפורו של עמיחי כ״ץ ז״ל – מוזיקאי שהקים את בר הסינדרום, הבית היחיד שהיה בירושלים להופעות של אמנים לא מסחריים. שמונה שנים פעל המועדון. כ״ץ נתן במה ופרנסה ליוצרים כמו הורוביץ, דן תורן, עמיר לב, תמר אייזנמן ואחרים. הוא השקיע את כל כספו ומרצו בתפעול המועדון, אף שלא היה רווחי במיוחד, רק בגלל האהבה ליוצרים ולמוזיקה, ומתוך אידיאולוגיה שאמנות צריכה להתקיים גם אם אין לה קהל של אלפים. המועדון נסגר ברגע שהתחילו העבודות לרכבת הקלה, והרחוב כולו היה בלתי נגיש.
[…]
כ״ץ סגר את הבר, מפעל חייו, ולקח הלוואות מהבנקים כדי לשלם פיצויים לעובדים. אחרי שנה חלה בסרטן ונפטר. האם אפשר היה להציל את מפעל חייו? ברור שכן. אם המדינה הייתה חושבת שהאיש הזה ומפעל החיים הקטן שהקים חשוב, היא הייתה יכולה למצוא איתו מקום אחר להפעלת המועדון. אם המדינה חושבת שהאזרח הקטן אבי טביב חשוב, היא יכולה לחשוב איפה אפשר להקים מוסך חלופי או איך שומרים על כבודו כאדם מתפרנס.
חוכמה קטנה להקים בתקציבי עתק רכבת מפוארת ותחנות מרשימות. בתקציב גדול אפשר לעשות הכל. אבל המדינה לא נמדדת בזה. להפך, המוסריות שלה נמדדת ביכולת לשמור שאזרחיה לא יתפרקו. עיסוקו של אדם הוא זהותו. החקלאי מגוש קטיף, המוסכניק מתל אביב, המוזיקאי מירושלים. אלה אנשים שכאשר מפרידים אותם מהעבודה שלהם, מפרקים גם את מי שהם.

במובן מסויים, הסיפור הזה הוא חלק מכשל השלכת העלויות שעליו כתבתי בעבר – אנחנו לא תמיד יודעים לתמחר את העלות המלאה של דברים שאנחנו עושים, ומאפשרים ליזמים לחמוק מתשלום המחירים המלאים של הפרוייקט שלהם.

עכשיו נשארנו עם כינור ביד
וכ"ץ עובר ימים מאוד קשים
אבל כהן הצדק לא נשאר לבד
כי הסינדרום הוא בלב האנשים

וזהו סינדרום ירושלים…

לאחר סגירת ה"סינדרום" כ"ץ חלה במחלה קשה, ממנה נפטר בשנת 2011, בגיל 36. אמנים ומוזיקאים שמרו איתו על קשר בתקופת מחלתו, ובאחד מביקוריו אצל כ"ץ בבית החולים, הורוביץ הלחין ביחד איתו את השיר הזה, שנכתב עליו.

אני לא הכרתי באופן אישי את הסינדרום, אבל אני חושב שכל אחד מאיתנו מכיר כנראה לפחות מקום אחד שהוא "עסק" שהוא הרבה יותר מבית עסק, אלא מרכז של תרבות והקהילה. אלו מקומות שצריך להצליח לשמר, אל מול הכוח האדיר של הקפיטליזם של העסקים הגדולים והרשתות המסחריות.

***

את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s