השיר החשוב של התקופה – ז' – מצבת השטן

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

מהשיר הקודם על רבקה ספיר ונעמי שמר, האלבום מתקדם שורה אחת למעלה וזז שתי מצבות הצידה בבית העלמין של כנרת, ומגיע אל מצבת השטן.

"מצבת השטן", קברו של נתן איכר, הוא אחד הקברים המוכרים ביותר בבית העלמין בכנרת, וכשמביטים במצבה המאוד ייחודית הזו, אפשר להבין למה:

מה הסיפור של מצבת השטן
בבית הקברות שעל שפת האגם
מה היא עושה שם בין גורדון לברל
ובין שמר לרחל?
מה הסיפור של מצבת השטן?

עוד לפני שניגש להמשך, אפשר לציין כאן שהורוביץ הכניס בשיר אי-דיוק גיארגרפי-היסטורי: המצבה הזו אכן נמצאת פחות או יותר בין קבריהן של נעמי שמר ורחל, וסמוך לקברו של ברל, אבל גורדון נקבר כמובן בבית העלמין של קבוצת דגניה ולא בסמוך, והוא לא באמת קשור לסיפור. אולי זו מסורת משפחתית – נעמי שמר כתבה בשירה "זמר לגדעון" על מידיינים שחמסו תירס, כ-3,000 שנה לפני שהתירס תגלה לאנשי ה"עולם הישן" כשהגיעו לאמריקה.

על ראש האבן מצויר יתוש ענק
למרות שהבחור לא מת בקדחת.
הוא כנראה מת מפחד מבט העיניים השחורות
המצויירות מתחת.
אומרים שהעיניים הן עיני מאיר יערי
שרצה לברוא את האדם מבראשית.
ביום עובדים בפרך, בלילה טקס ביזרי
של שיחות עד כלות הנפש ושל אהבה חופשית
בביתניה.

על המצבה מצויירים תרנגול (תרנגול כפרות?), יתוש, שנהוג לייחס אותו ל"יתוש הייאוש" שעוקץ את החלוצים לצד הייתושים האמיתיים שעוקצים אותם ומפיצים את נגיפי הקדחת, ברקים מפוצצים, וברקע דמות ראש שטן, אולי השטן המפתה להכנע ולחזור הביתה.

החצי השני של הבית הזה הוא תחילת הצגת הסיפור של קבוצת הפועלים שעבדה (לא הייתי קורא לניסיון הזה "התיישבה") בביתניה עילית. דרך אגב, הוגים כמו "ביתן יה" ולא ביתניה כמו מחנה הפליטים ביתוניה. הרבה מידע היסטורי על הניסיון הזה אפשר לקרוא באתר המצויין של גילי חסקין, והוא השאיר גם "טביעת רגל" ספרותית משמעותית: קודם כל, קובץ קטעי היומן והזכרונות "קהיליתנו" שערכו חברי הקבוצה (לא כולל מאיר יערי עצמו שסירב להשתתף בו)  לאחר שירדו מההר, ובהמשך הרומנים "ימים ולילות" של נתן ביסטריצקי (שסייע לחברי הקבוצה בעריכת "קהיליתנו"), "כאור יהל" של יהודה יערי (לא קרוב משפחה) והמחזה "ליל העשרים" של יהושע סובול.

הקבוצה שעבדה בביתניה עילית הורכבה מאנשי הנהגת השומר-הצעיר, ואנשיה היו ספוגים ברומנטיקה האירופית ובתחושת החשיבות העצמית שרווחו בתנועות הנוער של הדור שהתבגר בתוך ואחרי מלחמת העולם הראשונה. במכתב לגולה ב-1920 כתב מאיר יערי:

פני הדור, אשר הגיע זה עתה מרוסיה… רחוקים אנו מהם מאוד מאוד… בעיני הסביבה הננו בונים חופשיים כלשהם, או "אגודה לאהבה חופשית", או עלמים הוזים. בעיני אחדים הננו סכנה, ובעיני אחרים – תופעה אקזוטית.

מתמכרים אנו לשיכרון הוידויים ולטקס השיחה… מרגיש עתה, כי באמת אנו אחרים. לא אתה וזולתך, אלא אותה חבורה קטנה, שאינה מודרכת ואינה מגובשת, אך קורנת חיי רוח.

לעיתים יזנוק שירנו פתאום, ואין גבעות אשר יענו בהד, כי גבוהה ביתניה שלנו מן ההרים סביב… שכרון הרים פראי מפשיט את כסות האנשים… נשמתנו הקיבוצית היא אחרת.

אירשנו לנו את החרמון, את האגם ואת הצוק המכונף שלנו… הר הגולן הופך את איש המדבר לבן, הר ביתניה – עושה אותו לשוכן הרים. ים כנרת משתקף בצלילותו האגמית והעמוקה של עיני האנשים. נשמת הארץ קמה בנו לתחיה.

בהשראת הרעיונות האלה הם עשו שם התנסות אינטנסיבית מאוד בשיתוף חברתי ורגשי, בתוך התנאים האיומים של עבודות הכשרת קרקע (הרבה יותר מחקלאות ממש) וסלילת כבישים באזור עמק הירדן באותה התקופה. גם אם המסגרת החברת הזו יכלה לשרוד (וכנראה שכחצי מהעובדים בביתניה עילית עזבו במהלך חודשי השהות שם), היא הגיעה לקיצה כאשר נגמרו העבודות באזור.

בכל מקרה, הסיפור של ביתניה עילית הפך למיתוס מכונן של תנועת השומר הצעיר, ומסיבות שאני יכול להבין בצורה חלקית מאוד – בעיקר בדמות המחזה "ליל העשרים" וקטעים קצרים וחלקיים מאוד מ"קהיליתנו" – הוא מופיע גם במקום בולט בתהליך ההכשרה בתנועות הנוער של תנועת העבודה ובכמה מכינות קדם צבאיות גם היום, כחלק מהתהליך של גיבוש קבוצה שמתיימרת לקשרים קרובים ולא מנוכרים בין חבריה. אני אישית יותר ויותר חושב שמהמיתוס של ביתניה עילית אפשר וכדאי ללמוד בעיקר מה לא רצוי לעשות בקבוצה כזו, אבל זה כבר עניין אחר, ונזכיר אותו שוב בהמשך.

מה הסיפור של מצבת השטן…

 

אתה נמס בשמש בלי כסות לנשמתך
עם ארבע בחורות ועשרים בחורים
שכל הזמן כאילו מודדים אותך
ולא היה קב"ן בצבא האיכרים
של ביתניה.

 

ביולי 1920 כתב ארנסט פולק, הוא נתן איכר להוריו:

יקירי, כפי שאתם רואים עברתי לעבוד אצל איכר במנחמיה. אני מנוצל כאן עד אפיסת כוחות בשדה ובחווה. החום איום, 40 מעלות בצל, איני בטוח שאחזיק מעמד… העבודה בשדות התבואה נמשכת ברציפות עד החשכה. לאחר מכן חוזרים ומטפלים במשק החי. ארוחת הערב הדלה מוגשת בתשע ושלושים ולאחריה תבינו שאין בכוחי לחשוב או לכתוב.

נשיקות ארנסט

את הדיון בחוויה האישית והקבוצתית של החבורות החלוציות בארץ ישראל צריך להתחיל לטעמי מהדברים האלה, כדי להבין את ההקשר שבתוכו התרחשו כל היחסים החברתיים ביניהם. במחזה "כנרת כנרת" הציג אלתרמן את ההקשר הזה כך:

אליעזר: עלי לחרוג שוב מן המסגרת ולשלב כמה הערות ביניים. אולי שמתם לב כי סיפור המעשה שעל הבמה מתרחש עד עכשיו כולו בשעות הלילה. השיחות הפגישות, כל דברים שבין אדם לעצמו ובין אדם לחברו- כל אלה זמנם כאן אחרי שקיעת החמה. אין זה מקרה, ושני טעמים לדבר. טעם ראשון ביום לא היה פנאי, וטעם שני- והוא אולי עיקר- ביום לא היה צל. השמש והעבודה היו כה נכריות וחדשות ומלאות חֵמה עד כי פשוט לא נשאר, כמו בעת מלחמה, לכל עניין אחר חוץ מהן. רק בלילה- ופעמים רק בשעות המאוחרות מאד של הלילה- היו נמצאים הפנאי והצל לכל השאר. לכן אולי היה כל השאר דחוס כל כך. במצב זה אין בכלל דברים של מה בכך. אפילו שעה של חוסר עניין- ואולי דווקא שעה כזאת-נהפכת תחת לחץ כזה לדינמיט. וכל זה היה מתחיל כאמור בעיקר אחרי שקיעת החמה, שכן דווקא בשעות הצינה היחסית היו דברים אלה קופצים אל נקודת הרתיחה. שעות המנוחה, עוד יותר משעות העבודה, היו משאירות את האדם בלי כוח. שאלת אגב היא כמובן- מתי הספיקו אנשים אלה בכל זאת לישון. ובכן אם נקבע את זמנה של אותה עלייה שנייה בין השנים 1910-1917 אפשר לומר כי במשך שבע השנים הללו ישנה העלייה הזאת לכל היותר שנה וחצי, וגם זה, כמובן בהפסקות. קורות העיתים יש להן תקופות של נדודי שינה. וזו אחת המובהקות שבהן. הרי עם אותו קומץ אנשים, אשר אחדים מהם אנו רואים כביכול כאן על הבמה, עברה בעצם היסטוריה היהודית, אחרי זמן רב כל כך, לארץ ישראל, ומבחינה זו אין ההיסטוריה שונה מן האיש הפרטי: קשה לה לישון במקום חדש.

דבר נוסף שחשוב לזכור לגבי החבורות החלוציות הוא שהן היו חבורות מבודדות למדי של צעירים. כמעט ולא היו ביניהם מבוגרים, ובטח שלא כאלה שהם העריכו, פרט ליוצאים מהכלל כמו א.ד. גורדון, שגם אליו התייחסו כנראה יותר כאל סמל לאדם מבוגר ופחות כאל מישהו שבאמת כדאי להקשיב למה שהוא אומר. ובהיעדר מבוגרים, בודאי שלא היה קב"ן. ולתוך הסיטואציה הקבוצתית והסביבתית הזו של חברי השומר הצעיר מפולין נחת בשלב מסויים בחור יהודי מאוסטריה.

ארנסט פולק שינה את שמו לנתן איכר
נתן חולם להיות איכר
אבל ארנסט לא יכול
נתן רוצה להיות איכר
אבל ארנסט נשבר
יריה אחת בחושך
והכל נגמר.

ארנסט פולק – נתן איכר – היה כנראה טיפוס לא יציב במיוחד.

י"ז שבט, 2 בפברואר, ביתניה (חלקת אלוהים)

הורים יקרים

…ובכן אני מאושר, מאושר! אינכם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה… ביתניה – מקסימה. ההתיישבות ליד הכנרת, ליד דגניה. הכל מלא דקלים והדרים. ההרים מסביבנו והאגם הכחול ממולנו. ברקע – הר החרמון המושלג, שהוא גבוה מהרי האלפים.

…שיניתי את שמי לנתן איכר, אנא כתבו לפי שם זה בלבד.

שלכם, ארנסט.

נתן איכר

גם עמק הירדן בחודש פברואר הוא מקום הרבה יותר ראוי למגורי אדם מאשר בחודש יולי, בו נכתב המכתב הראשון שהבאתי. המכתבים של נתן איכר שנשמרו מעידים על עליות ומורדות רגשיים. בחודש אדר הוא חותם על מכתב "צף באושר". בתחילת יולי, כמה ימים לפני המכתב המתאר את העבודה במלחמיה שהובא קודם, הוא כתב:

3-6 ביולי, מלחמיה

הגיעו לאזור חברים חדשים, ורבים התייאשו וחזרו (כמו תמיד: פליטים נשארים פליטים). אני לא יכול להעלות על הדעת נסיגה מהדרך היחידה… העלובים בורחים.

אל תדאגו גם כשאיני כותב, קשה לי…

נשיקות: ארנסט השחור כפחם

באוקטובר הוא חתם על מכתב מצפת "איכר מאושר". בדצמבר התאבד. ליד גופתו נמצאו הדברים הבאים שכתב:

מאז היותי חי קשה לי לשאת את הניגוד בין רצון לביצוע… רק היום אחרי שנים של התלבטויות … אני חש די חזק כדי לבצע את המעשה… אתם לא ידעתם ולא חששתם דבר, כי הייתי סגור מפניכם. נסתר. אל תתאבלו. היה צריך להתאבל עלי בהיותי חי… כעת אהיה מאושר… כולם בגדו בדרך… הוליכוני שולל… איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה… אל תבכו ותתייסרו בגללי, להיפך, צחקו…הייתי קורבן של כוחות הקפיטל המסואבים… לאהבה ולטוהר אין עוד מקום…איני רואה טעם.

ולצידם צמחו עוד ספקולציות מבוססות יותר ופחות. לצד גופתו של נתן איכר נמצא גם הספר "האחים קרמזוב שכתב דוסטוייבסקי, פתוח בפרק "האינקוויזיטור הגדול", מקור גם לנטיה לייחס את הרקע להתאבדות לדמותו של מאיר יערי, ממנהיגי הקבוצה בביתניה, וגם לשמועות הלא מבוססות לגבי "עבודת השטן" שכאילו התקיימה בין החלוצים. הבלוג המעולה "מצבות מדברות" מצא עדות לפיה ייתכן שנתן איכר חלה בעגבת, מחלה שגם היתה עילה לתחושת בושה קשה בסביבה הזו, וגם שבשלביה המתקדמים גורמת לשגעון.

בתור מי שעסק בעבר יותר והיום פחות בהדרכות בנושא העליה השניה בכנרת, יותר מפעם אחת ביקשו ממני להתייחס בהדרכה, בעיקר מול קבוצות של מה שאני מכנה "מבוגרים צעירים" (מהתיכון עד קצת אחרי הצבא) ל"נושא המתאבדים". הנושא הזה מתבלט בין השאר בגלל העובדה שבניגוד למסורת היהודית-הדתית, בבתי הקברות של החלוצים לא נהגו לקבור את המתאבדים מחוץ לגדר, וגם לא נמנעו מלציין על קבריהם את העובדה שהתאבדו. כמו במקרה הכללי של ביתניה עילית, גם בנושא המתאבדים בקרב אנשי העליה השניה והשלישית אני חושב שהגישה החינוכית כלפיו היא בדרך כלל שגויה. יש כאן ערבוב של החיבה לגוון הצהוב, לצד החדווה שבניפוץ מיתוסים ומתן הזדמנות כביכול ליחס ביקורתי כלפי החלוצים, כדי להדגיש שלא הכל היה יפה שם. לדעתי זה יחס שגוי, כי הוא מגיע ממקום מרוחק מאוד מתופעת האובדנות. אני חושב שיש לא מעט תופעות ראויות לביקורת בסיפור ההיסטורי של הקבוצות החלוציות, אבל לא הייתי בוחר את נושא האובדנות כדוגמה החינוכית השימושית לכך. לצערי יצא לי להיות ביותר מקרים ממה שהייתי רוצה קרוב יותר ממה שהייתי רוצה לאנשים שעברו משבר שכלל גם אלמנטים של אובדנות. הלקח שלי מזה (מעבר לכך שמדובר בחוויה מפחידה ומאוד לא נעימה) הוא שזה נושא שהאלמנטים האישיים-פנימיים בו הם חזקים מאוד, ולסביבה יש השפעה מוגבלת עליו. לפני כשנה הדרכתי בבית העלמין של כנרת חניכי מכינה קדם צבאית כחלק מסמינר בנושא חלוציות, והם שאלו (בין השאר) למה נתן איכר התאבד. עניתי להם שאני לא יודע, ושאין לנו דרך לדעת למה בן-אדם מתאבד. אבל שיש כמה דברים שבכל זאת אפשר ללמוד מהניסיון של ביתניה עילית (כמו שאמרתי, בעיקר דברים של "מה לא לעשות"). למשל לדאוג לישון מספיק. ברור שבביתניה עילית עבדו יותר מדי וישנו מעט מידי, וחוסר שנה הוא כנראה גורם תורם חשוב בהופעה של משברים נפשיים. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה חשוב. חשוב גם להיות "עם יד על הדופק" לגבי מה שעובר על האנשים שלידינו, לשים לב מתי הם במצוקה ולא לדחוק אותם לפינות. ושיהיה קב"ן.

 

איש לא שם לב שחמקת לשיחים
בגיל תשע עשרה שמת כדור בראש
גם יערי המנהיג שאותך כל כך הפחיד
היה אז סך הכל בן עשרים ושלוש.
איש לא בכה
היתה קבורה נמהרת
והיה שם אחד עם נפש אומן
והוא ירד בלילה לשפת הכנרת
וצייר לכבודך את מצבת השטן
של ביתניה

נתן איכר היה מקרה אחד מתוך כמה עשרות בודדות (כנראה) של מתאבדים מקרב החלוצים בעליה השניה והשלישית. לא בטוח שיותר מאשר התופעה הנורמלית של התאבדות צעירים (למיטב ידיעתי, אלו הגילאים המועדים ביותר להתאבדות). אולי כן, בתרומת התנאים הסביבתיים ובכמה מקומות גם החברתיים שבהם חיו. במסגרת החיבה לצהוב ולניפוץ מיתוסים, נוהגים להתייחס לזה לפעמים כאל נושא "מושתק", למרות שלמיטב ידיעתי הוא בהחלט דובר וגם נחקר בדיעבד.

מה שהפך את נתן איכר כנראה לסמל המתאבדים האלה הוא המצבה המהממת הזו, שעיצב מי שהיה אז חבר בקבוצת ביתניה עילית ולימים הפך לאמן מוכר, אריה אלואיל. דרך אגב, הוא עיצב מצבה נוספת בבית העלמין בכנרת – מצבתו של דב אופר, חבר נוסף בקבוצה שנרצח. קברו פונה בכיוון המחנה בו ישבה הקבוצה, ועל מצבתו מופיע סמל תנועת "השומר הצעיר" וחתומים "השומרים".

בסופו של דבר, כמו שציינתי, הסיפור של ביתניה עילית הוא יותר מיתוס מהיסטוריה. אחרי שסיימו את ההתנסות הזו על ההר, הצטרפו חברי הקבוצה לחברי "השומר הצעיר" האחרים בעבודה בסלילת כביש חיפה-נצרת (בהיסטוריה הציונית הוא מוכר ככביש חיפה-ג'דה. אבל ג'דה היא מה שהיום רמת-ישי, וקשה לי להאמין שמישהו היה טורח לסלול כביש במיוחד לשם. אני מנחש שאת החלק שבין ג'דה לנצרת הקצו הבריטים לקבלנים ערבים במסגרת חלוקת תקציבי העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט), וזמן קצר אח"כ רובם (בלי מאיר יערי ואריה אלואיל, אבל עם דוד הורביץ, שיהיה לימים נגיד בנק ישראל) היו שותפים בהקמת קיבוץ א' של "השומר הצעיר" – בית אלפא. יכול להיות שאחת מהסיבות לפרידה מיערי היתה לא רק עצם החוויה המפוקפקת בביתניה עילית, שבה יערי היה שותף מרכזי, אלא גם העובדה שהוא עצמו מתח ביקורת חריפה על החוויה שהיתה שם, בין השאר במאמרו החשוב "סמלים תלושים" שפרסם ב-1923, אבל גם בזמן אמת ממש, במכתב שכתב מביתניה עצמה עוד ב-1920:

דרוש ריכוז אדיר של רצון ומרץ, כדי שיקום בתנאים קשים אלה טיפוס חופשי של אדם עובד בתוך חברה חופשית. והאפשרויות שלנו הן לעת עתה די מצומצמות. מתח זה לקראת העתיד מחייב את שלילתן של צורות החיים הנוכחיות…

כמו-כן קבוצה קטנה אינה יכולה להחזיק מעמד זמן רב. לאדם צעיר צר מדי המקום בבדידות בקרב 20-30 איש. חסרה סביבה מגוונת ומשתנה, שבה ניתן להתחבר ולהיפרד לפי הרצון… בהיעדר שותפות עמוקה, הנורמות והקירבה הכפויה של האנשים מדכאות וחונקות. מלבד זאת, חסר הדיסטאנס הרוחני הדרוש. האנשים אינם מבינים הכל ואינם סולחים. לא תמיד מעריכים נכונה באפרוריות חיי היום-יום… למרבה הרע הבאנו אתנו חוש ריח רגיש מדי לדרך התנהגותם של אנשים, לטוהר, לאמת, לטוב ולרע. אצלנו מוקיעים יותר מדי או מצדיקים, אך לעיתים רחוקות ביותר אנו מבינים אדם ומכבדים אותו על חסרונותיו. הננו מטיפי מוסר אטוויסטיים [תורשתיים]. כולנו.

 

אז זהו (חלק) מהסיפור של מצבת השטן.

מה הסיפור של מצבת השטן…

***

את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “השיר החשוב של התקופה – ז' – מצבת השטן

  1. פינגבק: יום הכיפורים – הרקע האסטרטגי של מחלוקת הגיוס בבוקר השישי באוקטובר | עמדת תצפית

  2. פינגבק: יום הכיפורים – המלחמה על קווי הסיום של המלחמה | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s