על סדר היום: שכר המורים והלאומיות הפלסטינית

ליאור דטל פרסם כתבה מעניינת ב"דה-מרקר" שהמערכת הצליחה כמובן למסגר בצורה נוראית בכותרת המשנה, אבל בכתבה עצמה יש כמה נתונים חשובים מאוד על שכר המורים, גם אם חלקם לא מקבל הדגשה מספקת.

שני אינטלקטואלים פלסטינים שהיו מעורבים במו"מ מול ישראל מפרסמים בניו-יורקר אזהרה מפני העתיד , שמעידה גם על המצב העגום של הפלסטינים.

העורך ב"דה-מרקר" שניסח את כותרת המשנה של הכתבה בחר להאשים את הסכמי השכר של המורים בכך שיצרו "עובדי דור ב' " ששכרם לא מגיע למחצית השכר של המורים הותיקים. זה מסגור גרוע, כמיטב מסורת המלחמה של דה-מרקר נגד איגודי העובדים, מכיוון שהבעיה שמתוארת בכתבה היא לא שהמורים הותיקים מרוויחים יותר מדי כסף והצעירים הופקרו עם משכורות נמוכות, אלא שבעקבות השיפורים בהסכמי השכר המורים הותיקים משתכרים שכר סביר במקום עלוב, בזמן שהמורים הצעירים נשארו עם משכורות רעב.

הבעיה היא כי אף ששכרם של המורים הוותיקים עלה משמעותית, וכיום דומה לשכר הממוצע ב–OECD, שכר המורים הצעירים בישראל הוא מהנמוכים במדינות הארגון.

[…]

המטרה של ארגוני המורים ושל המדינה לא היתה לפגוע במורים הצעירים, אלא לשפר את השכר של המורים הוותיקים אחרי שנים רבות של עבודה בשכר נמוך במערכת. במגזר הציבורי וגם בתחום ההוראה, תוספת השכר ניתנת בעיקר לפי ותק והכשרות. עם זאת, פערי השכר הניכרים שנוצרו בישראל בין המורים לפי הוותק שלהם חורגים מהמקובל במדינות OECD.

[…]

משרד החינוך מנסה כבר שנים למשוך צעירים איכותיים למקצוע ההוראה, כדי לשפר את מערכת החינוך, אבל הוא מתקשה לעשות זאת — בין היתר עקב השכר הנמוך של המורים בשנותיהם הראשונות במקצוע. בסופו של דבר, מורים צעירים רבים עוזבים לאחר כמה שנים במערכת, ושיעור העזיבה הגבוה ביותר הוא בחמש השנים הראשונות לעבודה. בשנים אלה, בגילים 24–27, שכרם הממוצע של מורים בתיכון מסתכם ב–5,700 שקל לנשים ו–6,750 שקל לגברים — בעוד שכרם הממוצע של מורים באמצע שנות ה–50 לחייהם מסתכם בכ–16.7 אלף שקל לגברים ו–15.4 אלף שקל לנשים.

עכשיו, בואו נגיד על זה משהו: מורה בישראל הוא לא משרה של עבודה לא מקצועית. כדי להיות מורה צריך לעבור מסלול הכשרה אקדמי של כ-4 שנים (תואר דו חוגי בחינוך ובמקצוע ההוראה, לימודים לתעודת הוראה וסטאז'). לאחר כל היופי הזה, המורה יקבל בשנים הראשונות את השכר המרשים הזה של פחות מ-7,000 ש"ח למשרה מלאה. כמו ששמתם לב, מורים בשנות ה-50 לחייהם, כלומר עם עשרים ויותר שנות ותק, ועל בסיס תוספות שונות על אחריות מוגברת (מחנכי כיתות, רכזי מקצוע, רכזי שכבות, מגישים לבגרות) יגיעו בשיא ההכנסה שלהם לאזור השכר של משרות כניסה בתחום ההיי-טק. זאת, דרך אגב, אחת הסיבות שהיום חלק ניכר מהלומדים לתעודת הוראה הם אנשים מבוגרים שעוברים הסבה מקוצרת ממקצוע אחר. במכללה להוראה שאני למדתי בה, הם היו הרוב הגדול במסלול להוראה בחינוך העל-יסודי, וכמעט לא היו בה סטודנטים צעירים (כלומר, סטודנטיות צעירות) בגילאי העשרים המוקדמים.

עכשיו, ראוי לציין שמערכת ההכשרה והקליטה של המורים מלאה בליקויים – החל מתוכנית לימודים שחלקה הגדול לא ממש רלוונטי למקצוע וחסרים בה אלמנטים חשובים מאוד בהכשרה, דרך העובדה שהיום חלק ניכר מבוגרי לימודי ההוראה לא יצליחו בכלל למצוא תקן במשרד החינוך וייכנסו ללמד כ"מורי קבלן" בהעסקה משנית בשכר נמוך ובתנאים נצלניים, ועד תהליך הקליטה בבתי הספר, שהרבה פעמים לא כולל ליווי מתאים למורים הטריים, ומההתרשמות שלי כן כולל לעיתים קרובות (בין השאר בגלל כל מיני מצוקות שונות בסגל המורים הקיים) את המנהג המרושע להטיל את המורה החדש למים הסוערים ביותר, בנוסח: "אתה המורה החדש? יופי, בוא תחנך בשנה הראשונה שלך את כיתת המב"ר הזו שאף אחד לא הצליח להשתלט עליה עדיין…"

המערכת הזו כל כך בעייתית, שהיא מאבדת בערך חצי מהמורים שהכשירה בתוך פחות ממשך הזמן שהיא השקיעה בלהכשיר אותם.

בנוסף, וגם זה חלק מהמסגור הגרוע של הכתבה, כמו שהתריעו מתנגדי הסכמי השכר  שהוצגו כשיפור גדול בשכר המורים, עבור רובם התשלום לשעה קטן, בגלל התוספת בשעות העבודה שליוותה את העלאת השכר:

לפני החתימה על הסכמי השכר, ארגוני המורים חששו מפגיעה בערך השעה, וטענו כי בסופו של דבר הגידול בשכר לא ידביק את הגידול במספר השעות שיידרשו לעבוד. לפי נתוני הלמ"ס, הבעיה הזאת גולגלה לעבר המורים הצעירים: בשנים שנבדקו (2003–2014), השכר הריאלי לשעת עבודה של המורים הצעירים בתיכונים ירד ב–10% — כלומר, השכר שלהם בחישוב לפי שעה נפגע. לעומת זאת, השכר הריאלי לשעה של המורים הוותיקים עלה ב–11.5%.

[…]

ב–2011 נחתם הסכם עוז לתמורה עם ארגון המורים, המייצג את המורים בתיכונים. ההסכם מיושם כיום באופן מלא, ובעקבותיו עלה שכר המורים ב–51% בממוצע עבור תוספת של 26 שעות עבודה שבועיות, מ–24 שעות ל–40.

אם עושים את החשבון הפשוט שליאור דטל לא עשה, רואים שלצד עליית השכר ב-51% בממוצע, שעות העבודה (הרשמיות) עלו בקצת יותר מ-100% (באינפוגרפיקה זה לא נראה ככה, כנראה בגלל שאצל המורים הותיקים שעות העבודה הרשמיות עלו קצת פחות).  זה כמובן פחות דרמטי כי המורים לא באמת עבדו רק 24 שעות שבועיות לפני "עוז לתמורה", אלא שחלק גדול מהשעות שהם עבדו לא נספר במערכת. הרפורמה הכניסה את השעות האלה לספירה הרשמית ולנוכחות הפיזית בבית הספר, אבל לא תמיד בתנאים שבאמת מאפשרים להשלים את העבודה הנדרשת בתוך שעות הנוכחות הנדרשות, כך שסביר שחלק ניכר מהמורים עדיין עובדים גם מהבית בשעות שלא נספרות.

***

חוסיין אגא ואחמד ח'לידי, שני אינטלקטואלים פלסטינים (באנגליה), שהיו מיועציו הקרובים של אבו-מאזן ונציגיו בכל מיני משאים-ומתנים באפיקים לא רשמיים מול גורמים ישראלים, פרסמו בניו-יורקר מאמר שבו הם מתארים את התפוררותה של התנועה הלאומית הפלסטינית. ייתכן שמטרת המאמר היא בעיקר להעביר את המסר לפיו כדאי לישראל להגיע בהקדם להסדר מדיני מול אבו-מאזן, מכיוון שמי או מה שיבוא במקומו לאחר לכתו יהיה גרוע יותר, ולמעשה אבו-מאזן הוא המנהיג הלאומי האחרון עם מספיק סמכות לחתום על הסכם:

he is the sole remaining national leader of his people with sufficient, if dwindling, authority  to sign and ratify a deal.

[…]. After Abbas, there will be no other truly weighty representative and legitimate Palestinian leadership, and no coherent national movement to sustain it for a long time to come.

לטענתם התנועה הלאומית הפלסטינית בדמותה הנוכחית מגיעה אל קיצה, ומה שהם אומרים על הסיבות לדעיכתה הוא מרשים ביותר [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

Looking back, the 1993 Oslo Accords marked the

Palestinian national movement’s highest political accomplishment and the beginning of its slow decline. From then onward, the P.A. has been trapped between its original revolutionary mission as an agent for liberation and its new responsibilities as a proto-state, with its attendant civil, bureaucratic, and security establishments.

For a while, with its historic resistance leader at the helm, the national movement sought to reconcile its contradictory missions. But, with Arafat’s death, Fatah lost not only the forefather and leader of its foundational militant phase but its very raison d’être. Without “armed struggle,” the national movement had no clear ideology, no specific discourse, no distinctive experience or character. In the absence of a genuine and independent state, it was unable to transform itself into a ruling party, as, for example, the African National Congress did, in South Africa. It remained incomplete and suspended: a liberation movement not doing much liberating, locked in a fruitless negotiating process, and denied the means of government by a combination of Israeli obduracy and its own inadequacies.

לפי ההסבר שלהם, התנועה הלאומית הפלסטינית לאחר אוסלו מצאה את עצמה במלכוד, בגלל הסתירה שבין המשימה ה"מהפכנית" המקורית שלה (ככה קראו אז בפת"ח למאבק החמוש נגד ישראל שמטרתו שחרור פלסטין כולה, כדי לקרוץ למדינות "העולם השלישי" ולשמאל החדש באירופה שהעריץ תנועות "מהפכניות" אנטי-מערביות בעולם השלישי כמו באלג'יר ווייטנאם), לבין האחריות החדשה הזו של ממש לנסות לשלוט על מין "מדינה שבדרך" – מה שהתנועה הציונית עשתה במרץ ובחדווה תחת המנדט הבריטי, והפת"ח מצא כעסק אפור ומייגע שמאפשר במקרה הטוב חלוקת ג'ובים והטבות כלכליות למקורבים, במחיר של האשמות בשחיתות. הם מציינים שהמאבק החמוש היה עילת הקיום של התנועה הלאומית הפלסטינית, ובהיעדרו היא מצאה את עצמה נטולת אופי או תוכן. במקבילה הישראלית, זהו החד-נס הרוויזיוניסטי שבהיעדר תוכן מעבר למאבק על עצמאות נותר לאחר העצמאות עם גישת ימין כלכלי מופרטת-תודעה (שמפרקת את המפעל הלאומי), ובשונה מתנועת העבודה שהחל מראשיתה (ובהתבסס על הרצל) ראתה במאבק לעצמאות לאומית כלי במהלך הלאומי הממשי – שינוי המבנה החברתי של העם. בהיעדר תוכן כזה, הפת"ח בהנהגת הרש"פ מצא את עצמו (במיוחד בכהונת אבו-מאזן לאחר פטירת ערפאת) לא עוסק ב"שחרור" (כלומר, במאבק חמוש) מצד אחד, לא מסוגל להגיע להסכם מדיני מצד שני (שילוב של הנוקשות הפלסטינית המסורתית של "הכל או כלום" בצירוף עם ממשלות ישראל שאחרי אולמרט לא הפגינו הרבה מרץ להסכם מול אבו-מאזן), ובינתיים לא ממש מצליחה לעשות משהו עם השלטון שלה על האוכלוסיה הפלסטינית (ברובה המכריע, יש לציין) בגלל השילוב של מגבלות שיצרה השליטה הישראלית באזור והבעיות הפנימיות של הפת"ח.

The social and political milieu of the West Bank and Gaza—steeped in clannish and personal influenceshighlighted local fiefdoms and deep-rooted tensions. Severed from its history in the lands of exile, and without a rationale to supersede its original liberationist impulse, Fatah became mired in narrow and parochial turf wars. This was, in turn, compounded by its leaders’ failure to attract new blood. Unlike the experience of exile that formed a unifying Palestinian bond, that of the territories never managed to produce viable leaders who could forge a truly national enterprise out of highly localized components. The powerful pull of local ties made it almost impossible for a Hebronite to have a genuine popular base in Ramallah, or for a Gazan to have a credible say in the West Bank.

אגא וח'לידי מתארים כאן תופעה מעניינת מאוד – בשונה ממקורו ובסיסו של הפת"ח בפזורה הפלסטינית (ראשיתו במצרים, והמשכו בסוריה, בירדן, בלבנון ובטוניס) שבו הצליח להביא פלגים שונים לעבוד על בסיס אחדות לאומית סביב רעיון "המאבק החמוש", בשטחים עצמם אין יכולת להתגבר על הפרגמנטיות המקומית של החברה הערבית לטובת רעיון לאומי מאחד. במילים אחרות, כמו במידה רבה במחצית הראשונה של המאה ה-20, בחברה הערבית בארץ ישראל המערבית (ולא רק בה כמובן) הנאמנויות הלוקליות והמשפחתיות נוטות לגבור על הזהות הלאומית המאחדת, וכאשר האינטרסים של שתי הנאמנויות האלה מתנגשים, לרוב יוקרב האינטרס הלאומי הרחב על חשבון האינטרס המקומי הצר.

לנקודה אחרת – אגא וח'לידי מצביעים על הפרדוקס הפלסטיני – ככל שהצד הפלסטיני הרגיש שהוא משיג יתרון בזירה המוסרית ובתמיכה בדעת הקהל העולמית, כך קטנה הנכונות שלו להגיע להסכם במו"מ, מתוך תקווה שהוא ישיג את מטרותיו בדרך אחרת (לחץ בינלאומי) ללא צורך בויתורים:

the Palestinians’ readiness to take the negotiating path to its logical conclusions was restrained by a perception that they were winning the moral and psychological high ground. The paradoxical effect was to make it harder to progress toward an agreement with Israel because it seemed that other influential parties might do the job.

[…]  As a result, the entire notion of peace negotiations has been discredited and consigned to outright condemnation, deep disbelief, and profound apathy among Palestinians, further weakening the national movement’s political credibility and standing.

ונקודה מעניינת אחרונה – ב-2014 התפרסם, כנראה על בסיס סיכומי שיחות של הצד הישראלי באפיק לא רשמי של המו"מ מול הפלסטינים בשנים 2006-2009, שבשנת 2008 אמרו אגא וח'לידי לבני שיחם הישראלים:

אבו מאזן לא יכול להגיע להסכם קבע עם ישראל, למרות שהוא רוצה. לא ניתן להגיע לסיום הסכסוך בעת הזו, וכל ניסיון להגיע לכך מכיל את זרעי החורבן הבא. במקום לחתור להסכם קבע, ישראל צריכה לקדם מהלכים חד-צדדיים לסיום הכיבוש. זה הפתרון היחיד שיכול להצליח.

ובסיכום שיחה מהצד הישראלי נכתב:

הצד הפלסטיני סבור שהרשות הפלסטינית לא יכולה לחתום על הסכם שמביא לסוף הסכסוך וליישם אותו. יתרה מכך, אין קבוצה בציבור הפלסטיני שתילחם על יישום הסכם כזה.

אגא וח'לידי הסבירו:

ערפאת קידם את פתרון שתי המדינות כחלק מההתנגדות לישראל, אך כיום גם ראש ממשלת ישראל אומר שהקמת מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי. […] כרגע אין מנהיג פלסטיני שמשלב בהצלחה את פתרון שתי המדינות לתוך המאבק הלאומי הפלסטיני. כינון המדינה הפלסטינית לא מצטייר כיום כהישג של המאבק הלאומי, אלא כתוצאה של פשרה וכניעה, בחסות ארצות הברית.

4 מחשבות על “על סדר היום: שכר המורים והלאומיות הפלסטינית

  1. אם כך, כנראה המצב הנוכחי נוח יותר לשני הצדדים. כל צד מחכה שהתנאים יאפשרו לו השגים. בינתיים יש נושא שלא מדובר בו כנראה מסיבות מוסריות, האיום שהערבים הישראלים יהוו על מדינה יהודית בעתיד.
    ערים ישראליות הפכו להיות במרוצת השנים ערים ערביות. מרכז באר שבע הפך להיות בדואי, בחיפה היהודים מתבצרים על הכרמל ונדחקים מהדר ובוודאי שמהעיר התחתית. כך גם כנראה בנצרת, פארדיס גדלה הכפרים בדרך החוף בכניסה לחיפה, המשולש, כפר קאסם. בסופו של דבר הערבים יקבלו את המדינה על מגש דמוגראפי

    אהבתי

  2. מורדכי קידר מציע שישראל תעודד חלוקה של השטחים המשוחררים למובלעות בשליטה מקומית של חמולות בעלות אינטרס משפחתי.
    יש להגיע להסכם שבמסגרתו יעברו מאות אלפי ומליוני ערבים מחיפה באר שבע והצפון למדינות ערב ויטמעו שם. זה לא סביר במצב הנוכחי, אבל מליונים של ערבים עברו בשנים האחרונות מביתם למקומות אחרים ולטווח ארוך זה הפתרון העדיף
    אירן תשתלט על עירק ותגרש מליוני סונים וגם תורה של ירדן כממלכה יבוא לסייום מיד לאחר מכן.
    העתיד הצפוי לנו הוא השתנות התרבות המערבית כפי שהכרנו.

    אהבתי

  3. כתוצאה מהשינוי הגדול במאזן הכוחות בעיראק, טוען שיח' וליד אלעזאוי, השיעים יעשו כל שביכולתם לסלק את הסונים מארץ הנהריים אל כל מדינה שתסכים – או לא תסכים – לקבלם. אם אכן תסריט זה יתגשם, כעשרה מיליון פליטים עיראקים סונים יצטרפו בקרוב לגלי הפליטים שיגיעו מסוריה. העולם השפוי והמאורגן ייאלץ להתמודד עם גל של כחמישה עשר עד כעשרים מיליון פליטים. גל כזה עלול להפוך מדינות באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית, באסיה ובאפריקה לאזורים של אסון כלכלי, בלגן חברתי ומערבולת פוליטית. ותודה לאיראן ולמי שחיזק אותה בשנים האחרונות.
    http://mida.org.il/2017/08/30/%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A5-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97-%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%95/

    אהבתי

    • לתשומת הלב – צילה היא שם בדוי, וזו הפעם האחרונה שאני מאשר תגובות כאלה, מה גם שהתגובות לא קשורה ישירות לנושא הרשומה

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s