השיר החשוב של התקופה – ו' – המכתב של רבקה לנעמי

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

הגיבורות בשיר הבא הן סבתו ואמו של הורוביץ: רבקה ספיר ונעמי שמר.

מילות השיר הן למעשה עיבוד של מכתב שכתבה רבקה לנעמי הצעירה, כאשר זו יצאה מקבוצת כנרת ללימודי אמנות, כאשר בביצוע שלו משולב גם סמפל מתוך קלטת שבה סיפרה נעמי המבוגרת על אמה ותפקידה בטיפוח האמנותי שלה.

יום העבודה נגמר וירדתי לכנרת
לענות על מכתבך ילדתי הקטנה
קשה לך שם עכשיו בעיר בה את לומדת
קשה כמו שקשה תמיד בכל התחלה

רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים
כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן
ובלב הים פתאום אני רואה סירה
ועליה דייג אחד שנלחם בסערה

מה יעשה הדייג – מה הוא יכול לעשות
כדי שהסירה תגיע אל החוף
יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה
אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה

זו ילדתי התשובה גם לסערת נפשך
הלימודים שלך הם המטען על סיפונך
כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך
אבל את עוד צריכה לחתור
דרך כל הפוגות של באך

יש לי כל מיני דברים להגיד על נעמי שמר, ואני מודה שבהקשר הקיבוצי רובם דברים לא טובים. אבל בשיר הזה הדוברת היא לא נעמי אלא רבקה, והנושא שלו הוא נושא מעניין מאוד: מקומו של האמן בחברה, שמתבלט עוד יותר בחברה הקיבוצית.

המיתוס המקובל נוטה לטעון שהקיבוץ היה מערכת דכאנית שחסמה את דרכם של האמנים שצמחו בתוכו. מיתוס זה נתמך בין השאר בכל מיני עדויות, בעיקר לגבי השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית. למשל בתיאורו של שלונסקי את ההשפלה שספג בקרב חבריו בגדוד-העבודה לאחר שהתפרסם (שלא בידיעתו) שירו הראשון וההומוריסטי "תה ואורז יש בסין" – פרסום שסימן אותו בכינוי הגנאי "ארטיסט" ונסלח רק לאחר שכיכב בניצחון פלוגת עין-חרוד על פלוגת תל-יוסף בדרבי הכדורגל שנערך בחגיגות האחד במאי, שלכבודן כתב גם את התרגום העברי של האינטרנציונל.

דוגמה נוספת מאותה תקופה, מנסיונה של קבוצת השומר הצעיר ס.ס.ס.ר שעבדה בבניית העיר עפולה (ולימים ייסדה את קיבוץ אפיקים)  מתוארת בספרו של אסף ענברי "הביתה":

גרבן הסנדלר [מרדכי זעירא. התצפיתן] חיבר רֶבְיוּ אקטואלי, ושלושים חברים זייפנים השתתפו בחזרות היומיות שנמרחו על שלושה חודשים. הרביו שחובר ברוח הופעות הפועלים הסטיריות המקובלות בבתי החרושת של ברית המועצות, הורכב ממערכונים ומפזמונים שתארו את מוסדות ההסתדרות וקלחת המפלגות, מהקוטב הסוציאליסטי ועד הקוטב הקומוניסטי של המפה הפוליטית, תוך הצלפה בקומוניסטים שהסיתו כפרים ערביים להתנגד באלימות להתיישבות היהודית. בפורים הוצג הרביו בפני קבוצות הפועלים המובטלות של הסביבה. הפזמון "חולצה כחולה" הקפיץ את הקהל. כעבור שבוע שר אותו כל עמק יזרעאל וכעבור חודש שרו אותו רבבות פועלים מחיפה ועד תל אביב.

הצלחה זו שיצאה מכל פרופורציה חייבה בירור נוקב, את האסיפה שהוקדשה לכך הגדיר לוניה "שיחה עקרונית, לאו דווקא אופרטיבית". אבל במקום שיחה עקרונית נערך משפט שדה. גרבן הואשם בקרייריזם ונדרש להחליט סוף סוף אם הוא סנדלר או מוזיקנט. היו שהציעו "להראות לו את הדלת" (לסיה העיר להם שבאוהלים אין דלתות), והיו שהציעו לתת לו הזדמנות ולהסתפק בגינוי. כפתרון של פשרה הוחלט להוציא אותו לחופשה של שלושה חודשים… גרבן רוקן את אוהל הסנדלריה ועלה עם ארגז הכלים על משאית שיצאה לתל אביב.

מיתוס זה מתחבר כמובן עם הגישה הביקורתית הכללית הנפוצה לגבי הקיבוצים, אבל הוא לאו דווקא נכון, ותעיד על כך הכמות הלא-פרופורציונלית של אמנים שצמחו מתוך הקיבוצים. גם במקרה הספציפי של נעמי שמר, שהשקופית בקליפ של השיר מספרת שיצאה ללימודי המוזיקה למרות "התנגדות גורפת" באסיפת הקיבוץ, הרושם הוא לא מדוייק. אם נעמי היתה יוצאת ללימודים בניגוד להחלטת אסיפת הקיבוץ, המשמעות היתה עזיבת הקיבוץ (ואז ספק אם יכלה בכלל לממן בעצמה מגורים בת"א ולימודים). התנגדות באסיפה ליציאתה ללימודים סביר להניח שהיתה, ואם זוכרים את מצבה של הקבוצה בנקודת הזמן הזו, ממש בתום מלחמה שבה ספג הפגזה ואיבד 13 מבניו (לפי מה שאני שמעתי, חלק מחברי הקיבוץ שגוייסו למלחמה טרם השתחררו לבתיהם כאשר התקיימה האספה הזו) אפשר אולי להבין למה יציאה כזאת לא היתה בראש סדר העדיפויות. אבל התוצאה הסופית באספה היתה החלטה לאשר את היציאה ללימודים (או כשנת חופש או על בסיס מימון של הקיבוץ, מעניין לבדוק), בין השאר בזכות התמיכה של שרה מאירוב (אביגור), אם שכולה טריה, שדרך אגב קבורה בבית העלמין בכנרת במרחק של שורה אחת מקבריהם של נעמי שמר והוריה. אחרי הלימודים חזרה נעמי לקבוצה למשך כמה חודשים (עד גיוסה לצבא), בהם טיפלה בילדים וכתבה להם כמה שירים מקומיים שאחד מהם התפרסם מאוד בהמשך: "הדואר בא " (היום, באוטו האדום…).

הקושי הגדול בלהיות אמן העוסק בעיקר באמנות הוא שאתה צריך, מעבר לכשרון ניכר, גם מישהו שיממן אותך. בתחום הכישרון, לחיים בקיבוץ דווקא היה יתרון ניכר. לא שהם עצמם תרמו להופעת כשרון, אלא שבזכות ההשקעה הגדולה של חברי הקיבוץ בדור הילדים (שכנראה נבעה בין השאר בגלל הויתורים העצומים שדור המייסדים הרגיש שעשה כאשר בחר בחיי קיבוץ), כל הילדים – בלי תלות ברצונם או בשאיפות הוריהם – קיבלו חינוך מוזיקלי בסיסי, מה שאיפשר לאתר את הכשרונות הבולטים מקרב כלל הילדים, ולא רק מקרב הילדים שלהוריהם יש את ההון הכספי והחברתי המתאים, כמו שנהוג בחברה הרגילה. כמו ברוב התחומים, גם באמנות האנשים הבולטים בתחום הם לא דווקא בעלי הכישורים הטובים ביותר מקרב האוכלוסיה, אלא מקרב אלה שהיתה להם את היכולת להשקיע בטיפוח הכשרון.

בתחום הכספי, הרי שהוא המכשול הבולט גם עבור בעלי כשרונות בחברה הכללית. על מנת לעסוק באומנות ולטפח את כשרונם באופן מקצועי, הם צריכים להפוך את תוצרי האמנות שלהם למוצר בעל היקף מכירות מספיק כדי לקיים אותם. זהו גורם חוסם חזק מאוד עבור הרוב הגדול של היוצרים.

בקיבוץ (השיתופי) הדברים מתנהלים אחרת: אמנם, גם בחברה הכללית כדי שאדם יתפנה ליצירת אמנות מישהו צריך לפרנס אותו, אבל הדבר הזה נעשה בדרך מרוחקת ואנונימית: עשרות אלפי אנשים קונים דיסק או כרטיס להופעה כדי שאמן אחד יוכל לעסוק ביצירתו. בקיבוץ הדבר הזה נעשה בדרך ישירה ולא אנונימית. כפי שכתבה פעם אייל כפכפי ז"ל מקיבוץ מעוז חיים:

יצאת ללמוד, ופירוש הדבר הוא שמישהו יעביר קווים בשדה תחתיך, יקלף תחתיך תפוחי-אדמה, ישטוף את הרצפה בבית ילדיך, יגהץ ויכבס עבורך ויאסוף את האשפה מחוצותיך.

וזה ההיפך מניכור. זוהי מציאות חיים.

כדי לעסוק באמנות (או לצאת ללמוד) בהיקף משמעותי בתוך החיים בקיבוץ שיתופי, החבר צריך לשכנע את שאר החברים שהדבר חשוב מספיק לא רק עבורו, אלא גם עבורם. אני חושב שבמובנים רבים, זוהי דרך עדיפה מאשר השיטה התחרותית-האנונימית.

היו גם מי שמצאו פתרונות ביניים: למשל, שמעתי פעם שבשנים הראשונות, מקצוע האפיה בקיבוץ היה מועדף על האמנים, מכיוון ששעות העבודה שלו היו בעיקרן בלילה, כך שרוב היום נותר פנוי מבחינתם (אם יכלו לוותר על שעות השינה). הקלטת האלבום הראשון של מאיר אריאל התעכבה בין השאר בגלל שלא רצה להפסיד ימי עבודה בתקופה הבוערת בענף הכותנה בו עבד בקיבוץ, ואת התשלום שקיבל עבור ההופעות הקטנות שלו בשנים האלה הוא היה מוסר כחלק מחיי השיתוף לקופת הקיבוץ.

אבל יוצרים אחרים בהחלט פעלו גם במסגרת הקיבוץ, שפינה להם ימים לכתיבה/ציור/וכו' בתוך סידור העבודה. מוקי צור למשל סיפר פעם שהוא קיבל "יום כתיבה" בסידור, וזה היה כמובן היום הכי נורא לכתוב בו, בגלל הידיעה שקיבלת עכשיו פטור מעבודה אחרת כדי שתכתוב. כשעמוס עוז עזב את קיבוץ חולדה בעקבות מחלת בנו, התנהל דיון בינו לבין הקיבוץ בנוגע לזכויות היוצרים על הספרים שכתב כחבר קיבוץ שיתופי, שההכנסות מעבודתו הן הכנסות הקיבוץ. לפני כמה שנים פגשנו בקבוצה שלי במאי ומרצה לתיאטרון חבר קיבוץ, שסיפר שבצעירותו פנה לאסיפת הקיבוץ והודיע לה שהוא מתכוון להקדיש את חייו לתיאטרון. ייתכן שהעיסוק הזה יצליח להכניס כסף לקיבוץ וייתכן שלא, אבל הם מתבקשים לבחור אם לאפשר לו את זה או שהוא יעזוב את הקיבוץ. הקיבוץ בחר לאפשר לו את העיסוק בתיאטרון. קבוצת כנרת בחרה להשקיע בטיפוח המוזיקלי של נעמי בגלל הצירוף של הכשרון שזיהו אצלה עם התקווה שלאחר הטיפוח הזה יכולתה של נעמי לתרום לחיי הקבוצה תהיה גדולה יותר מאשר בלעדיו. על חוף הכנרת פועלים עייפים חיכו לשיר שלה.

החברה הקיבוצית היתה כמובן הקהל הראשון שעבורו יצרו האמנים בקיבוץ: הם כתבו שירים ושרו לילדי הקיבוץ ולחגים, ציירו קישוטים לחדר האוכל ותפאורות להופעות, השתתפו בהצגות ולהקות מקומיות (שכמה מהן, והמקרה הבולט ביותר הוא "הגבעטרון" כמובן, חרגו גם מעבר לגבולות הקיבוץ) וכדומה. באופן זה אפשר הקיבוץ גם מקום ליצירה עבור רבים שלא היו מצליחים לפתח קריירה אמנותית מקצועית "בחוץ".

המודל הקפיטלסטי של האמן כ"כוכב" אינדיבידואליסט התלוי, בדומה ליזם הקפיטליסטי, רק במקסום כשרונו (כביכול. בפועל מסביב ומאחורי כל אמן מצליח פועלת מערכת הפקה ושיווק תעשייתית, וכך גם מסביב לכל יזם קפיטליסטי רגיל) אכן לא מתאים לחיים בקהילה שיתופית. הוא דורש לרוב "הימור" על ניסיון לפתח קריירה כזו, הימור שדורש השקעה רבה בדרך, וסיכויי ההצלחה שלו נמוכים מאוד (ונמוכים עוד יותר בחברה קטנה כמו ישראל). אבל החיים בקהילה כן מאפשרים טיפוח של אמן יוצר מסוג אחר, שמחובר לחיי הקהילה שבה הוא חי, משולב בתוכה בלי ליצור הפרדה מוחלטת בין חיי עבודה לבין יצירה אמנותית, משפיע עליה ומושפע ממנה. יוצרים רבים היו מוכנים להסתפק בכך, בלי חלום ההצלחה הגדולה. רחל המשוררת, לולא מחלתה ואם הדבר היה תלוי בה, היתה נשארת כנראה חברת דגניה, וכותבת את שיריה לילדי הקיבוץ ולעלון המקומי כעיסוק צדדי, כפי שעשתה בתקופת חייה שם. כמוה גם חנה סנש, שכתבה מלבד שיריה גם מחזה (קצת פשטני, יפה בדרכו וכנראה אוטוביוגרפי למדי) בשם "הכינור", על עולה צעירה בקיבוץ הממתין לעליה לקרקע, שעומדת בפני הדילמה שבין לימודי מוזיקה לבין חיי הקיבוץ.

***

את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “השיר החשוב של התקופה – ו' – המכתב של רבקה לנעמי

  1. רשומה מעניינת.
    שלוש הערות:

    א. נדמה לי שאחת מסיבות ההתנגדות של הקיבוץ ליציאת נעמי שמר ללימודי מוסיקה הייתה שבקשה לעשות זאת *לפני* שרותה הצבאי. רעיון ההליכה ל"עתודה האקדמית" (ודחיית שירות החובה בצה'ל לתום הלימודים) היה, לכל הפחות אז (לגבי המצב כיום איני מתצאת), בלתי מקובל לחלוטין בקיבוצים.

    ב. לתפיסתי, אחת מהבעיות הקשות של החברה הקיבוצית הייתה המגמה האנטי – אקדמית שנפוצה בה, והזלזול בחשיבות התארים האקדמיים. למעשה אפילו בצורך לעבור את מבחני הבגרות.
    במקביל הייתה הערכה רבה, ואפילו די רומנטית, של כתיבה, אמנויות במה ואמנויות פלסטיות .
    אלמנט שהתבטא גם בתוכניות הלימוד של בתי הספר הקיבוציים מהגיל הרך ועד לסיום התיכון.
    הקיבוצים הקימו תזמורות, להקות מחול, הוצאת ספרים ואפילו מוזאונים קטנים אבל אפילו לא מוסד אקדמי או מכללה אחת. (מכללה להכשרת מורים וגננות, כלומר הכשרה מקצועית, אינה מעידה על הכוונה ללימודים חסרי יישום מעשי").
    לפיכך, כלל לא מפליא בעיני שהקיבוצים הצמיחו הרבה יותר אמנים (בכל התחומים) משיעורם באוכלוסייה, והרבה פחות רופאים ומהנדסים משיעורם באוכלוסייה.
    אי הקבילות של הליכה לעתודה האקדמית בקיבוצים היא בעיני רק חלק מאותה מגמה כללית.

    ג. קיים בהכרח פער בין רצונם של צעירים וצעירות רבים לעסוק באחד מתחומי האמנות (ואמונתם הדי נאיבית שיצליחו בתחום בו חשקה נפשם, למרות הסיכויים הנמוכים) לבין ההערכה הריאלית / הפסימית יותר של המוני המבוגרים הנכללים ב7"אספת הקיבוץ".
    הדבר הזכיר לי קטע מספרו של אדם סמית, פרק 10, הדן במשתנים המשפיעים על גובה השכר המקובל בכל תחום עיסוק.
    התרגום באדיבות שי שפירא מהבלוג דברים מעניינים שקראתי.
    יש רק להחליף את תאור העיסוק בחיילות או בימאות בעיסוק באמנויות, ואת עמדת האב והאם של הצעיר בעמדת אספת הקיבוץ.

    "… הזלזול בסיכון, והציפייה המוגזמת להצלחה, חזקים במיוחד בגיל שבו הצעירים בוחרים את המקצוע שבו יעסקו. התופעה הזאת בולטת במיוחד בנכונותם של פשוטי העם להתגייס לצבא או להפליג לים, עוד יותר מבנכונותם של בני המעמדות הגבוהים לעסוק במקצועות החופשיים.

    לחייל הפשוט קל לראות מה הוא עלול להפסיד. ועדיין, בלי להתייחס לסכנה, המתנדבים שמחים יותר מכל להתגייס בזמן תחילתה של מלחמה חדשה; ולמרות סיכויי הקידום האפסיים, הם מתפתים לחלום על אלף דרכים שונות שבהן יזכו בכבוד ובהצלחה שלעולם לא באמת מגיעים. אותן התקוות הרומנטיות הן אלה שקונות את דמם. שכרם נמוך יותר מזה של פועלים פשוטים, ובזמן השירות, עבודתם קשה הרבה יותר.

    הסיכויים בים, באופן כללי, פחות גרועים מאלה שבצבא. בנו של פועל או בעל מלאכה הגון יוכל לעתים קרובות לצאת לים עם ברכת אביו; אבל להתגייס לצבא כחייל, זה תמיד ייעשה בלי ברכת האב. אנשים אחרים יעריכו שיש סיכוי מסוים שהמלח ישיג איזושהי הצלחה בעיסוק הזה; אף אחד חוץ מהחייל לא יחשוב שלו יש סיכוי כזה. רב־חובל מצליח לא זוכה להערצה ציבורית רבה כמו מצביא מצליח; ההון והתהילה שמשיגים בפעולה מוצלחת בים יהיו פחותים מאלה שבפעולה מוצלחת בצבא היבשה. ואותו ההבדל קיים בכל הדרגות. קפטן בצי מקביל לקולונל בצבא היבשה, אבל לא נהנה מאותה הערצה ציבורית. ובהגרלה שבה הפרס הראשון נמוך יותר, הפרסים הנמוכים יהיו טובים יותר. בהתאם, מלחים פשוטים נהנים מיותר משכורות ואפשרויות קידום מחיילים פשוטים; והשאיפה להם היא זו שמושכת אותם למקצוע. אפילו שמיומנותם וכישוריהם עולים בהרבה על אלה של כמעט כל בעל מלאכה; ואפילו שכל חייהם הם רצף בלתי פוסק של סכנות ועבודה קשה; למרות כל זה, החיילים הפשוטים לא נהנים משום יתרון על־פני המלחים הפשוטים פרט לאותה ההנאה שבהתמודדות עם הסכנות והסבל. שכרם לא גבוה יותר מזה של סוורים בנמל, שלפיו נקבע שכרם של המלחים. כשאלה נודדים תמיד מנמל לנמל, שכרם החודשי כמעט שווה לזה לשכרם של כל שאר הפועלים באותם הנמלים; והנמל שרובם שטים אליו וממנו, כלומר נמל לונדון, הוא זה שקובע את השכר בשאר הנמלים. בנמל לונדון, שכרם של רוב סוגי הפועלים הוא בערך פי שניים מזה שבאדינבורו. אבל המלחים המפליגים מלונדון לעתים רחוקות מרוויחים יותר משלושה או ארבעה שילינג יותר לחודש מאלה שמפליגים מנמל לית באדינבורו, ולעתים קרובות ההפרש אפילו נמוך יותר. בעת שלום, ובצי הסוחרים, השכר בלונדון נע בין גיני אחד לבערך עשרים ושבעה שילינג לחודש. פועל פשוט בלונדון, עם תשעה או עשרה שילינג בשבוע, יכול בחודש להגיע ל 40 – 45 שילינג. נכון שהמלח, חוץ מהמשכורת, נהנה גם מאוכל ומגורים. אבל ערכם לא בהכרח מפצה על ההפרש בין שכרם לשכר הפועלים הפשוטים; וגם אם כן, זה לא בהכרח יעזור למלח כי הוא לא יכול לחלוק את הרווח עם אשתו וילדיו, אותם הוא חייב לפרנס משכרו ביבשה.

    הסכנות הקטלניות שבחיי ההרפתקנות הזאת לא רק שלא מניאות את הצעירים, אלא לפעמים אפילו מעודדות אותם לפנות לעיסוקים האלה. אם רכת־לב מפשוטי העם לעתים קרובות תפחד לשלוח את בנה לבית־ספר בעיר נמל, מחשש שמראה הספינות והשיחות עם המלחים מלאי ההרפתקאות יעודדו אותו לצאת אל הים. הציפייה הרחוקה לסכנות שמהן נוכל להיחלץ עם מספיק אומץ ותושייה היא לא תחושה בלתי־נעימה, ולא מובילה לתוספת שכר."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s