השיר החשוב של התקופה – ה' – שעשאך כרצונו

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

הגיבור הבא הוא בעצם גיבורה, שרה ב"ק, שכתבה ושרה את השיר "שעשאך כרצונו", בלחן של אריאל הורוביץ:

שרה ב"ק מוגדרת כ"אשת תקשורת", ואחרי שאריאל הורוביץ התארח בתוכנית רדיו שהגישה ושמע שהיא שרה, הוא ביקש ממנה לכתוב שיר לאלבום, שמסביר לביתה למה כאשה דתיה היא שרה גם מול קהל מעורב, למרות התנגדות הממסד הדתי.

אני אוהב מאוד את השיר הזה, כי הוא כתוב חכם, ובהמשך אצביע על כמה נקודות כאלה, אבל לפני זה, אני רוצה לשים אותו בקצת הקשר מוזיקלי – חברתי:

פעם, בעידן הדינוזאורים, היה אפשר לכתוב (ולשיר) שירים כמו "זמר שלוש התשובות", שכתוב כמו שיר ששרה סמרטוט רצפה לגבר שלה. אני לא חושב שבשנים האחרונות מישהו היה יכול לפרסם שיר כזה. לעומת זאת, התחילו להופיע שירים אחרים, שמבקרים את המגבלות על מקומה של האשה בחברה המסורתית. שלוש דוגמאות שאני אוהב הן "חגיגה" של שרית חדד ("בחורה מבית טוב צריכה להיות יפה, ולשתוק הרבה // בחורה מבית טוב צריכה להיות תמימה, ולשתוק הרבה."), "אם ואחות" של טיפקס ("כי לימדו אותך במשפחה איך להיות קישוט, לחייך סתם כך ללא סיבה, שהוא יהיה מבסוט.
"התפקיד שלך הוא לשרת." ככה הם אומרים. "לא לקחת רק תמיד לתת גם כשלא רוצים." "), ו"חומות חימר" של מרגלית צנעני ("חומות חימר סוגרות עלייך // אחות קטנה חבל עלייך // חומות חימר עונות בצורת // אחות קטנה את לא נזהרת.") שכתבה כמובן רחל שפירא.

"שעשאך כרצונו" לוקח לטעמי את השירה הזו צעד נוסף קדימה. יותר מהביקורת על הדיכוי, הוא שר קריאה מפורשת לשחרור:

פה חומה וזו גדר
שלא אפול שלא אפיל
אתם דואגים לי
ומרוב הדאגה כבר אין כאן אוויר
הנסיכה שלכם נתקעת בקיר

 

יש מלידה עלייך אות שאי אפשר להסיר
אסור לרוץ אסור לשרוק בטח לא לשיר
לה לה לה לה לה

החומה המגינה על הקהילה הדתית מפני המודרנה, והגדרות שמציבה ההלכה לחיים הן מהסמלים הבולטים של הקהילה האורותודוכסית בתקופה המודרנית שבה נולדה. כהערת אגב, החומות והגדרות האלה נועדו להפריד את האדם הדתי לא דווקא מהעולם הלא-יהודי שבחוץ, אלא (ובמיוחד במדינת ישראל), מהיהודים הלא-הלכתיים שבחוץ. הבעיה היא שבמיוחד בישראל, החברה הלא הלכתית מציבה דוגמה אטרקטיבית למדי, ומי שמסתכלים החוצה ורואים שיש שם הרבה מה להציע גם לדתיים, מתחילים להרגיש כלואים בתוך הגדרות האלה והחומות שמוגבהות שוב ושוב, שההצדקה ההלכתית שלהן הרבה יותר מפוקפקת מהמניע הסוציולוגי שלהן – יצירת זרות בין האדם ההלכתי לחברה הלא-הלכתית.

אחד הביטויים למגמה הזו, השאיפה של אנשים מתוך החברה הדתית להשתלב כדתיים בחברה המודרנית הוא מה שקורה בתחום המגדרי: ההשתלבות בחברה המודרנית מאפשרת לנשים הרבה מאוד אפיקי הגשמה ומימוש שהיו סגורים קודם, ומקנים להן כוח חברתי (וכלכלי) חדש. השינוי הזה, שהוא מהפכה דרמטית, מהירה ומרתקת שעוברת על החברה ההלכתית, מעוררת כמובן תגובת נגד של הקצנה וניסיון להגביה את הגדרות באמצעות החמרת האיסורים וההגבלות החברתיות על נשים. האיסורים מוחמרים בעיקר באמצעות תחום הצניעות, שבו מנסים להטיל את האשמה על הנשים לא בחטאים שלהן, אלא בכך שהן גורמות לגברים לחטוא, ליפול. כדי להמנע מכך, דורשים מהן למגן ולהסתיר את עצמן, לא להתערב עם גברים. זה ביטוי לכפל הלשון שבו הממסד הדתי השמרני פונה אל הנשים – מהלל אותן כנסיכות (בת-מלך), טוען שהן ברמה רוחנית גבוהה יותר (ולכן פטורות מחלק מהמצוות), ובו בזמן דורש מהן שלא לתפוש מקום במרחב הציבורי. הוא שם עליהן אות, שאני מפרש כאן כהרמז לאות קין. אות קין ניתן לאזהרה מפני אדם מסוכן. אבל קין היה מסוכן בגלל המעשה שעשה, ולעומת זאת האשה מסומנת לא בגלל מעשיה, אלא בגלל מי שהיא, ולכן האות הוא הוא מלידה ולא ניתן להסיר אותו. זו תפישה שלא יכולה להתקבל אצל מי שמאמצות תפישה מודרנית, לצד אורח חיים מחוייב להלכה.

את תבלעי בשקט את כל המנגינות
כמו ציפור בחדר שאין בו חלונות
ובכל יום עם שחר תגידי תודה
שעשאך כרצונו

התפישה השמרנית מבקשת לכלוא את צורות הביטוי של הנשים, ולאפשר אותן רק במקומות שבהן הן לא יישמעו. אחד הביטויים של האפליה הזו מופיע בכל בוקר בברכת השחר, שבה מברך הגבר את אלוהים על כך שלא עשה אותו אשה (וגם לא גוי, וגם לא עבד), והאשה מברכת את אלוהים "שעשני כרצונו". השיר מתקומם כאן על האפליה הזו, ועל הדרישה היום-יומית להודות בה ועליה.

ועכשיו בין הטיפות
כל כך יפה שבא לבכות
בתי הולכת
ולמרות הדאגה את כאן בלי קירות
נסיכה אמיתית לא זקוקה לקליפות
 

החצי השני של השיר עובר מהצגת הדיכוי אל הקריאה לשחרור. זה השיר הראשון מבין שלושה באלבום שמנוסח כפניה של הורה לביתו. בניגוד לסיסמה (שהוצאה מהקשרה בתהלים מ"ה) "כל כבודה בת מלך פנימה", אומרת שרה שנסיכה אמיתית לא זקוקה לקירות שיכלאו אותה, לקליפות שיחסמו את הניצוצות שלה. הבחירה במונח הקבלי "קליפות" היא כמובן בעלת משמעות: הקליפות הן גורם שלילי, שעוטף את ניצוצות האור והקדושה, והשיר טוען שהן לא נחוצות. האם דואגת באופן טבעי לביתה, אבל הדרך להתמודד עם הדאגה הזו לא יכולה להיות כליאתה כמו נסיכה במגדל מנותק.

את שני הבתים האחרונים אני אוהב במיוחד, כי הם מייצגים את החכמה שבשיר, דווקא בכך שהם זהים כמעט לחלוטין לבית השני והשלישי, רק עם שינויים מינימליים שהופכים את המשמעות מקצה לקצה:

יש מלידה עלייך אור אז תני לו שיאיר
מותר לרוץ מותר לשרוק בטח שלשיר
לה לה לה לה לה

אל תבלעי בשקט את כל המנגינות
כמו ציפור בחדר שאין בו חלונות
כי עם השיר שלך את תגידי תודה
שעשאך כרצונו

במקום אות האזהרה שאי אפשר להסיר יש אור, שלא רק שלא צריך להסתיר אותו, אלא להפך, צריך לתת לו להאיר. מותר לעשות הכל: לרוץ, לשרוק, לשיר. "קחי מה שתרצי, מי יסרב לך // קחי את העולם כולו […] קחי את העולם כמו פרי // קחי כל מה שאפשרי"

הקריאה להשתיק ולכלוא את המנגינות והשירים הופכת לקריאה מפורשת שלא לעשות את זה. את השיר צריך לשחרר, כי רק השיר, הביטוי העצמי המלא הזה, הוא הדרך שבה אומרים תודה לאלוהים, שעשה את האשה (והגבר) כרצונו – אשה, שרה.

***

לפני כמה שבועות פגשתי במקרה בכנס "פנים" את שרה ב"ק, וגם דיברנו קצת. גילתי שחוץ מלעסוק בתקשורת ולשיר, שרה היא גם שותפה בפרוייקט מונומנטלי בעל חשיבות גדולה מאוד לעולם התרבות היהודית. לאחר הוצאת "ספר האגדה" שערכו ביאליק ורבניצקי בשנת 1911, שבו כינסו את סיפורי האגדה מספרות חז"ל, פנה ביאליק אל מרטין בובר וש"י עגנון לעסוק במפעל כינוס דומה של מעשיות החסידים. מפעל זה בא לקיצו בקיץ 1924, כאשר שרפה כילתה את ספרייתו וכתבי היד של עגנון. בובר המשיך לעסוק בליקוט סיפורי החסידים, אבל הסיפורים לא נאספו בצורה מקיפה ומאורגנת, ועל עבודתו נמתחה ביקורת בטענה שבעריכתו ותרגומו התאים אותם לתפישותיו שלו.

כיום שרה ב"ק מובילה את "זושא" – מפעל כינוס דיגיטלי יסודי ומקיף של סיפורי החסידים, שלב נוסף במהלך הכינוס והארגון מחדש של ארון הספרים היהודי שיזם ביאליק.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s