הבט סביב: המאבק (האמיתי) על הריבונות בהר הבית

השיח הישראלי בשבוע האחרון, מאז פתיחת הר הבית מחדש ביום ראשון, במהלך ימי המתיחות של השבוע וגם אחרי שהצטבר מחיר הדמים של יום שישי (שצריך להגיד שחלק ממנו מקרי, בהתחשב במספר נסיונות הפיגועים המסוכלים בפגיעות קלות או ללא פגיעה באופן יום-יומי), התמקד במערכת קבלת ההחלטות של הצד הישראלי. זאת בין השאר מכיוון שהניח כמובן מאליו שהצד האסלאמי יגיב באלימות קשה להתעקשות הישראלית. ההנחה הזו נכונה למדי במימד של בחירת הצד האסלאמי באלימות קשה, אבל היא שמה הרבה יותר מדי משקל על ישראל והיכולת שלה להימנע מכך. השגיאה נובעת להערכתי במיקוד יתר (מובן בחלקו, שגוי ומזיק מאוד בחלקו) בישראל ובקו העימות הבולט בינה לבין הערבים והמוסלמים, תוך התעלמות (במידה רבה מתוך בורות, שנובעת במידה מסויימת מעצלות מחשבתית) מקו התפר הפחות בולט אבל המשמעותי יותר שעובר בין ערבים לערבים (וגם לכמה לא-ערבים) ובין מוסלמים ומוסלמים. רשומה זו תביא נסיון להביט אל קו העימות הזה, שלאורכו מתנהל המאבק האמיתי על הריבונות בהר הבית.

נתחיל מעניין קטן ונשכח, שהיה יכול להיות רמז להבנה טובה יותר:

אחד מטיעוני הביקורת העצמית הבולטים בשיח הישראלי בשבוע האחרון היה שהצבת המגנומטרים היא אולי צעד סביר כשלעצמו (במיוחד ככל שהתברר שאמצעים כאלה ודומים להם מוצבים כמעט בכל המסגדים המרכזיים בעולם הערבי), אבל השגיאה היתה בהחלטה להציב אותם באופן חד-צדדי לא דיון והסכמת הואקף. זה טיעון שיש בו הגיון פנימי מסויים, עבור מי שיש לו זכרון קצר, או מי שמניח שלקוראים שלו יש זיכרון קצר (הנחה סבירה למדי, שמהווה פתח להטעיה ומניפולציה). אז תזכורת לבעלי זכרון קצר: לקראת סוף שנת 2015, לאחר גל מהומות בהר הבית שכלל ידויי אבנים וירי זיקוקים על שוטרים (כולל מתוך ובתוך מסגד אל אקצה הקדוש למוסלמים ומרוצף בשטיחים דליקים), בתיווך ובחסות מזכיר המדינה האמריקאי גון קרי הגיעו ישראל וירדן – שמטעמה פועל הואקף שמנהל את הר הבית – בסוף חודש אוקטובר להסכם שבמסגרתו ישראל אישרה מחדש את תפקידה המיוחד של ירדן בהר הבית, הבטיחה להמשיך ולשמור את מדיניות "חופש הפולחן" הותיקה בהר (לפיה ללא-מוסלמים אין חופש פולחן בהר) והצהירה שאין לה כוונה לחלק אותו, והסכימה ל"הצעה" הירדנית להציב בהר מצלמות אבטחה. ובכן, ישראל עמדה במחויבותה והמשיכה להקפיד שמבקרים יהודים לא יתפללו על ההר. מה לגבי הצד הירדני ומצלמות האבטחה שעל הצבתן סוכם? באמצע אפריל 2016 התברר שירדן החליטה באופן חד צדדי שלא להציב אותן למרות הסיכום. בעקבות לחץ של גורמים פלסטיני שכלל את החמאס ו"גורמים קיצוניים בקרב ערביי ישראל" הודיע ראש הממשלה הירדני:

"הופתענו מאז ההכרזה על כוונתו לבצע את הפרויקט מהתגובות של חלק מבני עמנו בפלסטין שחוששים מהפרויקט, מעירים הערות ביחס אליו ומטילים ספק ביעדיו". הוא הוסיף כי מתוך הכבוד שלהם לכל הדעות של "אחיהם הפלסטינים" ומתוקף התמיכה המלאה של ירדן בברירות והשאיפות של העם הפלסטיני ובריבונותו על אדמתו הלאומית (כולל מסגד אל-אקצה), ומתוקף העמידה של ירדן לצד העם הפלסטיני בכל מצב, "מצאנו שאין הסכמה על הפרויקט הנ"ל והוא מהווה נקודת מחלוקת והחלטנו להפסיק לבצע אותו".

אז בתור התחלה, נזכרנו שגם תיאום עם הואקף כוחו מוגבל, אבל נרמזו לנו כאן גם מתחים שראוי להרחיב עליהם. רגע לפני שנעבור אליהם, נזכיר עוד פרט קטן: לפי מסמך משטרתי שהגיע לישראל היום, כנראה שלפני שנת 2000 כבר הוצבו מגנומטרים בכניסות להר הבית, אבל הם הוסרו בעקבות דרישה ירדנית במהלך אירועי אותה השנה.

אז נחזור למתחים סביב הר הבית:

ראשית, מקומו של הר הבית עבור ירדן: האפוטרופוסות של ירדן על הר הבית היא מקור הלגיטימציה המוסלמית העיקרי של בית המלוכה ההאשמי, מאז שאנשי בית סעוד גירשו את הסבא-רבא (רבא, היו עוד דורות בדרך) חוסיין בן עלי מתפקידו כשומר המקומות הקדושים במכה ומדינה אי-אז בשנים   1925-1924. לאחר פטירתו, נקבר חוסיין בן עלי בהר הבית. השאיפה לשלוט בירושלים, השלישית בחשיבותה לאסלאם, היתה אחת הסיבות העיקריןץ שהביאה את בנו של חוסיין, האמיר עבדאללה שמלך על עבר-הירדן (בחסות הבריטים), להכניס את ממלכתו הצעירה למלחמה בשנת 1948, והשליטה בה היתה מקור לגיטמציה חשוב עבור נכדו המלך חוסיין, בעולם ערבי שבו הוא נחשב לשליט על ידי רבים לשליט בובה מטעם האימפריאליזם המערבי (וכאן אולי כדאי להזכיר שלפי הביוגרף הישראלי שלו, המלך חוסיין קיבל בצעירותו משכורת מה-C.I.A, במזוודות מלאות דולרים, בזמן כהונתו כמלך). ירדן הסכימה להתפשר עם הציונות וישראל על הרבה דברים לפני ואחרי המלחמה ב-1967, אבל תמיד ביקשה לשמור את מעמדה המיוחד בהר הבית, וישראל נהגה להסכים (בין השאר בגלל החסכון בכאב הראש הפנים-יהודי הנורא שיתקוף אותנו אם נשאר חס וחלילה עם שליטה אמיתית בהר הבית). כל הזיקה הזו מסבירה במידה רבה את ההנהלות המורכבת של הואקף הירדני בסוגיה.

אבל ירדן היא כמובן לא היחידה בעניין. ב-1948 הממלכה הירדנית סיפחה את ירושלים והמקומות הקדושים שבה לאחר שסולקו ממנה אחרים – נאמני המופתי הידוע של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני (וכאן כדאי אולי להזכיר שגם הוא, לאורך חלק ניכר מהקריירה שלו, התפרנס ממשכורת של פקיד ציבור מטעם ממשלת המנדט בארץ ישראל, ושהמלך עבדאללה עצמו נרצח, בהר הבית, על ידי מתנקש שכנראה נשלח על ידי מקורבי המופתי). גם היום יש גורמים אסלאמיים דתיים שלא נוח להם עם האחריות הירדנית על הר-הבית, ובעיקר עם הנטיה של הואקף לשמור על סטטוס-קוו שקט מול ישראל, שמאפשר לשמר את האחריות הזו בידי ירדן. ירדן, למרות מס השפתיים שהיא נאלצת לשלם לקיצוניים, מודאגת מאוד מערעור השקט בהר הבית, מכיוון שכמו שהסביר בכיר בארמון המלוכה בקיץ 2015:

 "חוסר יציבות באל-אקצא פוגע באינטרס הביטחוני הפנימי שלנו ובמעמדו של המלך עבדאללה. הצלחנו לעבור את האביב הערבי כמעט בלי הפגנות של יותר מ-800 משתתפים, אבל הסלמה באל-אקצא יכולה בקלות להוציא 80 אלף איש לרחובות אצלנו."

ואכן, ירדן היתה אחד המקומות היחידים במזרח התיכון שבהם הופיעה הפגנת המונים (של האופוזיציה האסלאמית) בעקבות האירועים בהר הבית.

למי הסטטוס-קוו הישראלי-ירדני לא נוח? בין השאר, אבל במידה מתונה יחסית, לרשות הפלסטינית בהנהגת ארגון הפת"ח. מי שמכיר את ההיסטוריה של האזור יודע שהפת"ח ובית המלוכה ההאשמי ניהלו יחסי שנאה-שנאה מרגע הקמת הפת"ח, ובכל מקרה, שליטה ירדנית במוקד החשוב ביותר לאסלאם בירושלים תעקר מתוכן במידה רבה את המשמעות של בירה פלסטינית במזרח ירושלים. מצד שני, בגלל בידודו הגיאוגרפי של הפת"ח, תלותו בירדן וחולשתו הכללית, בעיקר בירושלים שבה ישראל מצרה את צעדיו, הוא נאלץ במידה רבה להשלים עם מדיניות ירדן בעניין.

אבל יש גורמים אחרים שלהם ההבנות במשולש הישראלי-ירדני-רשות פלסטינית מפריעות הרבה יותר. למשל, כפי שכתב נדב שרגאי [ההדגשה שלי]:

האויב המשותף של ירדן וישראל הוא הפלג הצפוני ודומיו – קטאר, טורקיה, חמאס וכל משפחת האחים המוסלמים. ירדן שיתפה בעבר פעולה עם ישראל בטרפוד כוונתו של סלאח למלא את בורות המים בהר הבית במימי מעיין הזמזם שבמכה, כדי לשדרג את קדושתו ולהשוותו לזו של מכה ומדינה.

לאחים המוסלמים יש בעיה קשה – הם תנועה אסלאמית פוליטית, אבל אין בידיהם מוקד דתי אסלאמי חשוב (פרט למוסד אל-אזהר בקהיר, שחשיבתו משנית והשלטון הלאומי במצרים מצר את צעדיו). אחת מתנועות-הבת החזקות של האחים המוסלמים היא כמובן החמאס, אבל יכולתה לפעול (בגלוי) בירושלים מוגבלת מאוד כמובן, בגלל העימות הישיר שלה מול ישראל.

אבל גם בלי החמאס, יש מספיק נשמות טובות שידאגו להפריע: למשל השייח עכרמה צברי (או סברי, תלוי בתעתיק) בוגר אל-אזהר שמונה על ידי יאסר ערפאת (וכאן כדאי אולי להזכיר את סביבת ראשית פעילותו הפוליטית של ערפאת, במעגלים הקרובים לאחים המוסלמים בקהיר) לתפקיד המופתי של ירושלים, בעיקר כדי לדחוק (בהצלחה ניכרת) את רגליהם של אנשי הדת שמינו הירדנים. ב-2006 הוא פוטר על ידי אבו-מאזן, והפך לדרשן של מסגד אל-אקצא. אחרי רצח השוטרים שהחל את המתיחות האחרונה, הוא נחקר ע"י המשטרה וגם היה מראשוני הפצועים בעימותים מולה.

לצידם של אנשי כמו צברי, פועלים במרץ גם אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, שעד לא מזמן היה הזרוע היחידה של האחים המוסלמים במזרח התיכון שפעולתה לא הוצאה מחוץ לחוק (פרט אולי לקטר, תלוי ברמת הלחץ שהפעילו עליה השכנות). הדמויות הבולטות של התנועה הזו הן כמובן השייח ראאד סלאח וסגנו כמאל ח'טיב, שמתחזקים את ההסתה על בסיס ססמת "אל-אקצא בסכנה", וקוראים להקמת ח'ליפות אסלאמית שמרכזה בהר הבית. מאוד סביר ששלושת המחבלים מאום-אל-פאחם שרצחו את השוטרים בהר הבית קיבלו את ההשראה מאנשי הפלג הצפוני (ראו כאן וכאן). כהערת אגב כדאי לציין לדעתי, שלמרות האזהרות המוקדמות, עד עכשיו הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית עברה בשקט יחסי ברחוב הערבי בישראל, ונראה בהפגנות ההזדהות עם אל-אקצא בשבת בערב בכמה יישובים ערביים מרכזיים בישראל השתתפו עשרות בודדות ממש של מפגינים).

אבל מאחורי עכרמה צברי והאנשים של הפלג הצפוני עומד גב של בתקופה האחרונה כוח חזק הרבה יותר: טורקיה של ארדואן היא אימפריה מזרח תיכונית לשעבר וח'ליפות אסלאמית לשעבר, ששלטה בעבר גם בירושלים. כשהיא מבקשת בשנים האחרונות לחדש את ימיה כמעצמה אזורית בהנהגה אסלאמית דתית, היא פונה באופן טבעי כמעט לירושלים (טורקיה היתה המקום השני בעולם המוסלמי שבו התקיימה הפגנה המונית בעניין הר הבית בסוף השבוע). וכך אנחנו מגלים שכבר בחודש מאי, למרות הסכם הפיוס עם ישראל, את ארדואן מחמם את הר הבית. המגמה הזו לא נעלמה מעיני מי שמתעניין, ובתור הפוגה מתודית אחרי כ-1356 מילים, אני ממליץ לראות את שבע הדקות הבאות מתוך התוכנית "עושים סדר" מה-9.5.2017, בהן דני יתום ופנחס ענברי מסבירים על העניין הטורקי המתחדש בהר הבית:

בהמשך, בחודש יוני, התפרסם בישראל היום תחקיר לפיו מאז 2004 (ארדואן עלה לשלטון ב-2003) משקיעה טורקיה כספים רבים מאוד בהשגת דריסת רגל בירושלים ובעיקר בסביבת הר הבית. היא השקיעה גם כספים רבים בהשגת דומיננטיות בהר הבית עצמו, בין השאר באמצעות מימון ארגוני המוראביטון והמורביטאת (שהוצאו מאז מחוץ לחוק) – אנשים ונשים מקרב הערבים אזרחי ישראל שקיבלו הסעה לאל-אקצא, מזון ושכר של כ-4,500 ש"ח בחודש תמורת שהות בהר הבית והטרדת מבקרים יהודים. ליוזמות הטורקיות האלה יש שני שותפים מקומיים בולטים: עכרמה צברי והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. לפי מאמר (מרתק) שפרסמו יועצי עריית ירושלים לענייני מזרח העיר לפני כחודשיים ב"השילוח" [ההדגשות שלי]:

מעורבותו הגוברת של משטר ארדואן, המשמש כיום הפטרון הראשי של תנועת האחים המוסלמים בעולם, מלמדת כי המתרחש בירושלים הוא חלק ממהלך רחב יותר של יצירת הגמוניה טורקית אזורית על חשבונם של שחקנים אחרים. המפסידה העיקרית מהנוכחות הטורקית הגוברת היא ירדן, אשר במשך שנים נהנתה מן המעמד של שומרת המקומות הקדושים ושל פורסת החסות על תושבי מזרח העיר. בשנים האחרונות התכרסם מעמדה בעיר בהדרגה, עד כי הצטמצם לשמירה על 144 הדונמים של הר הבית בלבד, כהצהרתו של המלך עבדאללה עצמו. לאמתו של דבר, גם בהר הבית מעמד זה מצטמצם והולך, ולתוך הוואקום הזה, הן ברחבי העיר הן בהר הבית, נכנסת טורקיה.

התהליך הזה בא לידי ביטוי בין השאר בכך שכמה ימים לאחר ביקור ונאום שר הדתות של טורקי בהר הבית באמצע מאי 2015, ב-23.5.2015 הפריע המון פלסטיני לדרשה ולתפילה של ראש הקאדים של ירדן, וסילק אותו בכוח ממסגד אל אקצא.

לא נרחיב על זה כאן, אבל ראוי לציין שלצד זרועות האחים המוסלמים שפועלות בגיבוי ובמימון טורקי, מורגשת מאוד בהר הבית גם פעילותם של אנשי חיזב-אל-תחריר, קבוצה של אסלאם סלפי ששורשיה בקרב הפלסטנים אבל היא תנועה פאן-אסלאמית, שדוגלת גם היא בהקמת חליפות שמרכזה ירושלים. משהו כמו דעא"ש רק בלי פעילות טרור (בינתיים, ואם מתעלמים מהקרבה המסתברת של אנש דעא"ש שכן פעילים במזרח ירושלים או שיצאו ממנה כדי להצטרף לדעא"ש).

למי שלא הסתפק ב-1692 המילים עד כאן ובסיכום שעוד יבוא, אפשר לקרוא עוד קצת על הקשר הטורקי לעניין כאן, ועוד הרבה ומרתק על הפעילות הפלסטנית-אסלאמית המגוונת בירושלים במסמך של פנחס ענברי מאביב 2016. אם אתם מתכוונים לקרוא משהו ממגוון הקישורים שהבאתי – המסמך הזה והמאמר מ"השילוח" שהזכרתי הם שני הדברים שאתם רוצים לקרוא.

 

אז בשורה התחתונה, אחרי כל זה ומאבק האדירים בין ניסיונות שימור האחיזה הירדנית לבין המאמץ הנחוש של האחים המוסלמים בדחיפה טורקית מאסיבית (שניתנת להזכירנו גם לזרוע האחים המוסלמים בעזה – החמאס) להשיג דומיננטיות בהר-הבית, אתם עדיין חושבים שמה שהצית את המהומה בהר הבית זו ההתעקשות הישראלית על המגנומטרים?

 

ובשולי הדברים, עוד מאבק פנים ערבי מסקרן (שכבר הוזכר לא מזמן בקצה הרשומה הזו וביתר הרחבה כאן):

נראה שבעזה התחיל להכנס לצעדים מעשיים תהליך הפיוס בין החמאס לאנשי הפת"ח, כחלק מיישום ההבנות שהושגו בקהיר בין מצרים לחמאס, לפיהן דחלאן – המקובל על המצרים שהתאכזבו מאבו-מאזן – יקבל על אחריותו את ניהול ענייני החוץ של הרצועה. אחת המשמעויות החשובות של המהלך הזה היא גם ניסיון להעמיד מקור מימון מאיחוד האמירויות שיאפשר לדחוק מהרצועה את הקטרים, שנואי נפשו של המשטר המצרי. זה חלק מההיגיון הכללי של מצרים, שמבקשת לנטרל את עזה כמאחז של "האחים המוסלמים" ולהכפיף את הנהגת החמאס לשיתוף פעולה עם האינטרסים המצריים.

כמו שציינתי, המהלך הזה אינו חדש, אבל מה שמעניין הפעם זה לראות אותו צץ מכיוון לא צפוי, ודווקא בליבה של המהומה סביב הר הבית. בעמוד הפייסבוק המעניין 0202 – מבט מירושלים המזרחית, שמפרסם תרגומים לעברית מהתקשורת והרשתות החברתיות בערבית, התפרסם תרגום של ידיעה מ"פלסטין טי. וי." (אם אני לא טועה, זו רשות השידור של הרש"פ), לפיה "לאור ההתקפה הפראית של שלטונות הכיבוש על מסגד אל-אקצא [ההדגשה שלי]:

הממשלה הפלסטינית חידשה את קריאתה לתנועת חמאס להיענות מיד לקריאתו של הנשיא לאיחוד השורות [הפעילים], להתעלות מעל כל המחלוקות, להציב את המטרה הלאומית בעדיפות עליונה מעל הפילוג, ולהעביר את כל המוסדות הממשלתיים לממשלה הפלסטינית, כך שממשלת האחדות תוכל לבצע את משימותיה ברצועת עזה.

 

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “הבט סביב: המאבק (האמיתי) על הריבונות בהר הבית

  1. מרתק וחשוב. אבל אחריות הצד הישראלי לא מצטמצמת להצבת מגנומטרים. גם משרד חינוך, למשל, ששולח את ילדי הגנים לבנות את בית המקדש נותן משנה תוקף לסיסמא 'אל אקצה בסכנה'.

  2. המלצת קריאה נוספת מאחד הקוראים: מאמר תגובה ב"השילוח" למאמר שאליו אני הפנתי:
    https://goo.gl/Dyp4VX
    הכותבים מתעלמים באופן בוטה שההבדל החוקי בין מצבם של תושבי ירושלים הפלסטינים לעומת הישראלים מתמצה בבחירות לכנסת בלבד, ולא ברמה המוניציפלית, ובכל זאת הם מוסיפים היבטים שראוי להוסיף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s