משחקים באש: פרובוקציה מגנומטרית

נקודת מבט ותרחישים אפשריים לקראת יום שישי מתוח בירושלים.

ביום שישי שעבר הפרה חוליה חמושה של ארבעה ערבים אזרחי ישראל (שלושה אזרחי ישראל בודאות, הרביעי בסבירות כמעט ודאית) את הסטטוס קוו בהר הבית. שלושה מתוכם הגיחו מתוכו, ירו והרגו 2 שוטרים ששמרו על אחד מהשערים ונמלטו בחזרה. למזלנו, תגובה מהירה של כוחות המשטרה הצליחה להרוג אותם לפני שהספיקו להמלט לתוך אחד המסגדים, מה שהיה מציב את כוחות הביטחון בפני האופציות הגרועות של פריצה למסגד וניהול קרב בתוכו או ניהול משא-ומתן בתיווך אנשי דת אסלאמיים על הסגרת המחבלים.

בתגובה סגרה ישראל את הר הבית למשך יומיים, ביצעה סריקה לוודא שלא הוסתרו בו כלי נשק (צעד מתבקש לטעמי, ולשמחת כולנו התברר שכנראה שלא הוסתרו בו כלי נשק מראש), ולאחר מכן פתחה אותו מחדש תוך שהיא מציבה גלאי מתכות בכניסות. גם זה לטעמי צעד מתבקש, במיוחד לאחר שהיום פרסמו סרטוני האבטחה המתעדים את כניסת המחבלים להר, ונותנים יסוד להניח שאם היו עוברים בידוק בגלאי מתכות היו מאותרים ונבלמים בשלב מוקדם יותר.

הגורם שעומד מאחורי המתיחות המתגברת מאז תחילת השבוע ושצפויה להגיע לשיא מחר בשעות הצהריים הוא החלטת הואקף שלא להכנס להר הבית כל עוד מוצבים גלאי המתכות, והקריאה (האפקטיבית) שלו לכלל המתפללים שלא להכנס גם הם, בטענה שמדובר בהפרה ישראלית של הסטטוס קוו בהר הבית. הואקף הוא שבוחר להפוך את השינויים בנהלי הבידוק מעניין פשוט של תגובה עניינית (שמאוד אפשרי שתהיה זמנית) לעילה לעימות כולל על עצם הנוכחות והשליטה בהר-הבית.

על הסטטוס קוו בהר-הבית יש לי כמה דברים שנראה לי שחשוב להזכיר:

הראשון שבהם הוא שעצם הגעתם של אותם שלושה תושבי אום אל-פאחם להר הבית היא תוצאה של הפרה יסודית של הסטטוס קוו, שהתבצעה כאשר צה"ל כבש את העיר העתיקה מידי חיילי הלגיון הירדני ביוני 1967. במשך שני העשורים שקדמו לאותה הפרה, ערבים אזרחי ישראל, כמו גם יהודים אזרחי ישראל, לא הורשו כלל להכנס להר-הבית, בגלל אזרחותם הישראלית (יהודים לא הורשו לעלות להר הבית עד אז במשך הרבה יותר זמן). עוד אלמנט משמעותי בהפרת הסטטוס-קוו על ידי ישראל ב-1967 היה שבניגוד למקובל במקרים קודמים של כיבוש הר-הבית, הכיבוש היהודי לא התבטא בהרס מבני הדת שנכבשו והשארת ההר בחורבנו (במקרה הרומאי-נוצרי, עד כמה שאני זוכר. תיקון מאחד הקוראים: "הרומאים בנו מקדש לזאוס על חורבות המקדש שלנו. לאחר המרת דת האימפריה לנצרות הוא הוסב לכנסיה, שנהרסה כנראה על ידי הפרסים בסבב הלחימה האחרון בינם לבין הביזנטים שיצר את ואקום הכוח אליו התפרצו המוסלמים [היו תוכניות לבנות מחדש את המקדש בעת הכיבוש/שחרור הפרסי אך זה לא יושם]." תודה ליונתן.) או בניה של מבנה דת חדש על מקומם (במקרה המוסלמי).

השני הוא שעד סוף חודש ספטמבר 2000, יכלו מבקרים לא מוסלמים לבקר בהר הבית ובמסגדים שעליו, והתצפיתן עצמו ניצל את היכולת הזו ממש באותן שנים (חוויה מומלצת שאשמח לחזור עליה ביום מן הימים). יום למחרת ביקור ראש האופוזיציה אריאל שרון בהר הבית, בסוף אותו חודש ספטמבר, פרצו בעקבות קריאות המואזין בתום תפילות יום השישי התפרעויות שכללו ידוי אבנים על שוטרים ועל המתפללים היהודים בכותל, והסתיימו בהריגתם של ארבעה פלסטינים בהר הבית. מאז אותו יום ובמשך כשלוש שנים הפר הואקף באופן חד צדדי את הסטטוס קוו כשמנע ביקורים של לא-מוסלמים בהר הבית. בשנת 2003 שינתה ישראל באופן חד-צדדי את המצב הזה, ופתחה את ההר שוב למבקרים, אבל הם עדיין לא יכולים לבקר בתוך המסגדים עצמם.

השלישי הוא שבעקבות גל האירועים לפני כשנה-שנתיים הגיעו ישראל-וירדן (שתחת חסותה פועל הואקף בהר הבית) להסכם לפיו יוצבו מצלמות אבטחה בהר הבית. בלחץ הרשות הפלסטינית וגורמים אסלאמיים אחרים ההסכם הזה לא יושם עד כה.

הרביעי הוא הופעת המורביטון והמורביטאת, קבוצות מאורגנות של מוסלמים ומוסלמיות ששהו בהר והטרידו מבקרים יהודים (בעיקר דתיים) עד שפעולתן נאסרה על ידי ישראל והן הוצאו מחוץ לחוק.

 

אז אם נחזור לשבוע הנוכחי, החלטת הואקף שלא לחזור אל ההר, הצליחה בינתיים להסיט את תשומת הלב הציבורית מחילול הר הבית על ידי חוליית המחבלים, ואפילו זוכה לרציונליזציה מצד חלקים בשמאל הישראלי. הבעיה היא שהואקף החליט גם לשחק באש: הוא יכל היה להגיד שהוא מתנגד להצבת גלאי-המתכות בכניסות להר ולקרוא למתפללים לא להכנס דרכם, תוך שהוא מנהל בגלוי דיונים עם משטרת ישראל בנוגע לסידורי ביטחון מתאימים ומוסכמים כדי למנוע את הישנותן של תקריות כמו הפיגוע ביום שישי שעבר בתחום שבאחריותו. במקום זאת הוא החליט לקרוא למתפללים להגיע ולהתפלל בכניסות להר הבית, והגדיל לעשות בהחלטה לסגור מחר את המסגדים האחרים בירושלים, במטרה להגדיל את כמות האנשים שיגיעו לשערי הר הבית.

זאת דינמיקה קלאסית של פרובוקציה מצד גורם שמניח שהאחריות לעולם לא תוטל עליו, ושהצד השני, בתור "המבוגר האחראי" יאלץ להתקפל כדי שלא יווצרו נזקים גדולים מדי. זו דינמיקה שהרבה פעמים מצליחה, לא תמיד. לפעמים היא טועה בחישוב התגובה של הצד השני (החזק יותר). לפעמים היא מותחת את החבל יותר מדי, ומגלה להפתעתה ש"המבוגר האחראי" החליט בכל זאת להתעקש גם במחיר של עימות. זה פחות או יותר מה שקרה לאצ"ל עם אלטלנה, כשהניח שבסוף הממשלה תתקפל כי היא לא תעז להורות על שימוש בנשק נגד יהודים (וגם זה, אם מתעלמים מכך שלפי המחקר ההיסטורי, את השימוש בנשק בתקרית הזו התחילו כנראה אנשי האצ"ל).

במקרה הנוכחי, המצב בעייתי במיוחד מכמה סיבות:

א. להר הבית יש פוטנציאל גיוס גדול בקרב הציבור הפלסטיני ובקרב הערבים אזרחי-ישראל (לפחות המוסלמים מביניהם).

ב. לממשלת ישראל יהיה קשה לוותר בסוגיה, מכיוון שמעבר לעצם הרצון שלא לצאת כצד שוויתר ונכנע לאיומים, יש לה אינטרס להפגין שפיגוע בהר הבית הוא אירוע שגורר בעקבותיו "תג-מחיר" משמעותי. למשל – שיבוש התפילות בהר הבית במקרה שבו הציבור המוסלמי לא מוכן להראות שיתוף פעולה עם צעדי הביטחון הנדרשים.

ג. יש יותר מדי גורמים, בצד המוסלמי בעיקר (התנועה האסלאמית, החמאס, הפעילים שדוחפת טורקיה), שיש להם אינטרס בפריצה של מהומות אלימות, ואין גורם מאיץ טוב יותר לכך מאשר הרוגים מוסלמים בעימות על הר-הבית.

אז מה יהיה מחר?

קשה מאוד לדעת. אפשר לסמן כמה תרחישים אפשריים, ומי צפוי "להרוויח" או "להפסיד" מהם:

בתסריט הראשון, ממשלת ישראל מחליטה לוותר ומסירה את גלאי-המתכות ועמדות הבידוק בשערי ההר. תפילות יום השישי מתקיימות כסדרן על ההר, בסימן הניצחון על כוחות הכיבוש שנכנעו ללחץ ולדבקות האסלאמית של המתפללים. נצחון גדול לואקף ולתנועה האסלאמית. הפסד גדול לצד הישראלי, שנתפס כחלש וחסר יכולת לממש ריבונות בהר-הבית.

בתסריט השני, התכנסות המוני מתפללים מול שערי הר הבית מתגלגלת למהומות עם הרוגים, שמתפשטות לרחבי השטחים. הר הבית נשאר סגור בסוף השבוע הקרוב, אבל סביר להניח שבשבוע הבא הלחץ הבינלאומי בעקבות האלימות וההרוגים יביא להסרת עמדות הבידוק ופתיחתו מחדש. הצד הישראלי, שיש לו אינטרס בשימור השקט מפסיד בגדול. הוקאף והתנועה האסלאמית מנצחת, בזכות הקרבתם של המוסלמים ונכונתם להלחם ולשלם בדם עבור השליטה בהר-הבית.

בתסריט השלישי, הערכות נכונה של משטרת ישראל מצליחה להכיל את אירועי מחר ללא אלימות משמעותית ובעיקר ללא הרוגים. המתפללים המוסלמים נשארים מחוץ להר, במשך יום שישי השני ברציפות. השקט היחסי מצד העולם הערבי ממשיך גם בשבוע הבא (לפי הסיפורים המקובלים, קצת מפתיע שעוד אין הפגנות המונים אלימות ברחובות בירות ערב). אנשי הואקף מבינים שכל יום שעובר כשהם מחוץ להר משחק נגדם ומייצר שגרה חדשה, ולכן הם נאלצים להתפשר ולחזור להר בתנאים של ישראל. יתכן מאוד שלאחר כמה ימים יוסכם ביחד על אמצעי בידוק אחרים. ישראל תצא הצד החזק מהתרחיש הזה, ויובהר שיכולתם של הואקף ושל גורמים אסלאמיים קיצוניים אחרים להבעיר את השטח היא מוגבלת ונמוכה מההערכות המקובלות.

בתסריט הרביעי, ישראל והואקף מגיעים במהלך הלילה או בוקר שישי לפשרה , שבה שני הצדדים יכולים להראות שקיבלו משהו: למשל, הסרת  גלאי-המתכות מעמדות הבידוק, תמורת הסכמה להתקנת המצלמות שלא בוצעה למרות ההסכם הקודם, ו/או שיפור התנאים של מבקרים לא-מוסלמים בהר הבית, בדמות הרחבת שעות הביקורים ו/או חזרה לביקורים במסגדים עצמם. במקרה הזה שני הצדדים יצאו עם פחות ממה שהיו רוצים, אבל יחמקו מהתרחיש הגרוע מבחינתם.

 

אין לי הערכה איזה מארבעת התרחישים האלה יתממש. אני מקווה מאוד שלא השני, ובכל זאת מקווה שגם לא הראשון. בכל מקרה, ההחלטה להפוך את העימות הזה לאירוע מסכן חיים היא להבנתי החלטה של הואקף למתוח את הסיטואציה ולהלהיט אותה יותר מאשר היא היתה מתוחה כבר מאז יום שישי. פרט למקרה של התנהגות חריגה של שוטרים מחר, אני חושב שאם יפגעו או חס וחלילה יהרגו אנשים, דמם יהיה על ידיהם אנשי הואקף ומי שמגבים אותם.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s