על סדר היום: מועדון אגף התקציבים ומים בששון

שני נושאים קטנים שמעידים על עניינים גדולים יותר: יוזמה להתארגנות פוליטית בקרב יוצאי אגף התקציבים, והסכם מים ישראלי-ירדני-פלסטיני. מכיוון שאני מתחיל בשלילי, אל תתייאשו בדרך, כדי לא להחמיץ את החדשות המשמחות באמת. 

א. מסתבר שבתחילת חודש ינואר שלח אבשלום פלבר (אין קשר משפחתי), מי שהיה סגן הממונה באגף התקציבים ואחראי על הנמלים באוצר לפני שעבר לתפקיד סמנכ"ל כלכלה וכספים ברשות הנמלים והרכבות (חברה ממשלתית) ומשם עבר לתפקיד מנכ"ל ב-"I.D.E הנדסה והתפלה" – חברה שהיא לא במקרה שותפה בשלושה מחמשת מתקני ההתפלה הפרטיים שנבנו לאחר שמשרד האוצר עיכב בכעשור את בנייתם כדי שלא ייבנו על ידי הממשלה חס וחלילה (וחטף ביקורת על כך מועדת חקירה פרלמנטרית) – מכתב לרשימה של עובדי אגף התקציבים לשעבר ( 4 מהם עוד היו בתפקיד), בקריאה להתפקד למפלגת העבודה כדי לקדם את בחירתו של אבי גבאי לראשותה.

למה? "כי סוף-סוף קם אחד מאיתנו…". בסוף המכתב הוא מסכם:

"רוצו לאתר… והתפקדו" למפלגת העבודה, תחת הסיסמה, משירו של ליאונרד כהן: "First We Take Manhattan, Then We Take Berlin".

בגיבוש רשימת הנמענים סייעו לפלבר ירום אריאב (מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר לפני שהלך לנהל בכ"יל של האחים עופר את משאב ים-המלח שהופרט), דוד ברוך (סגן הממונה באגף התקציבים, ואח"כ בשוק הפרטי מנכ"ל בנק ירושלים ומנכ"ל בית ההשקעות אקסלנס [בשליטת תשובה]), ועידית סרגוסטי (מזכירה ותיקה באגף התקציבים).

בין הנמענים:

בין המנכ"לים לשעבר לצד אריאב ופוגל, גם אבי בן בסט (שמבקר לעתים לא נדירות אצל שר האוצר כחלון), דוד ברודט (יו"ר בקדנציה שלישית בבנק לאומי), יעל אנדורן (סיימה כסגנית ראש אגף תקציבים, ועם פרישתה מהאוצר מונתה על ידי בכירי האוצר למנהלת הראשונה של "עמיתים", קרנות הפנסיה הוותיקות שהקים האוצר; הייתה מנכ"לית האוצר בתקופת יאיר לפיד), אברהם ביגר (פעם חשב כללי, ואז יו"ר בנק כללי ובכיר באי.די.בי, יו"ר מכתשים ויו"ר שופרסל בעבר), שוקי אורן (פעם במשרד החשב הכללי, משם לבנק כללי, בנק לאומי, חזר חשב כללי ומשם לקרדן לאחר שהצינון קוצר), דוד בועז (יועץ בוועדות ובתאגידים של המדינה), רמי בלניקוב (חברת נמלי ישראל), משה בר סימן טוב (היום מנכ"ל משרד הבריאות), ניר גלעד (לשעבר יו"ר ומוציא ומביא בחברה לישראל וכימיקלים לישראל של עידן עופר), קובי הבר (היה מנהל אגף תקציבים, היום ראש החטיבה העסקית בבנק לאומי), גל הרשקוביץ (ממכיני המצע של "כולנו" בהנהגת כחלון), שי טלמון (חשב כללי ומשם לבנק הפועלים, משנה למנכ"ל), אלי יונס (חשב כללי, לבנק כללי, לפועלים ולבנק המזרחי), אלי יוסף (הדובר המיתולוגי, היום במשרד הלובינג של בוריס קרסני), עופר לנצ'בסקי (מהאוצר לאגד, ואז מנהל הרכבת), עמית לנג (מנכ"ל משרד הכלכלה בממשלות האחרונות, מ-2013-2017), יעל מבורך (סגנית הממונה על התקציבים שרק באחרונה סיימה עבודתה ומונתה להיות נציגת האוצר בבנק האירופי), אמנון נויבך (יו"ר הבורסה), אריה מינטקביץ' (פעם היועץ המשפטי של האוצר, משם היישר לרשות ניירות ערך, משם היישר ליו"ר דיסקונט, משם סגן יו"ר אי.די.בי של נוחי דנקנר וגם גזית גלוב), יאיר סרוסי (בכיר באוצר, לימים יו"ר בנק הפועלים), אילן פלטו (היום מנכ"ל החברות הציבוריות)

בקיצור, רשימה ארוכה, וכפי שכתב אלי ציפורי בגלובס:

הרשימה שגיבש פלבר ממחישה את מה שכתבתי פה שוב ושוב. יוצאי האוצר, ובמיוחד אגף התקציבים, הם "מועדון סגור", הם "חונטה" שחושבת שהיא מורמת מהעם, שאנשיה הם נבחרי הציבור, אף שלא העמידו את עצמם לבחירה מעולם. ממכתבו של פלבר עולה שהם גם סוג של "חונטה פוליטית" . פלבר מייחס לכולם "אותם ערכים", הוא מעיד על כולם, כולל הוא עצמו, בחוסר צניעות מופגן ש"אתם נמנים עם אלה שחרדים לגורל המדינה". הוא מייחס לו ולכל פקידי האוצר לדורותיהם את מה שהוא לא מייחס לכל השאר. כן, הרי כל השאר הם מושחתים ומגעילים.

עכשיו, צריך להגיד שכל המהלך הזה הוא חוקי. מותר להתארגן לפעילות פוליטית בישראל, גם לעובדי מדינה לשעבר. במובנים מסויימים זה אפילו רצוי. חשוב גם להגיד שהעובדה שבין יוצאי אגף התקציבים קמה יוזמה לתמיכה באבי גבאי לא אומרת בהכרח משהו משמעותי על גבאי עצמו או על עמדותיו, אבל אני חושב שאפשר לראות בה עדות מסויימת ומטרידה למדי להלך הרוח של אנשי האגף, שהפך אותם לטעמי לאחת החבורות המזיקות והמסוכנות לדמוקרטיה הישראלית שפעלו כאן בעשרות השנים האחרונות.

 

ב. ועכשיו לחדשות המשמחות מהשבועיים האחרונים: אחרי החתימה על הסכם להגברת אספקת החשמל מישראל לאזור ג'נין באמצעות תחנת משנה חדשה, נחתם גם הסכם ישראלי-ירדני פלסטיני, שיאפשר לפלסטינים לרכוש במחיר מוזל אספקת מים נוספת של 32 מליון קוב לשנה עבור הגדה המערבית ורצועת עזה. בשביל קנה המידה: בהסכם הביניים (אוסלו ב') בסוף 1995 הוגדר שצריכת המים הפלסטנית השנתית היתה 118 מליון קוב, ושעבור צרכים עתידיים הם יקבלו עוד 70-80 מיליון קוב, 28.6 מתוכם במהלך תקופת הביניים (5 שנים). בשנת 2008 כבר צרכו הפלסטינים כ-200 מיליון קוב, כלומר יותר מאשר מה שהוגדר כצרכים העתידיים שלהם בהסכם.

ההסכם הזה הוא למעשה חלק מתוך הסכם ישראלי-ירדני-פלסטיני גדול יותר, שעוסק בפרוייקט "תעלת הימים", שעליו שלב מוקדם יותר בתכנון שלו כבר כתבתי כאן. לפי הדיווח מטעם מערכת ה-The Jordan Times (הכי מפורט שראיתי ברשת), תחת הכותרת המשמחת במיוחד "Bridge for Peace", הפרוייקט יתבסס על מפעל התפלה ירדני גדול שיוקם בסמוך לעקבה, ממנו תרכוש ישראל במחיר עלות 50 מיליון קוב (מתוך תפוקה של 85-65 מיליון קוב) לשנה לטובת היישובים בערבה, ובתמורה תספק לירדנים בעמק הירדן 50 מיליון קוב במחיר מוזל. המים המלוחים שיישארו לאחר תהליך ההתפלה במפעל הירדני יוזרמו בצינור לים המלח על מנת לעצור את ירידת המפלס שלו, ובדרך ישמשו להפקת חשמל תוך ניצול הפרש הגבהים בין הים האדום לים המלח.

אחרי שכל הצדדים ירדו מהסולם מגלה המתכות שהוצב בשערי הר-הבית, ישראל, ירדן והפלסטינים ישארו עם התשתיות המשותפות האלה – התשתיות לשלום. התצפיתן ממתין בקוצר רוח גם לאחד השלבים הבאים בתהליך, הגשר האמיתי לשלום שכבר נמצא בתהליכי ביצוע (או אפילו בניה), שיחבר את מסילת רכבת העמק המחודשת מבית שאן אל גשר שייח' חוסיין ואל רשת הרכבות הירדנית. במהרה בימינו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s