חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.
אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.
דמות הגיבור הבאה שמציג אריאל הורביץ היא דמותו של הרב מנחם פרומן
, כפי שהיא עולה מתוך השתתפות בשיעור שלו. הורוביץ פגש את פרומן כשהתארח כמוזיקאי בארבע שיעורים שלימד הרב פרומן, הראשון שבהם במאהל המחאה של האמהות החד-הוריות בירושלים, בקיץ 2011.
רגע לפני שכבה אור הנר הלהבה גדלה עוד יותר
אולי בגלל זה כולם מגיעים כל סופשבוע אל השיעורים
בחורות לבושות נונשלנט חיילים בחופשת השבת
יושבים על הדשא בסנדלים רק המורה בכיסא גלגלים
לרב החולה יש צחוק מתגלגל ורק מזה אתה מקבל שיעור
שיעור בזוהר
הורוביץ פגש בפרומן אחרי שכבר התגלתה בגופו מחלת הסרטן, שבעקבותיה נפטר כשנה וחצי מאוחר יותר. אני ראיתי את פרומן פעמיים, שתיהן מעל הבמה בעצרת הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין. הוא הופיע בגלימה לבנה ובכובע הפרווה הלבן שלו, דיבר על שלום, ובעיקר ניסה להפעיל את הקהל. הוא נראה לי מוזר. בשנה שלאחר פטירתו החליפה אותו על הבמה הרבנית פרומן.
הרב פרומן לא היה רב שגרתי. למעשה, הוא היה חוזר בתשובה (או בעברית-יהודית נכונה – בעל תשובה). מסתבר שבצעירותו היה אפילו קומונר בנוער העובד והלומד וחבר בקיבוץ האון. אני חושב שיש שני סוגים של חוזרים בתשובה:
הסוג הראשון הוא של מי שמחפשים תשובות. אנשים שמבקשים שמערכת החוקים ההלכתית-הדתית תכניס סדר בבלאגן ותחושת חוסר ההתמצאות שהם החיים שלהם. זה הסוג הלא מעניין, שעוסק רבות בהקפדה החדשה על כל דקדוקי ההלכה שעושים לו סדר (לעיתים קרובות יותר מאשר דתיים ותיקים, שמכירים את המקומות שבהם אפשר להקל) ומהסוג הזה מגיעים לרוב גם אלה שנלהבים לקרוא לאחרים לבוא בעקבות התשובה שמצאו.
הסוג השני הוא מי שחוזרים בתשובה כי העולם ה"חילוני" לא מסוגל להכיל את הצורך שלהם לדבר עם אלוהים. (דרכך אגב – טובי היוצאים בשאלה הם אלה שיצאו כי העולם הדתי לא היה מסוגל להכיל את הצורך שלהם לדבר עם אלוהים). יצא לי לפגוש כמה בודדים מאלה: חסידים אמיתיים. תמימים אמיתיים. הם לא אנשים פשוטים ולא אנשים שפשוט להם. בתשובה שלהם יש הרבה שאלות, ובגלל כל אלה המפגש איתם יכול להיות מחמם לב, פשוטו כמשמעו.
כנראה שפרומן היה מהסוג הזה. כנראה שלא סתם הוא מצא את מקומו בישוב המעורב ("דתיים" ו"חילונים") תקוע, שמשתייך (מוניציפלית וסוציולוגית יותר מגיאוגרפית) לגוש-עציון, שתושביו נחשבים ל"שמאלנים" מקרב המתנחלים.
יש משורר אחד קבצן שאוסף חסדים בעולם
הוא מעביר אותם דרך השיר אל המכשף האלכימאי
והמכשף היושב על ענן רוקם מהם את רצף הזמן
כך שהזמן הקצוב לכולם תלוי במידת חסדים בעולם
זה לא הגיוני – מישהו צעק. בדיוק – הרב צחק
שיגעון – יש סוד בשיגעון!
הבית הזה הוא פרפרזה על תוכן השיעור שהעביר הרב פרומן, על אגדה חסידית. יש משהו יפה ביכולת להביא סיפור בתוך השיר. כמו למשל הדרך שבה מביא מאיר אריאל תקציר מ"איים בזרם" בתוך "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ".
כאן מתארת האגדה מערכת משונה, שבה נרקם הזמן באמצעות חסדים העולים לשמיים באמצעות שירת המשורר שאוסף אותם. אם יתמו החסדים, יקטע הזמן. יחרב העולם. החופש הספרותי, המדרשי והפרשני הוא סוד כוחה של האגדה החז"לית, של מעשיות החסידים וגם של מעשיות החלוצים אנשי העליות הציוניות הראשונות, שמשתייכים לאותו ז'אנר ספרותי. אלה סיפורים חינוכיים, מלוטשים (בגרסתם העממית), שמטרתם לעורר שאלות, שיעוררו בחינה עצמית של הקורא את עצמו ואת סביבתו. לימוד הסיפורים האלה דורש להשתמש בהיגיון האנליטי רק בתנאי שהוא לא מצמית את החופש הפרשני, שהוא לא מפרק את מערכת חוקי הפיזיקה הפנימית של הסיפור. ניסיון לנתח אותם יביא למה שאמר א.ד. גורדון לגבי הטבע: אתה יכול לנתח אותו בניסיון להבין אותו, אבל לאחר הניתוח תגלה שהרגת את מושא הניתוח.
מנחם פרומן – הצחוק שלך המשוגע
כמעט שהדביק גם את אחמד יאסין אויבנו המושבע
נפגשת איתו והתפללתם יחד
אבל הוא לא רצה לחלום על ארץ שלום
הרב פרומן היה פעיל שלום, אבל במובן הדתי של המילה. הוא חשב שמקור הסכסוך בארץ הוא דתי, ולכן שפתרון הסכסוך יבוא מתוך דיאלוג בין אנשי דת יהודים ומוסלמים, ופעל לקדם דיאלוג כזה.
אין לזלזל בגישתו הדתית לסוגיה. רבים מאנשי "מחנה השלום" ה"חילונים" ניגשים לשאלת הסכסוך ופתרונו מנקודת מבט "דתית" לא פחות: הם חושבים שהסכסוך נובע מאיזה "חטא קדמון" שיש לתקנו (לא תמיד הם מסכימים לגבי קדמוניותו של החטא: 67? 48? 17?). הם מקדשים (או מנאצים) ועובדים בדבקות אלילים מעשי ידי אדם: "הכיבוש", "ההתנחלויות", "הקו הירוק". הרב פרומן, ויש לו ממשיכים באזורו, ביקש להתחיל את השלום לא במסגרת הפוליטית אלא ביחסים האנושיים שבין השכנים, יהודים וערבים.
השורה האחרונה בבית מזהה לטעמי את מקור כשלונו (או לפחות אי-הצלחתו)של פרומן בפעילות השלום שלו: גם אליה הגיע כאיש תמים, כאיש מאמין, איש מאמין שמאמין שגם שאר המאמינים תמימים כמוהו. אבל לא כל הדתיים תמימים כמוהו. לא בקרב היהודים, ולא בקרב המוסלמים. אצל רבים מהם משמשת הדת לא כדרך לדבר עם אלוהים, אלא ככלי לשלוט על בני-אדם. טיפוח המימד הדתי (הזניח לטעמי) של הסכסוך הוא בסך הכל עוד כלי עבורם לחיזוק השליטה הזו. אין להם ענין בחלום על ארץ שלום.
נגן איזה שיר אומר לי הרב אתה המשורר הקבצן עכשיו
עוצם את עיניי מתמכר לצלילים – מולי על הדשא בסנדלים
בחורות לבושות נונשלנט חיילים בחופשת השבת
אומר לעצמי תוך כדי שיר לו רק נראתה כך כיכר בכל עיר
עם דף הלימוד העובר בין כולם כמו ג'וינט שגולגל בו סוד מעולם אחר
הורוביץ סיפר שהבין את רוחו של הרב פרומן כשזה ביקש ממנו לפתוח את השיעור המשותף בשיר, במקום לפתוח אותו בעצמו. לפי הורוביץ, אמר לו פרומן שהרגש צריך להוביל לפני השכל, וכך הבין שהוא לא משתתף בשיעור תורה חמור סבר אלא בהופעה.
תיאור הקהל המעורב המשתתף בשיעור והאווירה בו מתחברים לי לשאלה של אופי השבת בישראל, שעולה שוב ושוב בדיון על פתיחת או סגירת חנויות ומרכזי בילוי בשבת (כשהמגמה היא כמובן עוד פתיחה, עוד מסחר ועוד העסקה בשבת). בינתיים רבים מהמוזיאונים והמתנ"סים סגורים, והתחבורה אל שמורות הטבע והחופים מושבתת. ואני לוקח איתי את הדימוי של השיעור הזה – שלא צריך להסתפק בחומרים מהזוהר. בדף הלימוד הזה יכולים לעבור סודות מעולמות יהודיים-עבריים ואחרים רבים השלובים אלה באלה – ואת האמירה "לו רק נראתה כך כיכר בכל עיר"!
שיגעון – יש סוד בשיגעון
חלום – על ארץ שלום
פרומן – מנחם פרומן
עוד דברים על הקשר בין הורוביץ לפרומן שלא נכנסו כאן אפשר לקרוא בדברים שכתב במלאת שבעה ימים לפטירתו של פרומן.
***
את כל הרשומות בסדרה אפשר לראות כאן.
עמדת תצפית 