בוחרים יו"ר – סיבוב ראשון

ביום שלישי הקרוב גם אני אצביע בסיבוב הראשון של הבחירות לראשות מפלגת העבודה. בשורות הבאות לא אנסה לשכנע את הקוראים חברי המפלגה למי כדאי להצביע, אלא להסביר מה ההגיון שמנחה אותי. כמו בכל מערכת בחירות כמעט, קשה למצוא מועמד ללא חסרונות משמעותיים, וספקולציות שונות מוסיפות בכל מקרה שיקולים "טקטיים" שצריך להחליט אם להתחשב בהם. 

בתור התחלה, ההגיון המנחה שלי מוריד מרשימת האפשרויות את החברים קרובי, בן-זקן ודיין (ועמירם לוין שעשה טובה והוריד את עצמו) שלא מתמודדים על ראשות המפלגה אלא היו מוכנים להשקיע כ-10,000 ש"ח באפיק פרסום יצירתי, ואת אראל מרגלית שגם מאמין שהפתרון לבעיות ישראל צריך להגיע מהשקעות יזמיות פרטיות וגם מעסיק יועץ תקשורת שמבחינתי הוא עילה לסילוק מהמפלגה.

נשארנו עם הרצוג, גבאי, פרץ ובר-לב.

הרצוג הוא פוליטיקאי שיש לי הערכה רבה (שמבוטאת לעיתים קרובות במילים פחות נקיות) למיומנות שלו כפוליטיקאי, אבל הוא מייצג את רעיונות הניו-לייבור (קפיטליזם חברתי) שבמידה רבה הביאו את מפלגות השמאל הותיקות באירופה לחורבנן הנוכחי. ההתנהלות הפנימית שלו במפלגה לאחר ההישג היחסי בבחירות לכנסת (שהיה סביר להניח תקרת הזכוכית של קהל היעד שאליו פונה הרצוג)  היא מבחינתי בין שערוריה למחדל, והחזון שהוא מציע במקרה שינצח הוא ביטול המפלגה: איחוד עם הגוף הלא דמוקרטי של התנועה ופריימריז פתוחים (כלומר, כאלה עם יתרון מועצם לכסף) שבהם יש סיכוי סביר שיאיר לפיד או טיפוס דומה יבחר להוביל את "הגוש" המדומיין שאמור לנצח את נתניהו.

עכשיו אפשר להתחיל להיות רציני.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." – אמר החתול

הציטוט הוא מעליסה בארץ הפלאות כמובן, וההקשר הוא שכשאני ניגש לבחור בין המועמדים, אני שואל את עצמי מה בעצם המטרה שלי בבחירות האלה. אני מציע לסמן שתי אפשרויות שונות לבחירה בין המועמדים הרלוונטיים, לפי שתי מטרות שונות:

א. את המטרה הראשונה אכנה "לגנוב בחירות" – כלומר, בוחרים מועמד במטרה שיוביל את המפלגה לניצחון בבחירות הבאות לכנסת. הרצוג קורא לזה "מפץ", אחרים "סחף", לא משנה. הרעיון הוא שמועמד מסויים יצליח לגייס תמיכה של מצביעים נוספים שתמכו עד עכשיו במפלגות אחרות, להגדיל באופן משמעותי את מספר המנדטים בבחירות הקרובות, כך שהמפלגה תהיה הגדולה ביותר ותוכל להרכיב את הממשלה.

לפי ההגיון הזה, אני מציע להניח בצד את עומר בר-לב, שמכל מה שאני שומע עליו הוא מצטייר כבחור זהב, וגם מחזיק בעמדות הנכונות פחות-או-יותר, אבל אני לא רואה אותו כדמות שמוביל סחף כזה, והוא גם לא בשלב הזה מבחינת הנסיון הפוליטי שלו עד כאן. אני גם לא רואה את הרצוג מצליח (או מנסה באמת) לפרוץ את מחסום הזכוכית של הקהלים שאליהם פנה עד כה. בין גבאי לפרץ, במדדים הרלוונטיים למי שזו המטרה שמנחה אותו בבחירות האלה, הנטיה שלי היא לחשוב שלגבאי יש דווקא יתרון. בהסתכלות המוזרה שנכפית במידה רבה על מפלגת העבודה מבחוץ, שניהם לא מייצגים את השמאל הלבן השבע (אני נמנע כאן מכינויים עדתיים, אבל הם מצלצלים לכולכם בראש), ולכן על פניו אטרקטיביים יותר לקהלים חדשים. גבאי נהנה מיתרון "האדם החדש" שלא סוחב איתו בזיכרון הציבורי משקעים של עשורים במערכת הפוליטית, ונתפס כחריג חיובי בתוך ממשלת נתניהו. בנוסף, הוא לא מפחיד את ההון כמו פרץ עם השפם והעבר כיו"ר הסתדרות. אם יש משהו בעבר של גבאי שמעיד עליו, הוא מעיד שהוא יודע לשחק (טוב מאוד) לפי כללי המשחק של ההון. התוכנית הכלכלית-חברתית שהוא פרסם, מלבד כמה שאריות ליברליות שכנראה לא נמחקו בעריכה מהגרסה הקודמת, מצליחה לקרוץ יפה לכל הכיוונים: גם לעשירונים הנמוכים (רווחה), וגם למעמד הביניים (תמריצים והקלות מס).

אבל…

כל ההגיון הזה, שמוליך כמה מחברי לא רק לתמוך בגבאי, אלא גם לנסות להציג אותו כסוציאל-דמוקרט (אני חושב שמה שכתבתי עד עכשיו הוא הצדקה הרבה יותר סבירה למי שרוצה לתמוך בו), נשען על הבחירה הראשונית להמר על ניצחון בבחירות הקרובות. מכיוון שאנחנו יודעים מה מצבו של השמאל-הסוציאל דמוקרטי במציאות, אין לנו אלא להניח שהימור כזה הוא הימור מאוד מרחיק לכת. אורי אמיתי כתב על זה יפה בפייסבוק, וההגיון בפוסט שלנו מוליך אותנו אל המטרה האפשרית השניה בבחירות הקרובות. רגע לפני שנעבור אליו, אני מבקש להזכיר שכשלון בהימור שמטרתו "לגנוב בחירות" עלול להשאיר אותנו עם הפסד נוסף ועם מפלגה בראשות אבי גבאי, שעד לא מזמן הביע ספק בצורך במנגנון מפלגתי דמוקרטי, ומהלך הקריירה שלו (איש רגולציה באוצר ->מגזר פרטי בתחום שעליו פיקח->צבירת הון אישי ניכר) אמור להוביל מבחינתי בסבירות גבוהה יותר לכלא מאשר לראשות מפלגת העבודה.

ב. את המטרה השניה אכנה "מפלגת אופוזיציה מתפקדת" – וזה הרבה יותר ממה שהיה לנו בשנים האחרונות (כלומר, מטרה לגיטימית בהחלט).

מפלגת אופוזציה מתפקדת לא תראה כמו אוסף האינדיבידואלים שיש לנו היום שבו כל אחד עוסק לבד בפינתו האישית החשובה למדי, אלא פעולה מתואמת. פעולה שלא מגיבה לספינים של הממשלה, אלא מייצרת ומנכיחה סדר יום ציבורי שמאתגר את הממשלה. פעולה שמציבה מצע מפלגתי ברור ומוסכם (ולא תוכנית מדינית ותוכנית חברתית אישית של מועמד), שמציב אלטרנטיבה ברורה ומעשית למדיניות הממשלה. פעולה מתואמת שבה יש חלוקת תחומי עיסוק מסודרת, שבה חבר כנסת מוביל את העיסוק בתחום מסויים, מסומן כמועמד לתפקיד השר העתידי בתחום, ופעולתו מגובה על ידי שאר חברי הכנסת.

אם זו המטרה בבחירות הקרובות, זה הזמן לשאול מי מסוגל לעשות את זה.

להרצוג היה את הצ'אנס, והתוצאה לפנינו. גבאי בכלל לא קשור למפלגה, ומבחינתי הוא לא רלוונטי לעניין הזה (ספק אם זה בכלל יעניין אותו). מבין המועמדים, פרץ הוא המועמד עם המחוייבות הסוציאל-דמוקרטית האמינה ביותר מבחינתי. טיעונים כמו "אבל כשהוא היה בממשלה הוא לא עשה מספיק…" הם ניצול הזדמנות של יריבים, אבל לא מדד טוב לפוליטיקאי שמטבעו מוגבל ביכולותיו, בוודאי בממשלה שלא הוא הוביל. לעומת זאת, עזיבתו את המפלגה אל התנועה בפעם הקודמת, לאחר שהגיע "רק" במקום השני בבחירות הפנימיות במפלגה, היא עדות קשה ליכולת שלו ליצור את איכות העבודה המפלגתית המשותפת שהייתי רוצה לראות. את הצעד הזה הוא מגדיר עכשיו כאחת הטעויות הקשות שהוא עשה בקריירה שלו, ואני מקווה שהוא אכן למד ממנה, אבל הצד שאני מבין שהוא לקח במערכות הבחירות הפנימיות האחרונות (מזכ"ל מפלגה, יו"ר הסתדרות, אולי גם יו"ר משמרת צעירה, אני לא מספיק בקיא) לא מעיד טובות על היכולת או העניין שלו לשתף פעולה עם כוחות סוציאל-דמוקרטיים אחרים במפלגה. אני רחוק מלחשוב שזו אחריותו שלו בלבד, ואת אותם דברים הייתי אומר על הצד השני אם היא הייתה מתמודדת, ובכל זאת זה ליקוי שגורם לי להטיל ספק במסוגלות של שני המתיימרים להניף את הדגל הסוציאל-דמוקרטי באופן אפקטיבי.

ההבנה הזו משאירה אותי עם עומר בר-לב, שגם הציב את ההתנהלות המפלגתית כאחד היעדים הבולטים שלו כיו"ר מפלגה אם יבחר. מכיוון שהוא לא עמיר פרץ ולא שלי יחימוביץ, אני מקווה שהובלה שלו תאפשר לשניהם להניח בצד את שאלת ההנהגה ולהתפנות לעבודה מעשית לקידום האג'נדה ששניהם מייצגים (אם מי מהם ינצל את ההזדמנות כדי לערער על ההנהגה בסיטואציה כזו, זה ירשם באופן אפילו חמור יותר לחובתו מבחינתי).

***

אז בשורה התחתונה, הנטיה שלי היא להניח שהתקווה "לגנוב בחירות" במערכת הבחירות הבאה לכנסת היא יותר משאלת לב של חוסר סבלנות למצב המדכדך שלנו מאשר תרחיש ריאלי, ולכן אני נוטה לסמן לעצמי לבחירות הנוכחיות את המטרה השניה, ולתמוך בסיבוב הראשון בבר-לב (בין השאר, כי אני רוצה לראות אותו בעמדה בכירה במפלגה גם אם לא יעמוד בראשה).

על הסיבוב השני שאני צופה (אני מתקשה לראות תרחיש של ניצחון של מי מהמועמדים בסיבוב הראשון, אלא אם תהיה פרישה וחבירה דרמטית ביומיים הקרובים, וגם אז זה בספק) אין לי מילה להגיד לפני שאדע מי המתמודדים בו.

בכל מקרה, יהיה יו"ר המפלגה החדש מי שיהיה ב-11.7, אני מצפה ממנו לאותם הדברים שלהם אני מצפה מהמפלגה מאז הבחירות האחרונות:

  1. לאמץ וליישם את ההצעה שלי להקים ממשלת צללים.
  2. לגבש מצע כלכלי-חברתי סוציאל-דמוקרטי שיהווה את הקווים המנחים של ממשלת הצללים בתחום זה, שעיקריו: ביטול כללי ההוצאה; הרחבה דרמטית של ההוצאה הציבורית האזרחית על בסיס גידול במיסים הפרוגרסיביים (וגרעון במקרה הצורך); הלאמת ניהול ניצולם של משאבי הטבע של המדינה, תחום ייצור האנרגיה והמים ותשתיות התחבורה העיקריות; שמירה על בעלות הלאום על הקרקע והרחבתה; הקמת "שחקן מדינתי" שיפעל במסגרת השוק בכל תחומי הכלכלה העיקריים ובראשם המגזר הפיננסי; ניהול מדיניות של תעסוקה מלאה; תמיכה בעבודה המאורגנת הדמוקרטית והקואופרציה; ושאר דברים קטנים יותר.
  3. לגבש מצע מדיני ברוח המצע המדיני של עמדת תצפית שיהווה את הקווים המנחים של ממשלת הצללים בתחום הזה.
  4. לערוך שינויים במבנה הרשימה לכנסת, כך שיגבירו את הייצוג לעניים, לאנשי עבודה מאורגנת ולאנשי השלטון המקומי בפריפריה, ברוח הסעיף החמישי בדברים שכתבתי בסיכום הבחירות האחרונות, דבר שיפתור להבנתי מראש הרבה משאלות הייצוגיות של הרשימה בנוגע לעדות, מיעוטים ומגדרים.

 

סביר להניח שאתאכזב.

***

בקשה בנוגע לתגובות: אני מזמין להגיב ביחס להגיון שהצגתי. אל תהפכו את זה לבמה לקמפיין בחירות של מי מהמועמדים.

 

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “בוחרים יו"ר – סיבוב ראשון

  1. אני אכיר טובה לאבשלום, או לכל אדם אחר שייתן לי, כאן או בפרטי, קישור למקום כלשהו שבו עמיר פרץ מגדיר את העריקה ל"התנועה" כ"אחת הטעויות הקשות שהוא עשה בקריירה שלו". כוונתי למקום פומבי וגלוי. מה פרץ אומר לאנשים הקרובים לו בחדרי חדרים לא מעניין אותי בהקשר זה.

    • וכדי שאבשלום יאשר לי את התגובה אדגיש, שהעריקה ההיא היא אחת הסיבות העיקריות לקבוע שפרץ לא ראוי להנהיג את המפלגה (מבלי לערער בכך, אגב, על מחויבותו הסוצילא-דמוקרטית או על תרומתו למעמד העובדים הישראלי). לכן, נחוצה (לפחות) מראית עין פומבית של חזרה בתשובה על מנת שאפשר יהיה לשקול את מועמדותו. ובכך לא אמרתי למי כדאי להצביע, או למי אני מתכוון להצביע, או האם בכלל אצביע.

      • אני מקבל את ההסתייגות של יפתח לגבי (אי) הפומביות היחסית של התשובה הזו של פרץ. כמו שציינתי, אני מבין שהעמדה שלקח במערכות הבחירות הפנימיות האחרונות לא מעידה לטובה על תיקון בהיבט הנכונות/היכולת לפעול ביחד.

    • שלום יפתח.

      בפאנל של חוג תלמים באולפ מלא הוא אמר שזו הייתה טעות שהוא עזב לתנועה. להלן קישור לסרטון בפייסבוק, ראה מדקה 51:30

        • נו… מספיק בקושי. הנה הציטוט מהכתבה. סרטון הוידיאו הוא רק טיפ-טיפה יותר משכנע.

          "אינני חף מטעויות. אני גאה מאוד על המאבקים האידאולוגיים שקיימתי. הייתי מוותר על חלק מהמאבקים הפרסונליים. אבל מעולם לא עשיתי מהלך פוליטי שנועד לשרת מהלכים אישיים. אני עזבתי את העבודה לאחר שנבחרתי בפריימריז. זו לא הייתה ההחלטה הפוליטית הטובה ביותר. אני בהחלט מגיע עם ניסיון רב גם בהצלחות פוליטיות. המעבר לתנועה היה טעות".

  2. אני מזדהה עם חלק מהדברים, מלבד דבר אחד – הבעיה המרכזית של מפלגת העבודה היא הסקטוריאלית שלה בתור המשכה של מפאי האחוסלית. (כן מפאי הקימה את המדינה נכון. אבל מה קרה בשנות ה60-70-80-90?
    תקרת הזכוכית למזרחים, כיפוף ההסתדרות למרותה, מהלכי ההפרטה של 85 ואילך, האדרת הקיבוצים למרות שזה כבר הרבה פחות הגיע להם, ועוד ועוד)

    לכן אני חושב ששיקול רציני הוא איך מוציאים את מפלגת העבודה מהמורשת הזו?

    לאורך כל השנים גם העבודה וגם הליכוד ייצגו אנשים עניים ומהפריפריה באמצעות אליטה אשכנזית. זה נהיה ממש צורם עכשיו עם ביבי.

    קיצר בר לב הוא עוד חבר במועדון היוקרה המלוכתי והאמיד שבא לייצג חלשים. רק מחזק את הדימוי (והמציאות).

    לכן בעיני זה חייב להיות עמיר או גבאי.
    מכיוון שגבאי הצהיר עד לפני מספר חודשים על אג׳נדה נאו ליברלית ועכשיו כאילו נהיה סוציאל דמוקרט גדול (ראו טורה של אבירמה גולן בהארץ), עמיר הוא הבחירה המועדפת מבחינתי.

    • עם כל הסלידה שלי מפוליטיקת הזהויות שמאפשרת לאנשים להצדיק את אי הצבעתם היום בדברים שקרו לפני 30 שנה, אני נאלץ להסכים שהגישה האיומה הזו הביאה אותנו כנראה למצב שבו כדי להביא כמות ניכרת של קולות "מזרחיים" במפלגה, צריך להעמיד בראשה יו"ר "מזרחי" (אולי גם מעדה ספציפית, אבל לא משנה…), ושבהקשר הזה ההסתכלות הגזענית הזו בהחלט משחקת לרעתו של בר-לב (ואני בכלל לא בטוח כמה הוא אמיד כמו שציירת אותו, כנראה קצת יותר מפרץ, בטוח שהרבה פחות מגבאי).
      דרך אגב, ציד הממותות הנכחדות של מפא"י ממשיך בלי קשר להרכב המפלגה – אנשים טוענים נגדה שהיא אחוס"לית גם אחרי שני יו"רים "מזרחים" ורשימה לבחירות האחרונות שהמפלגה היחידה שהיו בה יותר "מזרחיים" היתה ש"ס.
      הבעיה של מפלגת העבודה לטעמי היא לא שהיא לא מציעה ייצוג מגוון מספיק מבחינה עדתית, אלא שהיא לא מציעה חזון משותף שמושך אליו אנשים מכל העדות מכיוון שהוא מתעלה מעל משחק הזהויות הזה ומציע זהות חדשה, לא עדתית.
      עם זאת, אנחנו נשארים עם השאלה שאיתה התחלתי – מה המטרה?
      אם המטרה היא להיות המפלגה הגדולה ביותר ולהרכיב את הממשלה הבאה, אני מצטרף להערכה שבנקודת הזמן הנוכחית לפרץ יש סיכוי יותר טוב מלבר-לב (אבל אז האג'נדה הכלכלית המפוקפקת של גבאי היא לא דווקא שיקול לרעתו), אבל כמו שציינתי ברשומה – אני מעריך את הסיכוי של פרץ בתחום ה"נמוך מאוד". אני חושש שאם הוא יביא שוב את שבעת המנדטים החדשים שהביא ב-2006, אפילו אם 7 המנדטים שברחו ממנו באותה מערכת ישארו, והוא ינהיג את האופוזיציה במשך 2-4 שנים, אנחנו צפויים להגיע לבחירות שאחריהן עם שבעה מנדטים חדשים ומאוכזבים מאוד.

  3. 1. ניתן להביא את הקריטריון לבחירה בין המועמדים על פי סיכויי המפלגה בבחירות הבאות – עד לאבסורד. אם נתניהו יבחר לראשות המחנה הציוני – סיכוי המפלגה לנצח בבחירות הבאות יעלו פלאים. (כנ'ל ליברמן וסער).

    2. בהמשך העיסוק בקריטריון זה – גם הרצוג וגם פרץ קיבלו סיכוי לנצח בבחירות כלליות את המפלגות האחרות – ונכשלו. מאוד לא ברור לי על מה מתבססת ההנחה שבניסיון הבאה שלהם התוצאה תהיה שונה. (מה שמזכיר אסוציאטיבית את ההגדרה לטפשות ו/או לשגעון – לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה).

    3. *אם* מגדירים את המטרה העיקרית לשאוב מנדטים מיש עתיד של לפיד – ניתן להניח שמצביעי מפלגה זו לא ינהו בהמוניהם אחרי עמיר פרץ או אחרי אראל מרגלית. הרצוג כבר ניסה את כוחו מול לפיד – ונכשל.

    4. כנראה שהתוצאה הרצויה לנתניהו היא הרצוג או עמיר פרץ או אבי גבאי. הסיכויים הגדולים ביותר שיחברו לקואליציה ברשותו.

    גילוי נאות: איני מצביעת מפלגת העבודה ואיני תומכת בה. אבל, אני מעדיפה אותה על מר'צ ועל יש עתיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s