עוד על משבר עזה

כמו איזה פרס יקר שכולם נאבקים עליו, או למעשה, כמו איזה מצורע שכולם מנסים לשמור מרחק ממנו, או גם וגם, רצועת עזה –  אחת מפיסות האדמה האומללות ביותר באזור (באדיבות תנועת ההתנגדות האסלאמית, פטרוניה המתחלפים באיראן ובקטאר ובסיוע קל של כמה גורמים בישראל) – שוב חוזרת לסדר היום. 

כתבתי על זה קצת לפני כמה ימים, ועכשיו נרחיב מעט.

בתקשורת הישראלית אפשר לראות בימים האחרונים עיסוק בכך שישראל "החליטה לקצץ את אספקת החשמל לרצועת עזה". אצל מי שמנסים להרחיב מעט, מסבירים שזו הסכמה למעין בקשה של אבו-מאזן. ברדיקליה ה"שמאלית" עוד לא הכריעו בויכוח האם זו אחריות ישראלית באמצעות קבלן הביצוע שלה ברמאללה, או אחריות ישראלית בגלל שהיא פועלת כמו קבלן הביצוע של הפרטנר לשלום מרמאללה (אבל יש הסכמה שאין חמאס, ואין אחריות פלסטינית על כלום).

בכל מקרה, אני מציע בתור התחלה להעמיד את הדברים על דיוקם, כי אפילו ברדיקליה מסכימים שישראל משרתת אינטרס פנים-פלסטיני של אבו-מאזן. בכל מקרה, כדי לדייק את הדברים, הצגת הסיטואציה כאילו ישראל החליטה לקצץ את אספקת החשמל לרצועה היא חצי אמת שגרועה בערך כמו שקר. המציאות ברצועה היא שתחנת הכוח המקומית לא עובדת לא בגלל ישראל, אלא בגלל שקטאר וטורקיה הפסיקו לשלם על הדלק שלה. החל מתחילת יוני, אבו-מאזן אמר שהוא מתכוון לקצץ 40% מהתשלום של הרש"פ לחברת החשמל של ישראל עבור החשמל שהיא מעבירה לרצועה, בנימוק שהחמאס הקים בעקבות בחירת יחיא סינוואר ממשלה עצמאית בעזה, ומכיוון שהוא גובה מיסים ותשלומים על חשמל מתושבי הרצועה ולא מעביר אותם לרש"פ, היא לא מוכנה לשאת בעלויות החשמל של עזה (בעיקר עלויות המס על הדלק).

כלומר, ראוי להציג את הדילמה שעמדה בפני ישראל ככזו: לא האם לקצץ את אספקת החשמל לעזה, אלא האם לספק לחמאס חשמל בחינם. עכשיו, הסכסוך הפנימי הזה בין אבו-מאזן ברמאללה לחמאס בעזה אולי לא מטריד את הרדיקליה (כי מבחינתה שניהם כבושים על ידי ישראל), אבל ממשלת ישראל נאלצה לבחור צד בסיפור הזה, והיא בחרה, במידה רבה של הגיון בינתיים, את הצד של הרש"פ.

אבל אם אנחנו כבר כאן, הנה דבר מעניין, והוא מופיע כמובן ב"נקודת העיוורון" לגבי כל סיפור המשבר ההומניטרי של עזה – גבול מצרים. אז קודם כל, מסתבר שגם מצרים משתתפת במשחק הלחץ של אבו-מאזן, ומתכוונת להפסיק את אספקת החשמל ממצרים לרצועה (לפי פרסומים מסויימים "לצורך עבודות תחזוקה"), אבל כמובן תהיה מוכנה לפתור את הבעיה תמורת שיתוף פעולה בטחוני.

בכל מקרה, ברור שכל מהלך הלחץ הזה על החמאס בעזה לא מנותק מההקשר האזורי של הלחץ על קטאר, ובמקרה של מצרים מההבנה שהחמאס גם משתף פעולה עם הגורמים שנלחמים בה בצפון סיני ומסייע להם. והדבר המעניין באמת הוא האם מצרים מתכוונת לנצל את ההזדמנות כדי לקדם פיתרון יצירתי לכל הסיפור של רצועת עזה, כי גם היא (והיא כנראה לא היחידה באזור) לא מרוצה מאבו-מאזן, ולא בונה עליו לטווח ארוך. למצרים יש נציג עזתי שיושב בקהיר אחרי שסומן כיריב של אבו-מאזן – מוחמד דחלאן. יוני בן מנחם פרסם, שלפי בכיר חמאס המצרים שיתפו את דחלאן בפגישות עם נציגי חמאס שבאו לקהיר לדון בהסדרת היחסים מול מצרים. לפי מקורב לדחלאן, נראה שהמצרים מציעים הסדר שישאיר את האחריות על נושאי הפנים ברצועה בידי חמאס, אבל יציב את דחלאן כאחראי על קשרי החוץ של הרצועה וניהול מעברי הגבול עם מצרים וישראל, ומולו המצרים יהיו מוכנים לאפשר לחמאס לפתור את בעיית המשכורות של פקידיה, לפתור את בעיות האנרגיה של הרצועה ולפתוח את מעבר רפיח, כשבשלב הבא תכונס בעזה ישיבת מועצה מחוקקת שתסיר את הלגיטימיות של שלטון אבו-מאזן.

אם מצרים מתכוונת ללכת באמת בכיוון הזה, ואם הוא יקבל גיבוי ממדינות ערביות נוספות, המשמעות היא שינוי יסודי בעמדת מדינות ערב ביחס לשותף הרלוונטי בזירה הפנים פלסטינית.

אני חושב שכמו בהרבה מקרים בעבר, מדינות ערב בוחשות לפי האינטרסים שלהן בסכסוך הפנים-פלסטיני, וישראל במובן מסויים ניצבת מהצד וסופגת את הריקושטים והאשמה. אבל מכיוון שפיצול הפנים פלסטיני הוא חסם בפני כל התקדמות מעשית לפתרון הצרות מול ישראל, פתרונות יצירתיים (במיוחד עם ישענו על הסכמה ולחץ של מדינות ערב השכנות) יכולים אולי לסלול את הדרך ליציאה מהמבוי הסתום.

***

בהקשר קרוב: כמובן שכל העיסוק במשבר ההומניטרי ברצועה, ובמיוחד בעקבות ההחלטה הישראלית, מעלה את השאלה האם המתיחות הזו לא תביא לסבב חדש של עימות צבאי מול ישראל.

אבו-מאזן למשל יכול לשחק את משחק הלחץ שלו, כי הוא מניח שהוא ירוויח מכל התרחישים: או שהחמאס יתכופף מולו, או שהוא יפתח בעימות מול ישראל, יוכה שוב ויתן לאבו-מאזן הזדמנות להשמיץ גם את חוסר האחריות של החמאס וגם את האכזריות של ישראל. אבל יש עוד משתנה אחד שצריך לקחת בחשבון: אני מבין שבימים אלה ישראל הולכת ומתקדמת בפריסת המכשול סביב הרצועה שצפוי לתת מענה לאיום המנהרות החודרות. בהנחה שפרוייקט המנהרות הוא פרוייקט אסטרטגי שהחמאס השקיע בו משאבים רבים, ככל שיושלם מכשול אפקטיבי כזה, כך יצטמצם חלון ההזדמנויות שבו החמאס יוכל לעשות בו שימוש לפני שהההשקעה בו תרד לטמיון. אני מניח שגם בזרוע הצבאית של החמאס לוקחים את זה בחשבון, ולמרות שאני לא חושב שזה בפני עצמו יביא אותם לנצל את המנהרות לפני שהפוטנציאל יאבד, זה יכול להיות תמריץ נוסף במערכת השיקולים. מהצד השני, תמריץ לשמור על השקט היא מדיניות התגובה הלא-פרופורציונלית שבוצעה מול החמאס מאז שליברמן נכנס למשרד הביטחון, לפיה תקריות ירי מקומיות (ביוזמת ארגונים אחרים) נענו בפגיעה כואבת במטרות של החמאס ולא בהפצצת גבעות חול נטושות. המדיניות הזו יכולה להקטין את הסבירות שהחמאס ינסה לפתוח בהתגרות מצומצמת בתקווה ליצור עימות מקומי קטן ומוגבל שיביא ללחץ להקל על מצוקתו.

לקריאה נוספת בנושא הזה, ובעיקר סביב השאלה האם שוב תפרוץ בעזה מלחמה בקרוב, אני ממליץ מאוד לקרוא את הסקירה של אבו-עלי, אחד הכותבים המעניינים ברשת בנושאים האלה.

 

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “עוד על משבר עזה

  1. זאת אומרת שעומדות להיות לנו שתי מדינות פלסטיניות, (או בעצם ארבע אם נכניס למספור את ירדן ואת
    פלשטינה (א"י)). למרדכי קידר יש הצעה לפצל את הרשות בגדה ל כ7 מובלעות עצמאיות שסולדות אחת את השניה.
    אולי זה הפתרון, כל אחת תהיה קטנה מדי מכדי להטריד יותר מדי

  2. מוזרה לי ההתעלמות מהעובדה שרצועת עזה, בה כשני מיליון איש ונמצאת במגמת צמיחה דמוגרפית מהירה וחסרת אחריות, אינה יישות ברת קיום כלכלי.
    אין בה תעשיות ייצוא, בנקאות או תיירות – וכל שאר הפנטזיות ששררו בעת ההחלטה על ההתנתקות, והן כנראה גם לא יצמחו בה. אין לה אפילו מספיק מי שתייה, שלא לדבר על מים לחקלאות.

    היא למעשה חייה מצדקה, מתרומות ומהשכרת "חייליה" למשימות צבאיות עבור מדינות אחרות.
    הסיבה היחידה בשלה תושביה מקבלים יותר תרומות לנפש מאשר תושביה המאוד עניים של תימן, קרן אפריקה ומרכז אפריקה (שחלק מתושביהן מתים מרעב ומצמא) היא תמיכת מדינות ערב ב"מאבקם הצודק" ביישות הציונית (ודרכן גם של האום שייחד אותם מכל שאר פליטי העולם וצאצאיהם), וה"חזון" שבבוא היום יצליחו להשתלט על אדמות ישראל ועושרה.
    אם יניחו את נשקם – סביר שזרם התרומות לעזה, בו היא כל כך תלויה, יפחת משמעותית.

    המסקנה העגומה היא שהעזתים אינם מסוגלים, אפילו אם ירצו, להפסיק את פעולותיהם נגד ישראל.
    מסקנה עגומה שנייה היא שהעולם הערבי עסוק מדי בצרותיו הפנימיות ובהשלכות ירידת מחירי הנפט מכדי להמשיך לתמוך בהם בהיקפים להם הורגלו.

    אם, ורק אם,רמת הפריון לאישה עזתית תצנח לפחות משיעור התחלופה (2.1 ילדים לאישה), כמו בחלק מהמדינות המוסלמיות, אסיק שהם מבינים את חומרת מצבם ומתחילים לנקוט בצעדים ריאליים לשיפור מצבם.
    עד אז אניח שמה שהיה הוא שיהיה.

    ###############################################

    פוסט שלהערכתי יעניין כל מי שמנסה להבין ו/או לתקוף את הכלכלה הקפיטליסטית ומנגנוני הפעולה שלה. מהבלוג דברים מעניינים שקראתי.

    https://stuffshaireads.wordpress.com/2017/06/14/אדם-סמית-דמוגרפיה-ומקיאבלי/

  3. פינגבק: הבט סביב: המאבק (האמיתי) על הריבונות בהר הבית | עמדת תצפית

  4. פינגבק: על סדר היום: פלסטינים ופרות חלב | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s