השיר החשוב של התקופה – ב' – הכוכב של דויד

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס. 

השיר השני של האלבום, שהוא גם הסינגל הראשון שיצא מתוכו, הוא "הכוכב של דויד", שעוסק לכאורה במשלחת הסיוע הישראלי לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי בינואר 2010, ומשתתף בו גם הראפר ההאיטני SILA.

אם בכלל יש למעלה אלוהים כנראה שהוא לרגע קט מצמץ
כך קרה שהיפה שבאיים ביום בהיר אחד לפתע התפוצץ
אנשים שיצאו משם חיים יצאו שבורים בנפש ובגוף
והאיטי היפה שבאיים הפך לגהינום אפל אחוז טירוף

ב-12.1.2010 הכתה רעידת אדמה בעוצמה 7 בסמוך להאיטי, שגרמה לנזקים עצומים: לפחות 46,000 הרוגים (לא מצאתי מספרים מוסכמים, והערכות מסויימות הגיעו ליותר מרבע מילון הרוגים), כרבע מיליון פצועים, ומיליוני אנשים שבתיהם נהרסו.

תוך כמה ימים שוקע האבק ודמויות יוצאות מבין ההריסות
כל נפש לעצמה עכשיו במאבק מעט ידיים והרבה מה לעשות
כל הכוכבים הכזיבו אבל השמועה אומרת שבכל זאת יש כוכב
שעוד ממשיך לזרוח וכדאי לך בכוח להגיע עד אליו

זירות אסון טבע גדול הן מקום רע מאוד להיות בו, והדבר נכון במיוחד במדינות עולם שלישי, בהן המחסור נוכח בכל מקרה, המוכנות לאסון נמוכה (מה שמעצים את נזקיו), המשאבים מועטים והערכות הרשויות לתגובה לא מספיקה. אירוע טבע שיכול להסתיים בפינוי מוקדם של כמה בתים וחזרה לשגרה במהרה במדינת מתקדמת, עלול להסתיים במאות הרוגים במדינת עולם שלישי. המצוקה הקיצונית וקריסת הסדר הציבורי יוצרים מצבים מסוכנים במיוחד. כפי שתיארה את הדברים מהאיטי נטשה מוזגוביה ב"הארץ": "אסונות מוציאים מאנשים את הרע שבהם":

כל מי שבא לעזור לתושבי פורט-או-פרינס חווה את הדילמה הזאת – הרצון להגיש עזרה לעומת הדאגה לביטחון האישי. צוותי החילוץ וארגוני הסיוע ההומניטרי לא מעזים לצאת מהמתחמים המאובטחים ללא ליווי של חיילים חמושים. […] אנדרסון קופר, גם הניח לרגע את עבודתו העיתונאית וגרר בידיו נער מדמם שנפגע באחד מקרבות הרחוב ההמוניים שפורצים מדי יום על אוכל, מים ואפילו על הזכות להסיע כתב זר. […] אתה רוצה לעזור למוכי האסון ומתפלל שצוותי החילוץ והרופאים יצילו כמה שיותר אנשים, אבל אתה גם מפחד מהם. חילוצו של ז'יל פראנס, עובד רשות המסים, הסתיים בשעת שקיעה. ז'יל פונה לבית חולים השדה הישראלי, הצוות עזב בג'יפים מלאים עד אפס מקום, והכתבים נשארו בכיכר, בין חורבות ארמון הנשיאות לבין מחנה הפליטים מהגדולים בעיר, שיום קודם לכן נורו בו כמה אנשים. כשבחושך התחילו להצטופף סביבנו אנשים, לא היה ברור איך יסתיים הסיפור בשבילנו, אלמלא איש מקומי שעבר בכיכר עם בתו. עטנו על חלון רכבו. הוא סירב לקחת אותנו, אך חזר בו ושב לקחת אותנו אחרי כמה דקות. […] אנחנו רואים את אנשי האיטי כקורבנות, כנפגעים. אולם, אסונות מוציאים ממעט מאוד אנשים את הטוב שבהם. הבוזזים לא מרחמים בימים אלה על אף אחד ברחובות פורט-או-פרינס. בשעות האור אפשר לתאר את המצב כאנרכיה וכאוס. אבל בשעות הלילה מדובר במלכודת מוות. בשעות היום היה צריך לעבור בריצה מרחק של כמה עשרות מטרים בין הרכב השכור לבין השער של אחד מבנייני הטרמינל, שהפך למתחם שידור מאולתר. ברגע שכמות המקומיים שצבאו על גדר הבניין הפכה למאות, אחד העמיתים אמר לי בחוסר נוחות: "אני חושש שבעוד יום-יומיים הם יהיו כאן בפנים". סביר להניח שהפריצה פנימה היתה מתרחשת כבר מזמן, אלמלא המאבטחים בכניסה.

ואל תוך הגהנום הטבעי והאנושי הזה נחתה גם משלחת סיוע ישראלית של פיקוד העורף, שכללה בין 220 אנשיה שני צוותי חילוץ והצלה ו-120 אנשי צוות רפואי, שהקימו בין חולים שדה שמסוגל לטפל ב-500 איש.

חפש את הכוכב של דויד שני משולשים כחולים
מתחת לכוכב של דויד מלאכים יתנו לך חיים

חיילת מפיקוד העורף מסתובבת היא בת תשע עשרה היא בעצמה ילדה
איך במראות האלה היא עומדת ואיך היא ממשיכה בעבודה
היא מחלקת לחם ושתייה לתור ארוך ואינסופי של אומללים
והיא יודעת שכבר אין מיטה פנויה בפנים במתחם בית החולים

חפש את הכוכב של דויד שני משולשים כחולים
מתחת לכוכב של דויד מלאכים יתנו לך חיים

משלחות ההצלה האלה של פיקוד העורף הפכו לתופעה קבועה באסונות טבע בעולם, ולרוב היקף הסיוע הישראלי הוא גדול ביחס לגודלה של ישראל, ותמיד קטן באופן טראגי ביחס להיקף הדרוש כדי להתמודד באמת עם האסונות האלה. מעבר לסיוע ההומנטרי הישיר שהן מספקות, הן תורמות ליחסים הבינלאומיים של ישראל, ומהוות גם הזדמנות לאימון חשוב עבור כוחות החירום של פיקוד העורף ופיתוח כשירותם לקראת אירועים שעלולים להתרחש בארץ.

הורוביץ בחר להציג את הישראליות של המשלחת בעזרת שני דימויים מרכזיים: האחד הוא הבחירה בדמותה של חיילת צעירה, ולא בדמות רופא או מפקד המשלחת. המיקוד על החיילת הזו הוא הליכה מהפרט אל הכלל: לא הרופא המקצוען, לא הקצין הבכיר, הגיבור הבודד, אלא החיילת הצעירה, האלמונית, שהיא עצמה בסה"כ ילדה, ובהקשר הישראלי החיילת הזו, כמו שאר החיילים, היא "הילדה של כולנו". היא הופכת את המשלחת הזו לתופעה קרובה, למשלחת שכולנו מעורבים בה, למעשה לאומי של כולנו. הדימוי השני הוא "הכוכב של דויד" (שמו של המגן-דוד מאנגלית), המגן דוד האדום של הסיוע הרפואי שהוא המגן דוד הכחול של מדינת ישראל.

הכוכב של דויד גם הוא עבר הרבה ימים קשים
הוא שכח שהוא כוכב חשב שהוא רק שני משולשים
ואני מקווה שיום אחד גם בבית הוא יזרח כמו שראיתי
באור המיוחד שהיה לו בהאיטי…

הבית האחרון, שלוקח אותנו מהאיטי בחזרה לכאן הוא הנושא האמיתי של השיר, שעוסק במי שאנחנו ובמה שקורה לנו. בפער שבין המעשה המאוחד של הסולידריות למען האחר בהאיטי לבין השסעים והמאבקים הפנימיים בתוך החברה הישראלית. התיאור  הקודם של הכוכב של דויד כשני משולשים מאפשר את הצפת שאלת החיבור בין הגורמים המרכיבים את החברה הישראלית, המשולשים שחושבים שהם משולשים נבדלים, אבל כוחם ודמותם הרצויה מופיעים וזורחים כאשר הם משתלבים ויוצרים ביחד את הכוכב, את המגן דוד שהוא דגל ישראל.

שאלת הסולידריות הזו שמתגלה ברגעי חירום והיחס שלה למציאות הישראלית היומיומית המסוכסכת עוד תופיע שוב בהמשך האלבום, והיא מופיעה כמובן גם בשני שירים נוספים של אריאל הורוביץ שלא נכנסו לאלבום:

הפנים היפים של הארץ שמתחבאים "כמו רקפות בין הסלעים",

וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים

שנכתב בינואר 2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה, כאשר הורוביץ היה בדרך להופעות מול חיילים ואזרחים בדרום, והוקדש בדיעבד לסרן עומר רובינוביץ' שנפל במבצע.

ובדומה לו, גם "עשרים אלף איש" שנכתב בעקבות הלוויתו ההמונית של החייל הבודד שון כרמלי שנפל במבצע צוק איתן, ובה השתתפו כעשרים אלף איש ש

באו לומר תודה ולהיפרד
להגיד שאין דבר כזה חייל בודד
וגם עם לא לבדד ישכון
כל עוד ישנם בטקסס, בחיפה בגוש עציון
אנשים כמוך שון

 

ואחרי כל זה, והיכולת הלא מובנת מאליה לכתוב שירים יפים על גילויי אנושיות יפים עוד יותר (במובן מסויים, קל יותר לכתוב יצירות יפות על הגילויים הפחות יפים), משאיר אותנו הורוביץ עם התקווה/ציפיה/דרישה/אתגר, שהכוכב של דויד והרקפות שבין הסלעים יזרחו ויפרחו באור המיוחד שלהם לא רק במקרים של אסון טבע או מלחמה, אלא גם אצלנו בבית, ביום-יום.

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “השיר החשוב של התקופה – ב' – הכוכב של דויד

  1. הו, כמה רבים הם הפריווילגים שניסו לנכס את הטוב האנושי לסמל שלהם – לצלב ולסהר ולכוכב ולקרנות הצדקה והסיוע הבינלאומי… תעשיה גדולה ועצומה של שבח עצמי. לא מפתיע שגם אנשים שמאמינים בגרסא הלאומית של סוציאליזם, דמוקרטיה, וסוציאל-דמוקרטיה, פתאום רואים בצדקה (!) את האור, כי כשהמדובר הוא בחברה האנושית הם לא מסוגלים להעלות בדמיונם מערכת של צדק, שלטון חוק, וחלוקה מחדש של הון ושל כח. אמונתם היוקדת בלאום כ'חברה' וכ'דמוס' לא מאפשרת להם לראות באנושות 'חברה' ו'דמוס'.

      • 46,000 הרוגים מרעידת האדמה זה מספר מזעזע ובלתי נתפס. אבל לפי ההערכות השמרניות של ארגון הבריאות העולמי מתים בכל יום רגיל 50,000 איש בשל עוני ברחבי העולם. האם 'צדקה של מלאכים' יכולה לפתור את זה? ישראל בשנים האחרונות מפתחת את יכולותיה בתחום של סיוע הומאניטרי, כמו המשלחת להאיטי, שעוזר בעיקר לעולם העשיר להרגיש טוב עם עצמו ועם חלקו המכוער במערכת אי הצדק הגלובלית הקיימת. המאפיין המרכזי של המערכת הזאת, היא שבמסגרתה כוחות השוק מאוחדים ברמה הגלובלית אך מערכות הצדק של הסוציאל-דמוקרטיה (בחירות, שלטון חוק וחלוקה מחדש של ההון) נותרים מפוצלים בין יחידות מקומיות ומתחרות.
        הפיצול הזה מאפשר להון לעשות 'הפרד ומשול' לאזרחי העולם.
        אז נחמד לספר לעצמנו סיפורי 'יום מעשים טובים' על איזה עם נפלא ומיטיב וערכי אנחנו, אבל אם תקרא קצת את Thomas Pogge תראה כיצד ביחסנו עם עניי העולם, גם אנחנו לא סוציאל ולא דמוקרטיה: https://drive.google.com/open?id=0B6eMu_eNy1Ywb0FreEFDdENFRXc

        • אני לא חושב שטענתי אי-פעם שהעולם מתנהל כמו סוציאל-דמוקרטיה (הרבה יותר כמו קיבוץ מופרט מהסוג הגרוע, אם כבר), אבל אני מניח שאם תעשה מחקר משווה, תגלה שככל שמדינה היא יותר סוציאל-דמוקרטית כלפי פנים, גם ההתנהלות שלה כלפי חוץ יותר הוגנת ומקדמת שיוויון, כך שאני חושד שעיקר הבעיה הוא לא בחלוקה למסגרות הלאומיות, אלא הדומיננטיות של ההון הפרטי בניהולן. והנה עוד אלמנט להסתכל עליו: ככל שההון הפרטי מצליח להתעלות מעל החלוקות הלאומיות ולפעול בזירה גלובלית, הוא לרוב מזיק הרבה יותר מאשר כשהוא פועל בגבולות המסגרת הלאומית.

          מעבר לכך, הרשומה הזו לא נכתבה כדי לפאר את משלחת הסיוע הישראלית להאיטי ולא טענה שפעולה כזו יכולה להתמודד עם מערכת אי-הצדק הגלובלית הקיימת. למעשה, כפי שכתבתי, המשלחת הזו היא אפילו לא הנושא שבו עוסק השיר שעליו נכתבה הרשומה.

          • כן, הסקנדינביות תורמות כמעט 1% מהתל"ג שלהן לסיוע חוץ בעוד ארה"ב תורמת 0.22%. אבל תחליף את המונח 'סיוע חוץ' ב'צדקה' ותבין עד כמה זה לא משמעותי, לא אפקטיבי ועומד בסתירה ממש לערכי הסוציאל-דמוקרטיה. ברצינות, אני לא חושב שאתה מסוגל להבין כהלכה את ההשפעה של האחים עופר ויצחק תשובה על הדמוקרטיה בישראל בלי ההקשר הגלובלי שמציע תומאס פוגי. ממליץ בחום!

            • הבחירה בסעיף סיוע החוץ כמדד היא בחירה שלך, והתרגיל הסמנטי הוא חסר ערך. אני הייתי מסתכל גם על מדיניות ההשקעות של קרנות הפנסיה, קידום מדיניות של אנרגיה ירוקה וטיפול בפסולת, וסיוע להתארגנות עובדים במדינות אחרות.
              המחלוקת בינינו היא מה הגורם הרלוונטי: החלוקה הלאומית או הבעלות על ההון. כמו שציינתי בתגובה הקודמת, יש לי סיבות טובות לחשוב שהבעלות על ההון היא גורם הרבה יותר רלוונטי מאשר החלוקה הלאומית.

              • מדיניות השקעות חברתית וירוקה היא דבר מאוד נאצל, אבל מעצם היותה וולנטרית היכולת שלה לחולל שינויים מערכתייים זניחה. קידום אנרגיה ירוקה היא במקרה דבר שאני יותר מבין בו דבר או שניים, ואני יכול לומר לך שלמרות שיש לנו כבר הרבה שנים את כל הטכנולוגיות שאנחנו צריכים כדי להפסיק לחמם את הכדור אנחנו כמעט ולא משתמשים בהם: אנרגיות השמש והרוח עדיין מספקות פחות מ- 3% מצריכת האנרגיה העולמית, ביחד – למרות שכל אחת מהן הייתה יכולה לספק את כל תצרוכת האנרגיה ויותר. מאז שמדינות העולם חתמו על אמנת המסגרת של האקלים ב- 92 לא רק ששיעור הפד"ח לא ירד, אלא שקצב הפליטה העולמי שלו גדלו ב- 65% ממה שהוא היה אז, כשההבדל היחיד הוא שהתעשיות המזהמות עברו לעולם השלישי כדי לייצר ולזהם שם עבור העולם הראשון, ועכשיו העולם הראשון יכול לרחוץ בנקיון כפיו.
                הביטוי 'סיוע להתארגנות עובדים במדינות אחרות' מבטא בדיוק את אותה תודעה מעמדית שמפולגת על בסיס לאומי – ההפרדה החוקית של מעמד העובדים הגלובלי גרועה וחמורה הרבה יותר מההפרדה שבין עובדי דור א' לעובדי הקבלן. אצלנו, ההסתדרות לפעמים עושה קצת קולות בעד העסקה ישירה, אבל לא מפעילה את כובד משקלה בעד עובדי הקבלן. בעולם, העובדים במדינות העשירות המוגנים על ידי חוקים מתקדמים הם חלק ממעגל הצרכנים והמשקיעים הגלובלי.
                ושיהיה ברור – אני לא אומר שפעולות צדקה וולנטריות לא עוזרת לאנשים בעולם השלישי. לפרטים שם הן יכולות לעזור מאוד. אבל לחברות היא אינה טובה מהומיאופטיה או תרופות פלאצבו אחרות.
                וכן, ברור לי שהעולם הוא לא סוציאל-דמוקרטי אבל *אתה* כן מדבר בשמה. ומה שגרם לי לספוק כפיים זה הקסם הזה – איך התודעה הסוציאל-דמוקרטית המפותחת שלך ושל כמוך נעצרת בגבול ששורטט בחול בחריקת בלמים, יחד עם חוקי המדינה. איך העובדה שאנשים בצד השני עובדים עבורנו לא הופכת אותם ראויים, נורמטיבית, להגנת אותם חוקים שמגנים עלינו. פתאום זה ברור שהעוני שלהם הוא העניין שלהם, וכל מה שאנחנו יכולים להציע להם הוא קצת צדקה מבית המדרש האנרכו-קפיטליסטי.
                ולעניין הבעלות על ההון – אין לנו מחלוקת. בעולם שאין בו ממשלה פדרלית מדינות ריבוניות ("לאומיות") רשאיות להחליט שהן מקלטי מס עבור בעלי ההון שנוצר במדינות אחרות. כי למי מחוץ להן יש זכות להגיד להן מה לעשות? וכשמדינות חזקות נפגעות מכך ומנסות לתקן את זה ברמה המקומית והבינלאומית – הן נתקלות בלובי העולמי של ההון ומתקשות מאוד להתגבר עליו. מאוד. אז אם אנחנו רוצים לרסן את ההון – כדאי שיהיו לנו כלים גלובליים. כמות ההון שתיאסף אז תגמד את כל מה שמועבר היום כסיוע בינלאומי וולנטרי, תאפשר פיתוח ראוי לשמו ורגולציה שתעניק הגנה מינימלית לבני האדם באשר הם בני אדם ולא באשר הם נתונים לשרירות לבו של שלטון זה או אחר.

                • אתה בוחר שוב ושוב להציג את הדברים בצורה נוחה לך ושלא אומרת כלום ביחס לטענה שלי.
                  א. העובדה שהטכנולוגיה של אנרגיה ירוקה זמינה ואנחנו לא משתמשים בה מספיק לא אומרת כלום ביחס לשאלה של לאומיות מול פדרציה עולמית. המקומות שבהם משתמשים בה הכי הרבה הן מדינות סוציאל-דמוקרטיות, והעובדה שתעשיות מזהמות עברו למדינות אחרות לא נובעת מהסוציאל-דמוקרטיה במדינות שעשו רגולציה, אלא מהאופי העל-לאומי של ההון.
                  ב. הסיוע לארגוני עובדים מטרתו היא בדיוק לצמצם את ההבדל בחקיקת העבודה ובתנאי העבודה בין המדינות המתקדמות למדינות העולם השלישי.
                  ג. התודעה הסוציאל דמוקרטית, והמעשה הסוציאל-דמוקרטי, לא נעצרים בחריקת בלמים בגבול ששורטט בחול, אלא נבלמים בידי ההון. במקומות שבהם הם נבלמים פחות, גם הנטיה שלהם לחצות את הגבולות הלאומיים גוברת, ובשום מקרה לא נתקלתי בסוציאל דמוקרטיה שמתנכרת לעוני במדינות אחרות ורואה באנשים שמעבר לגבול כלא ראויים נורמטיבית להגנה של אותם החוקים שמגינים עליה. זה איש קש שבונים כנראה קוסמופוליטים, אבל זה פשוט לא קיים במציאות.
                  ד. נחיצותו של שיתוף פעולה בין-לאומי לריסון ההון אינה מוטלת בספק ככלי להגשמת הסוציאל-דמוקרטיה. אבל שיתוף פעולה כזה אינו יכול לבטל את הזהויות והזיקות הלאומיות. לא סתם הססמה לא היתה "פועלי כל העולם התאחדו!" אלא "פועלי כל הארצות התאחדו!", והניסיון להקים ארגון על לאומי נקרא "אינטרנציונל" (כלומר – בין-לאומי) ולא "קוסמופוליט".
                  אתה נלחם בטחנות רוח. אני לא אוהב שהופכים את הרשומות שלי לטחנות רוח על מנת לקדם טיעון שאינו ממין העניין.

  2. א. בימי הזכרון לחללי צה'ל בד'כ יוצא לי להקשיב מס' שעות לרדיו, המשמיע כמעט ברצף "שירי זכרון".
    אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שרובם המכריע של השירים המושמעים הם ישנים, מאוד ישנים ומאוד מאוד ישנים. כאילו הקדשת תשומת לב, וכתיבת שירי אבל לאומי חדשים יצאה לחלוטין מהאופנה.
    מכאן, חלק מחשיבותו, ואפילו גדולתו, של אריאל הורוביץ בעיני היא דווקא חריגותו בנוף המוסיקאיים הישראלים "הטרנדיים".

    השיר על שון נוגע ללב ומעלה דמעות כשלעצמו, אבל הוא גם ממחיש את חשיבות כתיבת שירי זכרון המהדהדים את הקורה בתקופתנו. כמו את התופעה, החדשה יחסית בהיקפה, של חיילים בודדים שמשפחתם חיה בחו'ל המתנדבים לשירות קרבי מסוכן.

    ב. אחד הרופאים שהיה במשלחת צה'ל להאיטי כתב ספר, כשהאדמה רעדה בהאיטי, המשלב בין בדיון לבין חוויותיו מהעבודה בהאיטי.
    בלטה בעיני העובדה שאחד הסיפורים בספר הוא הצלתה ממוות של נערה מסוימת. מסר שלמרות כל הזוועות שהתחוללו סביבם היו גם סיפורים עם הפי אנד. ואז להפתעתי, בפרק האחרון, המחבר "מתוודה" שלמעשה הם לא הצליחו להציל את הנערה הספציפית הזו והיא מתה.
    כאילו המחבר לא הצליח להישאר עם תחושת חוסר האונים, ואי יכולתם להציל נערה למרות כל מאמציהם. לפיכך, הוא "נאלץ" לתקן את המציאות הבלתי נסבלת, ולהמציא סוף טוב שלא היה.
    מה שגורם לי להרהר בהשפעות הנפשיות לטווח ארוך של חוויות האיטי ונפאל על נערות בנות 19. נערות כמו זו עליה כתב הורוביץ.

    ביקורת על הספר:

    http://www.kipa.co.il/תרבות/כשהאדמה-רעדה-בהאיטי/

  3. מבריק. וכל הכבוד על היכולת לשמור על איפוק לנוכח ביקורתם של הצבועים… 50,000 איש מתים מעוני ועוד מאות אלפים מלחץ דם (המצאתי מספר, זה לא מאד משנה) ועוד מליונים בתאונות דרכים וכן הלאה. המסקנה המתבקשת של טהרני הביקורת הצרופה היא שעד שאין צדק ושוויון והרמוניה לא צריך או אסור לעשות כלום כי זה בסך הכל מירוק עוונות… כמה רוע רוע אפשר לבלוע לוע, אבא תרחם אבא תרחם, ואינשטיין המסכן שוב מסתובב בקבר ומבכה את נכונותה של טענתו המפורסמת על הטימטום האנושי… ולך תספר אבשלום לטהרני המצפון המוחלט שעם פחות משוויון מדוקדק ואפס תקלות הם לא יוצאים מהבית, שאנו חיים – בזכות הצלחת המהפכה התעשייתית על כל מימדיה החברתיים והכלכליים והפוליטיים אפילו – בתקופה הטובה ביותר מנקודת המבט של בטחון חייו של האדם. שעל זה כבר אמרו מי שאמרו: דונט קונפיוז מי ווית' פאקטס. העיקר ביקורת המצפון הטהור.

    • מאוד לא נעים לי, אודי, שאני מחולל אצלך כאלה התפרצויות של זעם. אבל אולי כדאי לך להכיר מעט טוב יותר את תפיסתו של איינשטיין לגבי רעיון הממשלה הפדרלית העולמית לפני שאתה משתמש בו כדי לחבוט בי. הוא היה מהתומכים הנלהבים ביותר. תוכל לקרוא על כך, למשל, בביוגרפיה שלו שפורסמה לא מזמן: http://www.booksintheattic.co.il/book.php?book_id=3626904
      אתה בוודאי מסתער על איש קש כשאתה מכנה אותי טהרן, שכן פדרליזם עולמי אינו חותר לשוויון מוחלט ובוודאי שאינו רואה בדמוקרטיה שיטה עם אפס תקלות. כמו כל סוציאל-דמוקרט, וכפי שלמדתי גם ממך, אני מכיר בחשיבותו של השוק ובהישגיו, אך מבין גם כי יש לו גם כשלי-שוק שרק מדינה סוציאל-דמוקרטית יכולה לתקן. ואולם יכולתה של מדינה *מקומית* לתקן את כשלי השוק *הגלובלי* מוגבלת באופן מבני, והדבר נכון במיוחד לגבי המדינות החלשות. הרעיון הסוציאל-דמוקרטי שדרושה לנו מסגרת פדרלית עולמית כדי להתמודד עם כשלי השוק האלה זכה לתמיכה ופופולריות עצומה בשלהי מלחמת העולם השניה, אך איבד את הלגיטימיות שלו בעשורים הרעים של המלחמה הקרה.
      נשיא האגודה האמריקאית ללימודי יחב"ל, פרופ' תומאס וויס, לא טהרן מי יודע מה, הקדיש את הרצאתו בפני האגודה בשנת 2009 לשאלה: What happened to the idea of World Government. אני ממליץ לך לקרוא: https://drive.google.com/file/d/0B6eMu_eNy1YwQ3Z2ZUdBNlFHMnM/view?usp=sharing
      אך אם זמנך מוגבל, אני ממליץ הרבה יותר על המאמר של תומאס וויס, מנהל התכנית לצדק עולמי באוניברסיטת ייל, שקישרתי אליו לעיל. על כל פנים, אל נא באפך.

  4. תגובת הנגד שלי לכל רעיונות האוניברסליזם / קוסמופוליטיות / ממשלה או פדרציה עולמית / אחוות עמים / התאחדות פועלי כל העולם / צדק גלובלי גם יחד –

    פוסט ביקורת על סטיפן צוויג והשקפת עולמו.
    לא ארוך מדי ומאוד קריא.

    http://www.zeevgalili.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s