על סדר היום: בעיקר כלכלה וקצת על החברה הערבית

דברים שהצטברו אצלי וראויים לתשומת לב:

קרנית פלוג מסבירה את מה שאמור להיות מובן מאליו, אורי יוגב בעוד עדות שתשמש כנגדו כאשר יישפט על הנזק שגרם לדמוקרטיה הישראלית, ממשלת ישראל יוזמת בועת נדל"ן ספקולטיבית, וגם דיון פנימי מעניין בקרב הערבים-אזרחי ישראל. מתחילים:

א. קרנית פלוג דיברה לפני קצת פחות משבועיים (21.3.17) בפני ועדת הכספים של הכנסת שדנה בייסוף השקל, שזה בעברית שהוא נהיה יקר יותר ביחס למטבעות אחרים. בנק ישראל מנסה בשנים האחרונות להמנע מכך או לפחות למתן את המגמה הזו, והוא עושה את זה בצורה מגושמת כשחקן בשוק במקום כגוף שמנהל את השוק. אבל זה כבר עניין אחר. בכל מקרה, פלוג אמרה שם כמה דברים, שניים מתוכם מעניינים למדי, למרות שהם גם גלויים ואמורים להיות מובנים לכל:

הראשון הוא שאחת ממטרות בנק ישראל, המוגדרות בחוק, היא שתהיה כאן עליית מחירים, מה שבשפה הכלכלית נקרא אינפלציה:

"האינפלציה נמצאת משמעותית מתחת ליעד והייסוף החד פועל לירידה נוספת באינפלציה ולכן חלק מהסיבות שאנחנו רוכשים מט"ח זה גם כדי לסייע לאינפלציה לחזור לתוך היעד"

עכשיו, זה נכון שאינפלציה מתונה היא סממן למשק בצמיחה, אבל מצד שני, אם האינפלציה היא תוצאה של התערבות פיננסית מהסוג הזה, לא בטוח שהיא גם מייצרת את הצמיחה שהיא יכולה לסמן.

הדבר השני שפלוג אמרה הוא שמה שעבור המגזר הפיננסי-ספקולטיבי הוא הבסיס שעליו הוא מתקיים, ובמקרה הזה מדובר על התנודות בערכי המטבעות ביחס למטבעות אחרים, עבור הכלכלה הריאלית והמגזר היצרני הוא מכת מוות:

התחזקות של השקל משתקפת בכך שמרכיב הייצוא ירד משמעותית בתוצר משיא של 35% ל-28%. ברגע שאתה סוגר מפעל בגלל ייסוף יתר אתה לא פותח אותו כששער החליפין חוזר למצבו הטבעי.

אז באופן כללי טוב שפלוג מוכנה להגיד דברים כאלה בגלוי, אבל מצד שני, היה טוב יותר אם היא הייתה מסיקה את המסקנות המתבקשות מצד מי שמבין שהפעילות הפיננסית הזו היא לא תופעה "טבעית" של הכלכלה, אלא פעולה מזיקה מצד גורמים מסויימים, ומכאן שיש מקום להצר את צעדיה באופן מבני, ולא רק לנסות להתערב במשחק בתוך הזירה שלה ולפי החוקרים שלה.

ב. אורי יוגב היה אחד מהמרואיינים לכתבה ארוכה ומעניינת למדי על כלל ההוצאה בישראל. מכיוון שאין לי עכשיו את הפנאי והמרץ להכנס להסבר מפורט מה זה כלל ההוצאה, אני אגיד שמדובר באזיקים שהממשלה סוגרת בעצמה על ידיה כדי שתוכל להגיד "זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יכולה. אתם לא רואים? ידי כבולות!". בכל מקרה, אורי יוגב, שהיה בתקופה הרלוונטית ראש אגף התקציבים באוצר, מעיד בכתבה שכלל ההוצאה היה המצאה שלו. ואיך הוא הצליח לשכנע את הפוליטיקאים להסכים? הוא אומר שזו לא היתה כזו בעיה, מכיוון ש

היו אז מהלכים כלכליים שנראו הרבה יותר הזויים

וגם בגלל ש

אלה פוליטיקאים, לא בטוח שהם יהיו שם עוד שנה, שנתיים, שלוש. השרים לחוצים מהתקציב של השנה ופחות מהמהלכים קדימה

כך שבעצם אורי יוגב אומר שהוא דאג שלא יובאו בפני הדרג הפוליטי חלופות רציניות להמצאה שלו שלא יראו הרבה יותר הזויות ממנה, ובכל מקרה, מה הטעם לספור את הפוליטיקאים אם הם מתחלפים עוד כמה שנים ואגף התקציבים נשאר? אם נסכים למרר את חייהם קצת פחות בתקציב הנוכחי, הם יהיו מוכנים לוותר לנו על השליטה בתקציב העתידי.

ואם כבר עתיד, איפה יוגב עצמו היה אחרי שנה, שנתיים, שלוש? עשה כסף במגזר הפרטי כמובן. אחר כך התגייס שוב למגזר הציבורי כדי להוביל מהלכי הפרטה והעברת נכסים ציבוריים לידיים פרטיות. איפה יהיה בעוד שנה, שנתיים, שלוש? אם לא בכלא, כנראה ששוב במגזר הפרטי.

ג. בועת דיור בסבסוד המדינה – אני ממליץ מאוד לראות את הכתבה הזו של ערוץ 10. גם כי יש בה צילומים יפים של פרוייקט בניה בעפולה שבכל בוקר שאני עובר לידו אני מתפלא איך עוד לא נפל שם פועל, אבל זה עניין אחר. בכל מקרה, הכתבה מסתכלת על כל פרוייקט "מחיר למשתכן" ומגלה שבעצם בערך 3  (או יותר) מכל ארבעה רוכשי דירות שקיבלו מהמדינה הטבה של כ-300,000 ש"ח לא גר קרוב לדירה שרכש, וכנראה שגם לא מתכוון לגור בה (רוב הדירות בפריפריה המרוחקת למדי), אלא להשכיר אותה. כלומר, המדינה נתנה סבסוד של 300,000 ש"ח לאלפי אנשים כדי לסייע להם לקבל משכנתא מהבנק שתאפשר להם להיות ספסרי נדל"ן. אז מילא השימוש האיום הזה בתקציבי ציבור, ומילא ההיבט של סבסוד הקבלנים שמסתתר כאן, הדקות האחרונות בכתבה חושפות את הסכנה האמיתית שטמונה במדיניות הזו: שכונת רפאים בראש העין (ראש העין! ליד מחלף קסם. לא בעפולה או בשלומי), שנראה שהיא מלאה בדירות מחיר למשתכן שנמכרו לאנשים שלא התכוונו לגור בהן, אבל גרוע מכך – לא מצליחים להשכיר אותן. ואם יהיו יותר מדי כאלה, נגלה שבמקום ספסרי נדל"ן קיבלנו כאן מעמד של לווי סאב-פריים שהמדינה עודדה לעשות ספקולציית נדל"ן ועכשיו יהיו תקועים עם משכנתא שהם לא יכולים לשלם על דירה שהם לא מתכוונים לגור בה ולא יכולה לייצר להם הכנסה כי הם לא מצליחים להשכיר אותה. אם יהיו יותר מדי כאלה, יתברר גם שכשיותר מדי כאלה מנסים למכור יותר מדי דירות באותו אזור ובאותו הזמן, הדירות שלהם יהיו שוות פחות מהמשכנתא שאותה לקחו.

וזה, קוראים יקרים, מה שנקרא דוגמא נוספת לאופנה שמגיעה אלינו מארה"ב באיחור של עשור.

 

ד. בהקשר לא כלכלי – בהארץ התפרסם טור תגובה לטור אחר, ושניהם מנהלים ביניהם דיון אודות מדיניות האכיפה הרצויה לגבי איסור העסקת קרובים במגזר הציבורי, במקרה הספציפי של הרשויות המקומיות הערביות בישראל. החשיבות והעניין שאני מצאתי, בטור התגובה בעיקר, היא היכולת לביקורת עצמית, פנים חברתית, מה שיוסף חיים ברנר הגדיר פעם "הערכת עצמנו" וקבע שאדם מבוגר אועם עם בעל היסטוריה ש

אין להם צורך אמיתי בהערכה עצמית אמיתית, סימן רע הוא לערך-מהותם.

וכך, כמו שחשוב לזכור שבכל זאת יש משפטים בעברית שבסופם לא יושב ערבי עם נרגילה, כך גם צריכים להיות משפטים בערבית שבסופם לא עומדים "הכיבוש" או "הציונות-הקולוניאליסטית-הדכאנית". הרי אפשר וראוי להגיד ש

זה עשרות שנים השלטון המקומי הערבי בארץ אינו מתנהל בסטנדרטים ראויים מבחינה מקצועית, ניהולית וארגונית. טעם עיקרי למצב עגום זה, שתואר גם בדו"ח ועדת אור ועליו אחראית המדינה, הוא הקצאה לא שוויונית של משאבים, במיוחד תקציבים ישירים והרחבת תחומי שיפוט. טעם נוסף הוא ניהול כושל במשך עשרות שנים, שליבתו מערכת מוניציפלית הנשענת על הכוח האלקטורלי של ראשי החמולות (המשפחות המורחבות), ולא על מקצועיות, ניקיון כפיים ומינהל תקין.

וגם ש

העובדה שהיו רשויות מקומיות שפעלו במשך שנים כרשת משפחתית, גרמה נזקים כבירים לחברה הערבית בישראל. בהיבט המקצועי נגרם נזק כאשר קיבלו לעבודה קרובי משפחה שאינם כשירים לתפקיד. בהיבטים של שקיפות ומינהל תקין, לעתים קרובות זכו אותם קרובים למשכורות גבוהות מהמקובל, ובהיבט של אמון הציבור — רבות מהרשויות נתפשות ככאלה שמשרתות את החמולה, לא את כלל התושבים.

ומכיוון שלא כל הערבים אותו הדבר, ולא כולם חולמים על החזרת עטרה ליושנה ועל חידוש ימיהם כאן כקדם ועל רומנטיקה-אוריינטליסטית-פוסט-קולוניאליסטית שמולדתה כל-כולה באוניברסיטאות המערב הקולוניאליסטי, מסתבר שיש גם ערבים שרואים דברים שכדאי לאמץ מתרבות המערב המודרניסטית-המתנשאת-הדכאנית וחושבים ש

מינהל תקין והאיסור על נפוטיזם הם ערכים אוניברסליים. ניסיון להצדיק נורמות פסולות בטיעונים של רב־תרבותיות, במפורש או במשתמע, מהווה נסיגה לרלטיביזם ציני שמטרתו לאיין כל קנה מידה אובייקטיבי לביקורת ולהנציח את השחיתות. השימוש בטיעונים רומנטיים של שונוּת תרבותית להצדקת נפוטיזם, מטעה ומעליב. חלקים נרחבים בחברה הערבית, בארץ ובעולם, סולדים מנפוטיזם

 

ולכן, אפשר וראוי להגיד באומץ ש

בזירת השחיתות והמינהל התקין ברשויות המקומיות הערביות (להבדיל מנושא חלוקת המשאבים) נחוץ מבט פנימה. הגיעה העת לבגרות. יש להיישיר מבט אל המראה, להתבונן בהשתקפות העובדות כפי שהן, ולהנהיג את השיפורים הנדרשים.

ולכן, כרגיל, בבניין ציון ננוחם, ביחד עם שותפים שיודעים לעסוק בביקורת עצמית שקולה, ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “על סדר היום: בעיקר כלכלה וקצת על החברה הערבית

  1. נו אבל מה לעשות הפוליטיקה תגבר על ההגיון, צריך לעזוב אותם במנוחה ולקוות שהם בסופו של דבר יפתרו את הבעיות שלהם לבד. בינתיים המס של היהודים ישלם את הגרעונות של הרשויות הערביות

    • אני חושב שעדיף לא לעזוב אותם במנוחה, אלא ליצור מערכת שתתגמל מנהל ציבורי תקין, כך שיהיה ברור לכולם שהחיים בישוב שהשלטון המקומי שלו מתפקד באופן תקין הם טובים בהרבה מביישוב שבו השלטון המקומי משמש כמקור הכנסה למקורבים.

  2. בהמשך לטענה שמדובר בתרבות, שלוקח דורות לשנותה – נמצא קשר בין רמת השחיתות של מדינות במאה ה 21 לבין דפוסים כלכליים ומשפחתיים (כמו חיים במסגרת משפחות גרעיניות לעומת חיים במשפחות מורחבות) בימי הביינים.

    https://hbdchick.wordpress.com/2014/03/10/big-summary-post-on-the-hajnal-line/

    אזהרה מוקדמת: פוסט מאוד מאוד ארוך. כמעט רבע ספר. אבל בעיני הוא מרתק, ושווה את זמן הקריאה.

    ניתן אפילו להסיק ממנו שככל שתפחת הנטייה לנישואי קרובים במגזר הערבי, כך תפחת גם רמת השחיתות של הרשויות המקומיות הערביות. מטרה שראוי לחתור אליה גם מסיבות טובות נוספות ( כמו האחוז הגבוה של נכים מלידה במגזר הערבי).

    אבל, ניתן למצוא דרך עוקפת. אני מניחה שאם יאוחדו כמה רשויות מקומיות סמוכות לרשות על אחת – יהיה כמעט בלתי אפשרי שחמולה אחת תשתלט על כל מוקדי הכוח ביישוב. אם האיחוד יכלול גם כמה רשויות מקומיות יהודיות – כל אחד מהצדדים כבר ידאג לשמור על השני, ויהיה להם קשה יותר לבצע כל מיני קומבינות.

    • הרעיון של איחוד רשויות מקומיות לרשות אחת נוסה, נתקל בתנגדות עזה, וברוב המקומות בוטל. אני חושב שהרקע העיקרי להתנגדות היתה התחושה של רוב התושבים שאיחוד כזה לא הביא לאיזון אינטרסים, אלא לכך שהחמולה הגדולה ביישוב הגדול תשלוט לא רק על היישוב שלה, אלא גם על השכנים. הקושי יהיה בכך שאם הערבים יהיו רוב, היהודים יחששו שלא רק שהארנונה שלהם תממן את שכניהם הערבים, אלא שהם עצמם גם יסבלו מניהול גרוע. יש כמה מועצות אזוריות יהודיות שכוללות כמה ישובים ערביים בתוכן, ונדמה לי שזה די מסייע לניהול של היישובים הערבים, אם כי לא מרכך את התחושה של התושבים היהודים שהם מסבסדים את היישובים הערבים, שבגלל המצב הסוציו-אקונומי בהם מקבלים חלק משמעותי מתקציבי המועצה.

  3. בנוגע לאורי יוגב – דבריו הזכירו לי את סר המפרי הפלבי, בסדרה הקומית המעולה של ה BBC "כן אדוני השר", שהפכה אח'כ ל"כן אדוני ראש הממשלה".

    איני מצליחה להביא אף פרק, הרלוונטי לאורי יוגב ולשרי הממשלה, אז הבאתי במקום חלק (מקוצץ) מהערך בויקיפדיה על הסדרה.

    ##########################

    "הנושא המרכזי בסדרה הוא מאבקי הכוח בין ג'יימס (ג'ים) האקר, השר החדש במשרד (הבדיוני) לעניינים מנהליים, לבין הכפופים לו, עובדי השירות הציבורי, במשרד.
    הבכירים בפקידיו הם סר המפרי אפלבי, המכהן כמזכיר הקבוע (מנכ"ל בפועל) של המשרד, וברנרד וולי, המזכיר הפרטי הראשי של האקר. …
    האידאלים השונים והמניעים האנוכיים של הדמויות מתנגשים ביניהם פעמים רבות מספור.
    בעוד שהאקר ניגש חדשות לפרקים לנושא חדש ברוח של אידאליזם ורצון להיראות כמי שמצליח לשפר את מצב העניינים, לבסוף הוא לומד לראות בפופולריות שלו בקרב הציבור את המדד היחידי להצלחה. על מנת להשיג זאת הוא מוכרח להיראות בעיני בוחריו כיעיל, וכמגיב מיידית בהתאם לדעת הקהל, ובעיני מפלגתו (ובסדרה הראשונה, ראש הממשלה) כנאמן ויעיל.
    סר המפרי מצד שני, מאמין באמת ובתמים (בדומה לרוב עובדי השירות הציבורי בסדרה) שהשירות הציבורי הוא זה שיודע באמת מה טוב למדינה, ודבר זה מתברר "במקרה" כמה שטוב גם לשירות הציבורי. רוב פעולותיו של סר המפרי נובעות מרצונו לשמור על יוקרה, כח והשפעה. מהם הוא נהנה בתוך הארגון הגדול והביורוקרטי, וכן לשמור על הטבות רבות הנלוות למעמדו: כיבודים ותוארי אצולה, הכנסה גבוהה, גיל פרישה קבוע וקצבת-גמלאות גדולה וצמודה למדד, וכמובן חוסר היכולת לפטרו.

    למעשה, חלק ניכר מהמתיחות במערכת היחסים ביניהם, נובעות ממודעותו של האקר לכך שיהיו אלה הפוליטיקאים שיאבדו את משרותיהם אם חוסר התפקוד של השירות הציבורי יוודע לציבור. בפרק "Doing the Honours" הוא נשמע אומר, "במגזר הפרטי אם אתה נכשל אתה מפוטר; בשירות הציבורי אם אתה נכשל אני מפוטר."

    מן הבחינה ההיסטורית, בעת שהסדרה נכתבה, השרים הבריטים היו כבולים לחובה לראות בעצמם אחראים לכל דבר המתרחש במשרדם, והיו חייבים להתפטר אם בעיה רצינית היית עולה אל מעל לפני השטח "בעת משמרתם" ("אחריות מיניסטריאלית"). בעוד שמנהג זה היה לא הוגן לעתים, הוא נחשב להכרחי על מנת למנוע מהפוליטיקאים לבקש מהשירות הציבורי לפעול נגד טובת הציבור, אך בדרך שאפשרה לשר להתכחש לדברים במידה סבירה.

    האקר אפוא, רואה את משימתו העיקרית כיזימת רפורמות וקיצוצים במשרדו, בצמצום הביורוקרטיה ומצבת העובדים בשירות הציבורי, ובניהול המדינה על-פי מדיניות מפלגתו. ביצוע פעולות אלו לדעתו, או עשייתן למראית עין בלבד (תוך קבלת פרסום עיתונאי) יאפשרו לו להיבחר מחדש.
    לעומת זאת, סר המפרי רואה את עצמו כחייב להבטיח שהפוליטיקה תישאר מחוץ לממשלה ככל האפשר, ושהסטטוס קוו יישמר כעניין של עקרון. הוא יבלום כל מהלך שנועד לקצץ בשירות הציבורי, לחסוך כספים, או להפחית את מידת מורכבותה של הביורוקרטיה.

    מידה ניכרת של ההומור בסדרה נגזרת אפוא מהיריבות בין שרי הממשלה (המאמינים שהם הממונים) לבין אנשי השירות הציבורי הבריטי שמנהלים את המדינה בפועל.
    בפרק טיפוסי האקר יציע או ינסה לקדם רפורמה כלשהי, וסר המפרי יבלום אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו. ברוב המקרים סר המפרי יצליח במשימתו, בהרגיעו את האקר ביחצ"נות חיובית, או למצער ינסה לטייח לכאורה את כישלון השר. ברם, לעתים נדירות האקר זוכה בקרב.

    ברנרד וולי, המזכיר האישי ועובד השירות הציבורי, מוצג כתמים הרבה יותר מסר המפרי, ומנסה להוציא לפועל את מדיניותו של האקר או לסייע לו. אך עם הזמן הוא מגלה בהדרגה שהדבר מתנגש עם חובתו המוסדית למשרד ולעתים, משום שפורמלית סר המפרי אחראי על הערכת ביצועיו של וולי, גם על קידום הקריירה האישית שלו".

  4. לאבשלום,

    1, ברור שאיחוד רשויות מקומיות יתקל בהתנגדויות עזות של המוני אינטרסנטיים. אפילו בת ים הענייה מתנגדת לאיחוד עם תל אביב העשירה – למרות הפגיעה הצפויה באיכות חיי תושבי בת ים.
    כל איחוד שכזה אמור לגרור אובדן המוני של משרות ומנופי כוח ועושר. טובת המוני התושבים הפשוטים וקופת המדינה אינה בראש מעייניהם של הפוליטיקאים המקומיים.

    2. הכוח של ראשי הרזויות המקומיות בישראל מוגזם, וגדול משמעותית משל כל ח'כ. אין קרקע גידול נוחה מזו לשחיתות ולנפוטיזם. בעיקר בשל העובדה שמבקר הרשות / העירייה הוא בסך הכל שכיר, שראש הרשות יכול למנות ולפטר כרצונו. רק החלטה ממשלתית אמיצה, שתאסור על ביקורת פנימית מסוג זה, ותכפיףו למשרד מבקר המדינה (או לרשות ממשלתית אחרת) את כל המבקרים של כל הרשויות המקומיות – כנראה תפחית משמעותית את רמת השחיתות המקומית. מכאן, אך צפוי שראשי הרשויות המקומיות יצאו על כך למלחמת עולם.

    3. לדעתי סביר שחלק משמעותי מחוסר הנכונות של רשויות מקומיות יהודיות לממן את הערביות (והחרדיות), קשור לרמת העלמות המס הנתפסת במגזרים אלו. נדמה לי שרוב האנשים מוכנים לתמוך במי שהם תופסים כעניים מוכי גורל "שלא באשמתם", אך לא באנשים הגרים בבתים משלהם (ולא בשכירות), בחלקם גדולים ומרווחים, שמחזיקים במכוניות נאות, נוסעים לעיתים קרובות לחו'ל וכדומה – וטוענים שמגיעה להם קצבת הבטחת הכנסה ופטור מארנונה.
    מכאן, מלחמה בחרצת במעלימי המס, ואולי גם שינוי הגדרות העוני (כך שיבחין בין בעלי / חסרי דיור), היא תנאי הכרחי מקדים לכל איחוד רשויות. יהודיות וערביות או חילוניות וחרדיות
    2.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s