רשומה קצרצרה (בהן צדק. פחות מ-200 מילה) על אחת הדוגמאות המובהקות של שיטת חלוקת העבודה בין ה"אחראים" ל"מתפרעים" במחאה פוליטית, כאשר ראש מטה המאבק נגד פינוי עמונה מסמן את האחראים להתנהגות המתפרעים בבית הכנסת.
תנועות פוליטיות חכמות יודעות לעשות חלוקת עבודה בין המנהיגות "האחראית" לבין השוליים הפרועים. המנהיגות האחראית צריכה את השוליים הפרועים כדי ליצור איום סמוי על יריביה – אם לא תתפשרו איתנו, יהיה בלאגן. והשיח הוא תמיד שיח כפול: מצד אחד – "אנחנו לא אחראים עליהם, אנחנו מתנגדים לדרכם, הם לא נשמעים לנו". מצד שני – הבטחה שקטה שאם תסגרו איתנו עסקה, נרסן אותם.
אז מקרה פינוי עמונה, והדובר הוא ראש מטה המאבק אביחי בוארון, שמכניס את כל ההגיון הזה למשפט אחד [ההדגשות שלי:
"היה מיעוט קיצוני שלא שמע לאף אחד, הם נתנו לנו להיכנס רק אחרי שהשמענו להם פנייה של הרב דב ליאור".
כמובן שאם זה היה באמת מפריע למתיישבים, אולי היינו שומעים מהם עוד לפני פינוי המתבצרים איזושהי ביקורת על כך שחוליגנים השתלטו על בית הכנסת שלהם בניגוד לרצונם, ולא הזמנות ל"כל מי שיכול להגיע" לבוא ולהתנגד בנחישות לפינוי, "ללא אלימות כמובן".
אבל יש בזה משהו מעודד – כשמישהו שירצה למגר את התופעה יעמוד בראש המערכת – לתופעה הזו יש שורשים מוגדרים וראשים מוגדרים שאפשר לטפל בהם.
עמדת תצפית 